בימים אלה עולה גל של עובש וריח רע. שוב נשים מודרות. והפעם מהמגרש האטרקטיבי ביותר בכפר המכבייה. אינספור תגובות התקבצו סביב הסוגיה, מ"עד כמה זה אופייני בחברה חשוכה" ועד "זה קטנוני לדקדק בנוגע לנוכחות מגדרית כשאירועים כה משמעותיים בפתח".

קצרה היריעה מלהכיל את המשמעויות הערכיות שבכל סוג של אפליה, גם מגדרית. אבל הפעם חשוב להציג דרך הסתכלות נוספת על כוחן של נשים במשא ומתן. היעדרות של נשים משולחן המשא ומתן הקואליציוני אינה מבטאת רק מסר ערכי ומוסרי שגוי, אלא גם מהלך מקצועי שגוי אסטרטגית וטקטית, בעת קביעת הרכב המשתתפים בתהליך.

מחקרים רבים מראים שוב ושוב, כי נשים מנהלות משא ומתן בצורה שונה מגברים, בדגש על ההתייחסות לשינויים במאזן הכוחות סביב השולחן, המשקל שנשים מעניקות למסרים סמויים ולתקשורת לא מילולית והאופן שבו הן תופשות את חשיבות היום שאחרי החתימה. כל אלה מעניקים לנשים יתרון משמעותי ביכולתן לנהל תהליך מורכב בצורה פרקטית ועניינית.

מחקרים מגוונים, חוצי תרבות, מגזר וענף, מעידים, כי גברים מנהלים משא ומתן אפקטיבי יותר בתהליכים של משא ומתן קצרי טווח ובסוגיות מוגדרות, ואילו נשים אפקטיביות יותר בתהליכים ארוכי טווח ומופשטים, הכוללים מערכת יחסים דינמית עם הצד השני. אזי יש לנשים הכוח גם להשיג תוצאות אופטימליות, לצד מתן חשיבות לטיב היחסים עם הצד השני ביום שאחרי החתימה על ההסכם.

סיום של 28 הימים המוקצבים למשא ומתן הקואליציוני אינו סופו של המשא ומתן. ההיפך הוא הנכון. הפנקס פתוח בין כל השחקנים, וידם רושמת ורושמת. סופו של המשא ומתן הקואליציוני הוא אות הפתיחה לארבע שנים של עבודה משותפת. ייטיבו ראשי הסיעות לעשות אם יביאו בחשבון, כי ביום שאחרי יצטרכו כל המעורבים לשתף פעולה ולא רק בסוגיות ביטחוניות. לשם כך, ספק אם די יהיה במנות גדושות של טסטוסטרון.

עו"ד ונסה סיימן, יועצת לתהליכי משא ומתן בחברת - NEST אסטרטגיות משא ומתן, הרצליה

כעבור 35 שנה

ב' באדר ב', 1978. חברי חוג המשוטטים של אגד יצאו לטיול שבת שהסתיים באסון, אשר זכה לימים להיכנס להיסטוריית הטרור בשם "אוטובוס הדמים". בלב המדינה, בכביש החוף, בין מעגן מיכאל לצומת גלילות, התנהל מסע אימים, שהסתיים במוות של 36 ישראלים בידי מחבלים מאש"ף.

אבי, ששכל בן בכור במלחמת יום כיפור, איבד באסון זה את אחותי ושני בניה.

האובדן הנורא לא הניא אותו מן התפישה, כי אין תחליף לדיבור ישיר עם האויב. הוא נהג לומר, שגם אם יאסר ערפאת אינו דמות מלבבת במיוחד, הוא האיש שעלינו לנהל עמו משא ומתן לשלום, כי מה שנסגור אתו יהיה הרמטי. ועוד אמר, כי מי שקשה לו לשבת עם ערפאת סביב שולחן אחד יכול לקחת פרמין (תרופה נוגדת בחילה) ולעשות את המוטל עליו.

הימים ההם חלפו. ערפאת מת, ופלגים קיצוניים בהרבה צצו אחריו. ניסיונות הידברות אמיתיים היו זניחים במספרם לעומת מספר ההכרזות שאין עם מי לדבר. 36 הקורבנות של אוטובוס הדמים קלטו לישיבה של מעלה את מאות הקורבנות שנהרגו מאז, והם מביטים מטה בגיחוך על עולם כמנהגו נוהג, על מערכת בחירות שלא נאמרה בה מלה על הידברות, על ראש ממשלה שעוד בטרם החל במלאכת ההרכבה חזר למלאכת ההפחדה, ועלינו, שלא הצלחנו לשנות מאום.

מחר, ב' באדר, כשאפקוד את קבריהם של בני משפחתי בקיבוץ נוה ים, לא תהיה בפי כל בשורה לבשר להם, לא יהיה קצה חוט למשהו אחר, לא תהיה הצדקה לאובדן הנורא והמיותר הזה. המדינה עסוקה בשלה, כאז כן היום, רק צער על צער מוסיפה היא, ונחמה אין.

בגלל השם הדומה

בתגובה על "רמון נגד רמון?" מאת משה גלעד ("הארץ", 5.2)

נראה שהסגידה לגיבורים אינה יודעת גבולות. אין ספק שאילן רמון חקוק באותיות של זהב בתולדות ישראל, אבל הקמת אתר הנצחה לזכרו כמבואה לאתר מצפה רמון נראית שלא מן העניין. משוכנעני שהרעיון להקים את אתר ההנצחה במרומי המכתש ובעיר מצפה רמון נולד אך ורק בגלל השמות הדומים; והרי ידוע לכל, ששם המכתש ניתן לו על פי השם הערבי של ואדי רומאן, והעיר נושאת את שם המכתש.

את כל חייו הקדיש אילן רמון לחיל האוויר, וגם שליחותו לחלל נעשתה במסגרת שירותו בחיל. היה זה אך טבעי להנציח את שמו במוזיאון חיל האוויר בחצרים. ואם כבר לא היה אפשר לסרב להצעה להנציחו באתר מצפה רמון, הרי שחובה היתה להפריד בין אתר ההנצחה לבין החלק המיועד למכתש ולנופו. האתר, כפי שציין הכותב בצדק, הוא בעל חשיבות עצומה לתיירות חוץ והוא מוכרח להיות נפרד מאתר ההנצחה. מובן שאין צורך בהפרדה מוחלטת, אולם יש לאפשר כניסה נפרדת ואפשרות לבקר בכל אחד מהאתרים בנפרד.

גבול ההומניזם הקולינרי

בתגובה על "מרקסיזם קולינרי" מאת דפנה ארד ("הארץ", 8.2)

יפה מצד השף טיירי מרקס, שהוא שואף ל"העצמה של בני אדם". חבל מאוד, שאינו שואף גם להעצמה של בעלי חיים, שזכותם לקיום נאות אינה נופלת במאום מזכותם של בני האדם לקיום כזה.

דג הבר, הלובסטר, התרנגולת והטלה הם יצורים חיים, מרגישים ורגישים לכאב, אבל להומניסט הקולינרי זה לא אכפת - הוא רוצה אותם אצלו ואצל סועדיו, האטומים לסבל כמוהו, בצלחות. גם הגבינות שהוא משלב בתפריטיו מקורן בבעלי חיים העוברים התעללות נוראה במשקים חקלאיים. ל"ערכים" שלו אין כל ערך בעיני, כל עוד אין הם חלים גם על בעלי החיים שאינם הולכים על שתיים.

שנאה או סלידה?

בתגובה על "רק לא ‘רק לא ש"ס'" מאת ארי שביט ("הארץ", 7.2)

ההתבטאויות מדי פעם של עיתונאים או של פובליציסטים על "שנאת החרדים" מקוממות. אין "שנאה" לחרדים או למזרחים, אלא יש סלידה מההתנהלות של הפוליטיקאים החרדים, סלידה שהרוויחו אותה "ביושר": הזחילה שלהם לכל ממשלה בעבור כספים ומשרות, ניצול משרותיהם בציניות לקידום ענייניהם (ראו יוזמת משרד השיכון לקביעת הקריטריון של מספר שנות הנישואין הדרוש לקבלת דיור בר-השגה), התבטאויותיהם על "עזרה לחלשים" כאשר כל כוונתם היא עזרה לציבורים שלהם המוחזקים חלשים על ידי מניעת השכלה שתסייע להם לצאת ממצוקותיהם. בנוסף, ביחס לש"ס, ישנה גם ההיסטוריה של המספר הגבוה יחסית של הפוליטיקאים שלהם שנתפסו בעבירות פליליות ונענשו על כך.

המדינה תצא נשכרת מכך שהמפלגות החרדיות יישבו תקופה ממושכת באופוזיציה, מנותקות מ"עטיני השלטון", וייתכן מאוד שתצמח מכך תועלת גם לציבור החרדי בכללותו.