רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 21.3.2017

תגובות

לא על זה חשב המשורר

ביום ראשון שודר בערוץ 1 הפרק הראשון מחמישה בסדרה "הרמטכ"לים". מתוך הפרק הראשון ניתן להבין, כי זו סדרה מושקעת, מתוחקרת היטב, שמאירה את מי שהיו רמטכ"לים לאורך השנים מאז קום המדינה, מזוויות שונות ומגוונות. דווקא לאור הרצינות שמשדרת הסדרה, היה מאכזב מאוד קטע שצולם לאחרונה בבסיס צבאי, שבו מקבלות צוערות קורס קצינות את שירו של נתן אלתרמן "על זאת", ודנות בו עם מדריכתן.

השיר בא להצביע על מצב של חוסר מוסריות הגובל בפשע מלחמה של חייל צעיר. הלקח שאמורים ללמוד ממנו הוא שמירה על טוהר הנשק. השיר פורסם במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר", תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. והנה ניצבת קבוצת חיילות המתעתדות להיות קצינות, לחנך ולהעביר מורשת קרב למי שלימים יהיו פקודיהן, ומבינה מן השיר, בעידוד המדריכה, בדיוק את היפוכו. הן מפתחות קו חשיבה שבו החייל הצעיר נלחם ולא חוזר מהקרב ומוסיפות כמה הגיגים מטופשים, וכך גם השיר ובעיקר המסר שבו, הולכים לאיבוד.

במקום לציין את הביקורת שמביע אלתרמן בשירו, ביקורת שזכתה בתמיכה ובמלוא השבחים של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שוב מלמדים את "צדקת הדרך" שלנו. בשעתו הופץ השיר כפקודת יום לחיילי צה"ל כדי למנוע הישנות של מקרי טבח באזרחים. כיום, הלקח שמפיקים ממנו הפוך, וראו מקרה אלאור אזריה.

אורה ויטנברג, תל אביב

קשר עמוק מכל טיעון משפטי

בתגובה על "על כיבוש ונכבשים" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 17.3)

פרופ' שלמה אבינרי מדגיש בצדק, כי הבעיה המרכזית בשליטתנו ביהודה ושומרון אינה הטריטוריה אלא האוכלוסייה, ש"הרי אין כאן שאלה של שטחים, אלא שאלה של בני אדם".

ראוי להדגיש, כי זכותו ההיסטורית של העם היהודי לריבונות מדינית במולדתו הינה בבחינת הנחה מוסכמת שאינה צריכה ראיה והוכחה. מי ששולל את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל שולל את זהותו הקולקטיבית של עם ישראל. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל קיים בתודעתנו כנתון שאינו מותנה ואינו ניתן לערעור, עמוק יותר מכל קשר משפטי, אך צריך להודות שאינו ניתן לביסוס בנימוקים משפטיים.

הקשר בין עם ישראל לארצו אינו פחות במאומה מהקשר של עמים אחרים לארצותיהם. כל עם אינו יושב בארצו מששת ימי בראשית אלא כבש לעצמו כברת ארץ בשלב מסוים בהיסטוריה והפכהּ למולדתו.

לדאבון לבנו, במהלך ההיסטוריה, שאינה ניתנת לתיקון, נוצר קשר בין ארצנו לבין עם נוסף, שמבחינת תודעתו היא ארצו. שיקולים של זכויות ושל צדק היסטורי אינם רלוונטיים במקרה זה. אין לקונפליקט הזה פתרון צודק על סמך חוק ומשפט או שקילת זכויות שני הצדדים. מדובר כאן ב"מעוות לא יוכל לתקון" אם נשתמש בטרמינולוגיה המופיעה בקהלת א', ט"ו ובלא מעט דרשות תלמודיות. לכן מחובתנו להציג בכנות לעצמנו מספר שאלות:

האם המוצא היחיד הוא חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, עם תיקוני גבול כאלו שיבטיחו את ביטחונה של מדינת הלאום היהודי?

האם ברור לכולנו שפתרון זה יבוא בחשבון אך ורק בתנאים הבאים: הכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום היהודי, כינון שלום הכולל התפייסות מוחלטת, חתימה על תום הסכסוך, יישוב הפליטים במדינת הלאום הפלסטינית?

האם מוסכם על כולנו שבמצב של שלום הכולל פיוס ("צוּלְח" בערביתׂ) אין לעקור יישובים יהודיים ביהודה ובשומרון, כי במדינת הלאום הערבית יהיה מיעוט יהודי ובמדינת הלאום היהודית יש כבר מיעוט ערבי לא קטן?

ד"ר גדעון שטחל, מנהל המדרשה הציונית, ירושלים

השטחים הפתוחים של כולנו

בתגובה על "מלחמת יפי הבלורית בשיכוניסטים" מאת אור קשתי ("הארץ", 15.3)

בכתבה מתמקד הכותב ב"מלחמה" בין עיירות הפיתוח להתיישבות העובדת. חבל שבחר להתמקד בנושא עבש וחסר רלוונטיות (ברוח ערכי הזמן?) והתעקש להביא באופן סלקטיבי תגובות ואמירות שוליות של תושבי האזור שמזמן אינן השיח באזורנו, תוך התעלמות מהאתגרים שלפניהם ניצבים תושבי האזור כולו.

הכותב מציין את שטחן של הרשויות ואת מספר התושבים בהן, אך מתעלם מהעובדה שאזור מגידו הוא הריאה הירוקה האחרונה שנמצאת במרחק נסיעה סביר ממרכז הארץ, ומוכרז כשמורה ביוספרית מטעם אונסק"ו בגלל ערכי הטבע, המורשת והשטחים הפתוחים שבו. תושבי הארץ, כמו תושבי יקנעם עילית והמועצה האזורית מגידו, נהנים ממנו באותה מידה.

במקום להמשיך ולהתעמר בחקלאים ביקנעם המושבה ובאזור, יש לעודד את המשך החקלאות והשמירה על השטחים הפתוחים. לכן, המאבק למניעת הסיפוח אינו בין "אליטות" לבין תושבי ערי הפיתוח. כל תושבי האזור ראוי שידונו בשאלה, באיזו פריפריה אנו רוצים לחיות? כזאת שמוקפת בכבישים, רמזורים, פקקי תנועה ובקיצור — כל חסרונות המרכז עם קשיי הפריפריה — או שכדאי לפתח את האזור ואת יקנעם עילית במידתיות ובזהירות למען הדורות הבאים. כבר היום כולנו מתמודדים עם אתגרים ושאלות קשות (כביש 6, הקמת שדה תעופה, תעשייה ועוד).

בטוחני שזהו אינטרס עליון של תושבי האזור, ובמיוחד של תושבי יקנעם עילית, להמשיך לחיות בעיר ובאזור מוקף שדות ירוקים, אזורי נופש ומחנאות, ולא לחיות בעוד תשתיות, זיהום וצפיפות. תאוות הפיתוח הבלתי מרוסן תשרת אך ורק בעלי אינטרסים, כרישי נדל"ן ומגלומנים, אך לא את תושבי האזור.

בעבר הועברו שטחים מהמועצה האזורית מגידו לטובת פיתוח יקנעם עילית, וטוב שכך. אך הגיעה העת לעצור, לבנות פריפריה שבה מרקם עירוני מתון וכפרי ראוי, לטובת כל תושבי האזור והמדינה. כפי שאמרה תושבת יקנעם עילית: פעם גרתי בחיפה בבית עם נוף ומרחב. אט אט הוא נסגר בבנייה, הרגשתי מחנק. לכן עברתי ליקנעם. חבל מאוד אם גם כאן יתממש תרחיש דומה.

שגיא שגיב, יקנעם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות