רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 12.1.2017

תגובות

חנינה לחיזוק האחדות

יותר מברור, כי על המערכות המופקדות על עריכת דין צדק במדינה מוטל לשקוד ולדבוק בכל מאודן בכל תג המוביל לתוצאה זו. האומנם זה תמיד נכון? האם אין מצבים, שבהם מטה מערכת הצדק שלנו ממנטרה מקודשת זו כדי להימנע מהשלכות מזיקות במידה קיצונית על שלום החברה וביטחונה? בבחינת הכרח בהחלט יגונה, אך מחויב המציאות?

דוגמה מובהקת לכך היא עסק הביש המוסרי שבאירועי קו 300, אז באורח מביש ביימה המדינה, על מערכות הצדק שלה, פנייה אל הנשיא חיים הרצוג לחון את אנשי השב"כ, ובכללם איש השב"כ הבכיר אהוד יתום, שחיסל, עם אחרים, שני מחבלים מנוטרלים. החנינה התקבלה בלי שהובא כלל למשפט. חרף קיתונות ביקורת שספג המהלך, "בלענו" את השרץ המעורר בחילה הזה עד היום, באשר נטען כי התהווה צורך מהותי להעדיף את ערך הביטחון, גם במחיר כיפוף מחפיר של ערך עשיית דין צדק.

פרשת אלאור אזריה אף היא מובילה את מערכת יישום פרקטיקת הצדק הישראלית אל הצורך לסטות מהכללים ומהנורמות המשפטיות. משהורשע אזריה בהריגה והוקע, אפשר ששומה על שופטיו להימנע מהטלת עונש מאסר נוסף עליו, וחשוב עוד יותר — נקרא הנשיא ראובן ריבלין לחון אותו חנינה מלאה. "הטיית דין" זו יהיה בה כדי לתרום תרומה דחופה לחיזוק האחדות, הסולידריות והערבות ההדדית בעם, שסביב מקרה אזריה מראה סימני קיטוב וניכור המסוכנים לו. רוצה לומר אפוא, שבפרשת אזריה חשוב שיועדף ערך האחדות בעם על פני מיצוי מלא ומדויק של יישום דין צדק, שהרי אם תוסיף ותיסדק אחדותנו כעם, זה יתכתב עם התערערות ערך הביטחון — שבעטיו, כאמור, זכה יתום לחנינה גם בלי משפט.

דוד רוט, ירושלים

דעה קדומה מושרשת

בתגובה על "ואם אזריה היה מרחביה" מאת רון כחלילי ("הארץ", 6.1)

במאמרים של רון כחלילי תופס "השד העדתי" מקום של (אי) כבוד. הפעם הוא מטיף תובנה, כי אילו היה אלאור אזריה מרחביה (כלומר, אשכנזי) ולא מרמלה (כלומר, מזרחי), "היו הדברים נראים לגמרי אחרת".

איך היו הדברים נראים? הוא אמנם היה נעצר ונשפט (בגלל הצַלם של "בצלם"), אבל כחלילי משוכנע ש"חשבון הנפש היה שונה לחלוטין". לא ישפיעו עליו העובדות בנושא העדתי: מספר ה"מזרחים" הגדול, והגדל כל הזמן, בממשלה, בצבא, בפקידות הבכירה, בעסקים, בבנקים. הוא גם אינו רואה את מאות אלפי הילדים הנולדים בארץ לזוגות מעורבי־מוצא, עד כי אינם יודעים כלל אם הם "אשכנזים" או "מזרחים". הוא בשלו: המזרחי הוא "בשר התותחים של ההגמוניה (האשכנזית, כמובן), ששוב ממרקת את מצפונה על גבו של החייל המזרחי הפשוט".

לא בכדי אומרים הפסיכולוגים: לבעלי דעה קדומה מושרשת, העובדות אינן משנות דבר.

אליעזר קינרייך, כפר סבא

תוקף את כולם

בתגובה על "לבחירתכם: ליכוד א', ליכוד ב' וליכוד ג'" מאת אורי משגב ("הארץ", 30.12.2016)

אורי משגב, של נעליך מעל רגליך. מי שמסתפק במלים — מתלונן ומכפיש את מי שעושה; את מי שחולם ולוחם, מקדם חקלאות ותעשייה, דואג לחינוך, לתרבות ולהתיישבות בנגב ובגליל.

משגב ממשיך ותוקף את כולם, ממשלה ואופוזיציה, יאיר לפיד ויצחק הרצוג, כולם לא בסדר, חוץ ממנו כמובן.

התנשאות, זלזול, בורות ועוינות הם המשך הנתק מהחברה ומהציבור הרחב.

הזויים ומנותקים, נמאסתם.

ח"כ איתן ברושי, הכנסת, ירושלים

אהבה אנושית אמיתית

בתגובה על "עיריית אום אל־פחם קראה להחרים את 'לא פה, לא שם'" מאת נירית אנדרמן וג'קי חורי ("הארץ", 10.1)

ראיתי השבוע את הסרט "לא פה, לא שם", ולדעתי זה אחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו בארץ אי פעם. הסרט מתאר שלוש נשים ערביות צעירות, משכילות ודעתניות, החיות בתל אביב, מול החברה היהודית ומול החברה הערבית השמרנית. הסרט מציג את צרות האופק, השמרנות והצביעות של החברה הערבית, שהן גם נחלת הדמויות המשכילות והעשירות יותר של החברה.

לעומת זאת, הקטע המרגש ביותר בסרט הוא המפגש של נור, הבחורה הדתית, עם אביה, המפגין כלפיה אהבה ואמון בלא מצרים. דווקא האדם הפשוט, המאמין בכל לבו, בלא דוגמטיות ודעות קדומות, מפגין אהבה אנושית אמיתית, מול האחרים המתייחסים אל האשה כאל נכס.

לא ברורה לי התרעומת של עיריית אום אל־פחם על הסרט. הסרט מציג חסרונות מסוימים של החברה הערבית, בלא קלישאות ובלא סטריאוטיפים. תגובת העירייה רק מחזקת את הטיעונים של הסרט על צרות האופקים והדוגמטיות של החברה הערבית.

אילן אבן אור, תל אביב

הצלת חיים בעדיפות ראשונה

רק מי שנאלץ להגיע באחרונה לחדר המיון בבית חולים זה או אחר יכול להבין את גודל הבעיה בקבלת עזרה רפואית דחופה. לא אחדש דבר כשאדגיש, כי המצב בחדרי המיון גרוע ביותר, והנזקקים לשירותיהם יכולים לחכות שעות אחדות עד שיקבלו סיוע ראשוני. בעיתונות פורסם, כי התפוסה בחדרי המיון מגיעה ל–150% ואף אף ל-200%.

האם מצב כזה יכול להימשך? על הממשלה, ובמיוחד על משרדי הבריאות והאוצר, מוטלת חובה לפעול לפתרון הבעיה, שלפעמים היא עניין של חיים או מוות. על הממשלה להתחיל לבנות בתי חולים חדשים, ולפחות בשלב הראשון לבנות ריכוזים של חדרי מיון, למתן עזרה ראשונה דחופה. הממשלה משקיעה מאות מיליונים בכבישים חדשים, מסילות ברזל ורכבות קלות, וזה חשוב, אבל להציל חיי אדם — כדי שיהיה מי שייסע בכבישים וברכבות — זה הרבה יותר חשוב וחיוני.

יחיאל אמיתי, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות