שביתת הרעב של עשרה קומוניסטים במשרדי המרכז החקלאי בתל אביב, שנפתחה ב-7 בפברואר 1950, היתה סיבוב שני במחאתם. ימים ספורים קודם לכן הפסיקה המשטרה שביתת רעב של חבריהם במשרדי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בתל אביב.

הקומוניסטים טענו שהמדינה רודפת אותם בשל דעותיהם ואינה נותנת להם להתיישב במושבי העובדים - בעיקר כמה מושבים חדשים שנבנו על אדמות כפרים פלסטיניים נטושים. ב-2 בפברואר הם דחו את הצעת מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, לוי אשכול, להתיישב בנפרד על אדמת הקרן הקיימת, בתמיכת ההסתדרות והסוכנות.

ח"כ מאיר וילנר ממק"י הפליג בתיאורי האירועים, ובהם פיזור אלים של הפגנות תמיכה במוחים. לדבריו, "במושבים נשללת זכות הקיום ממתיישבים שמאליים, ובעיקר מקומוניסטים. 'לטרור מדיני וכלכלי אכזרי' נתונים אנשים שהגנו על אותם המקומות הנטושים, ומשפחות אנשים שנפלו במלחמות ישראל. תנועת המושבים רוצה לכפות (על הקומוניסטים) את הצטרפותם למפא"י".

הוצאת הקומוניסטים מהמושבים לא קיבלה תמיכה בכולם: "השובתים, שנמנים על עולי יוגוסלוויה, בולגאריה ואונגאריה, הראו לסופרנו פאטיציה חתומה על ידי 57 ראשי בתי-אב במושב בית טריף (מספר המשפחות במושב הוא 60) בו מבקשים התושבים להעניק למוצאים את הזכויות המלאות ולהשאירם בכפר".

בדיון בכנסת אמר ח"כ שמואל דיין ממפא"י ש"תנאי החיים במושב עובדים, רקע החיים החברתיים והמשקיים, המאבק על הקיום והחוויה המשותפת הקודמת להשתרשות המתיישבים על אדמתם, יוצרים אווירה יחידה במינה, המחייבת הרמוניה שלמה במושב. גם לגבי השקפת עולם... ראשית כל חייב המושב לבחון את נאמנותו של כל מועמד להתיישבות, אם נאמן הוא לציונות ולהסתדרות הציונית. אחרת אינו זכאי לתבוע תמיכה ההתיישבותית (הלוואה, זרעים וכו')". בבסיס הטענות הללו עמדה האשמת הקומוניסטים בחתרנות תחת התנועה הציונית.

ב-11 בפברואר, ביום החמישי לשביתת הרעב, התקיימה הפגנת תמיכה בתל אביב. יום לאחר מכן הכריזה כותרת "הארץ": "נפסקה שביתת-הרעב הקומוניסטית". הושג הסכם בין נציגי המרכז החקלאי לשובתים: "המתיישבים הקומוניסטיים יחזרו למקומותיהם ויובטחו להם שם אמצעי קיום ועבודה על ידי המושב והמרכז החקלאי. הסדר סופי על התיישבותם של המתיישבים האלה יבוצע מתוך הבנה הדדית".