הגלים מכים באי וניגפים ומכים שוב וניגפים עד בלי סוף, קובעים את קצבם של החיים בעיירת לב-הים הזו שהשחפים המרחפים מעל קו המים מאשרים בקריאותיהם הקולניות הבלתי פוסקות. לזמן אין כאן שֵם, לא קוראים לו שתיים או שלוש, לא יום שישי ולא יום שבת, לא אוקטובר ולא נובמבר. הזמן הוא השמש הנעה לאטה ברקיע ממזרח אל הדרום ואל המערב עד שהיא מבעירה את השמיים באלף גוונים של אדום, עד שהליוס שוקע אל חיקו הכחול העמוק של פוסידון. מראש ההר מצלצל מדי פעם פעמון המנזר כמו תזכורת לנוכחות אחרת, רחוקה כל כך, לסדר חברתי המתעקש נואשות להיאחז במקום שבו נועד מראש לכישלון, סדר חברתי שהמקומיים נזכרים בו רק בזמן חתונה או מוות. הטבע בעצמו כביכול הוא השולח את הדייגים היוצאים בסירותיהם מדי בוקר אל הים ושבים אל החוף לפנות ערב, שעה שהמלצרים בטברנות פורסים מפות צבעוניות על השולחנות שמול הים. בלילה המואר באור קלוש של חשמל צהבהב שותים הגברים אוזו בחבורות קטנות ומן הבתים עולה קול צחוקן של הנשים. קומץ התיירים המשוטטים בסמטאות המעטות, הלבנות עד כאב נמשכים באפיהם אל השולחנות הערוכים ומשביעים את רעבונם בפירות-הים שהעלו הדייגים ברשתותיהם. מוזיקה עצובה, צורמנית, נוגעת ללב, בוקעת ממכשירים ישנים בעומק הטברנות, ויש שתייר כלשהו מזיל דמעה כטוב לבו באלכוהול.

ובתוך כל זה הוא, יונה ברגר, כבר אולי שבועיים, והוא שוב אינו בטוח איזה יום היום, הוא יכול בפירוש לטעות ויתכן בהחלט ששכח כליל. בערבים נושבת רוח קרירה המסלקת את חום היום ומזכירה שסתיו. אבל באיים האלה הסתיו רך ורחום ומתמשך. בימים כתיקונם היה לבו מתמרד אולי נגד בדידותה של העיירה, היה תוהה למה להם לאנשים האלה לגור במקום הזה, רחוק מהכל, על הסלע הצחיח שבלב הים. אבל בימים האלה הוא אינו שואל. הוא סוגד ומודה לאל על המקום הזה שתלוי בין טבע לטבע, רחוק מאלימותה של התרבות האנושית. כבר כמה ימים שכמעט ולא דיבר, לפחות לא בפיו, רק בתנועות ידיים. המקומיים אינם מדברים אנגלית והוא אינו מבין את היוונית שבפיהם. אבל הדיבור אינו חסר לו. מלים הוא כותב על דף בדיו כחול, אותיות עבריות על שולחן יווני מול הים. על אף שהוא משתדל להרחיק את אצבעותיו ממכוות העט, מפעם לפעם הוא אינו מצליח להתגבר והאצבעות עושות את שלהן, רצות חופשיות על הנייר הלבן ומותירות את עקבותיהן בדמות קור כחול ומשתולל. המלים שלו הן פרמקון, הן חיים ומוות כרוכים יחדיו, הן זכרון ושכחה. הוא מנסה להציב אותן מלה לצד מלה לצד מלה כמו חומה שתגן עליו מפני החושך הגדול, אבל החומה שהוא בונה לא עומדת בלחץ וקורסת כמעט מיד תחת משקלה העודף של המציאות החודרת דרך כל הנקבים הזעירים שנוצרו בבועת האַל-זמן שיצר, והחלל הצלול מורעל במשקעי ההיסטוריה ובמסתרי הדת.

תן לכחול האגאי להרגיע אותך, הוא כותב, תן לו, היה חופשי, כדי שיבוא ויכנס בך, כדי שיחולל בך את אותה החוויה, תן לעמוק מכל עמוק, תן לקצף הגלים תן, תן לאדמה המתרוממת בצוקים אדירים מתוך המים, יבואו אליך בשקט מתגנבים אל אחורי המוח כמו היוונית המצטלצלת מסביב, כמו שגנוב גונבת מארץ העברים, כמו המשורר הנודע שהתגורר בשעתו על האי הזה וכתב במחתרת את השירים הקדושים כשהוא סוגד לאור האלוהי, כמוהו גם אתה אמור הללויה, תגיד כבר נו, או שתכתוב לך את המלים הקדושות שלך, שוטה שבעולם, לעולם לא תבין את השקט הזה, את שלוות האוקטופוס המוגש על שולחן אדום מפה נוכח הים, תכתוב לך, תכתוב נגד האור ונגד הגלים כאילו קץ גדול קרב ובא והוא רק קץ קטן, קצונצ'יק, כמו סרט שנגמר.

והנה תייר המדבר אנגלית. והוא מתיישב ליד השולחן שלו, שואל אם אפשר, מדליק לעצמו סיגריה ומתחיל לנהל שיחת חולין על דא והא, מתגלגלת, אטית, כמו הים, כמו הזמן במקום הזה. אני, אומר הזר, אני פה עם המשפחה, מין חופשה משפחתית שכזו, ואשתי והילדים מאוד אוהבים את הים. כל היום הם בחוף. אבל אני פוחד מהמים. כן, אני לא גדלתי ליד הים ולא למדתי לשחות. אז מה כבר יש לי לעשות פה. רק לשתות אוזו ולדבר עם אנשים.

הזמן זולג בשתיקה. אבל הם יושבים פנים מול פנים. ברכיהם כמעט מתחככות זו בזו מתחת לשולחן הקטן ויונה נאבק בתביעה שתובעים ממנו הנימוסים החברתיים שידבר ויכול לה. הוא גא בעצמו על ההצלחה הקטנה הזו והשתיקה מצטלצלת באוזניו כמו אלפי פעמונים בודהיסטים קטנים. אבל אם הוא מצליח לשתוק הרי שהוא יכול גם לדבר, כמשיח לפי תומו, לא מפני שחוקיה הנוקשים של החברה כופים זאת עליו.

בסתיו שעבר הייתי בסין, הוא אומר, באיזה כפר קטן.

אז סינים. הם מדברים על סינים. הוא לא יודע שום דבר על סין. כמה שבועות היה בכפר ההוא והוא אינו יודע דבר. וטוב לו בבורותו. אבל השיחה היא שיחה והוא תורם את חלקו. הדמפלינגס היו בסך הכל די טעימים, הוא אומר לאחר מחשבה מעמיקה. הזר צוחק וחושף שיניים צהובות. זה סיכום מעניין לחיים של מיליארד בני אדם ואלפי שנות היסטוריה, הוא אומר. כן, מסכים יונה ומוסיף, בעצם גם בבית של סבתא שלי, אולי גם שלך, בשם זה או בשם אחר, הכינו את כיסני הבצק האלה, בעצם הם לא היו כל כך זרים עבורי, מה זה משנה, כולנו בני אדם.

נשתה לחיי זה, מרים הזר כוסית ומחייך שוב ויונה מצמיד אליה את שלו וחושב שגם השיחה יכולה להיות נטולת זמן אם רק מקפידים שתבוא מבפנים ולא מבחוץ.

כן, ולפני סין הייתי בשוודיה.

מוזר, אומר הזר, איזה צירוף מקרים. אני עצמי משוודיה. כבר הרבה שנים. גם אשתי היא שוודית. והילדים שלי שוודים. אבל אני לא נולדתי שם כמו שאפשר לנחש, אני ממקום אחר. ואולי ינחש באמת יונה מהיכן הוא? יונה קצת סקרן, מנסה לזהות את המבטא שבפיו ואז דוחה את הסקרנות מעליו בשתי ידיים וקם ואומר לילה טוב. הוא לא רוצה לדעת, הוא לא רוצה לזכור שגם לאנשים כמו לזמן קוראים במקומות אחרים בשמות, קוראים להם בשמות משפחה ושמות מדינה ולאום ודת, הוא רוצה לחשוב שאנשים הם כאן כמו הים והרוח והסלעים האדירים. הוא רוצה לתת לדברים פשוט להיות. לילה טוב, משיב לו הזר בשפה רפה.

שוב בוקר ושוב טברנה ושוב ים. גם מביתו בחיפה יכול יונה לראות את הים. הוא רואה משם את הים הזה ממש אבל גם את הכרמל עליו שחט הנביא אליהו ארבע מאות מנביאי הבעל וזה לא אותו הדבר.מדי שנה בשנה בתקופה זו מכה בו הזמן כשוט של זכרון. בישראל אי אפשר להימלט מפניו של הזמן, הוא חי בפינות הבתים כמו שממית, הוא עולה כפורח בגינות מוזנחות כמו סרפד עקשן או יבלית, ובכל שנה כשמתחיל הסתיו והימים הנוראים עומדים בפתח ומשתקפים בעיני האנשים ובצווחות ערוצי הטלוויזיה הוא הופך לקורבן חסר אונים של הזמן. פעם אחת נאלץ לשהות בבית-חולים תחת עינם הפקוחה של רופאים שהלעיטו אותו בתרופות שלא הועילו, עד שחלף עבר הזמן הנגוע והחיים שבו למסלולם המקוטע הרגיל. ואז עלה הרעיון לברוח, להתרחק משם אל מקום שבו הזמן רחום יותר.

 כשהוא פותח את הבוקר בכוסית של אוזו, מחקה כך את המקומיים, מגיע שוב הזר ההוא, יושב איתו, מפר את השלווה, מצטופף, נדחק, מציק. יותר מדי מלים. בשביל מה הוא צריך את זה. רק רע יצא מכל הסיפור. אבל הזר הזה עקשן וקשה להיפטר ממנו. ג'ונה, הוא קורא לו, ג'ווונה, ולא במקרה, זה יונה שהציג כך את עצמו בנסיון להעשות כל כולו לגרסת המלך ג'ימס. הם מטיילים יחד בסמטאות. אתמול דיברו על סינים, היום על מנצ'סטר יונייטד וסמרטפונים, שפת הפועלים הגלובלית. בראש עמוד בצומת זעיר ניצב פסלו של גיבור מלחמת העצמאות היוונית. מהודר, נחרץ, גא, מלוכלך בלשלשת ציפורים. זה מצחיק את יונה. אחר כך זה מעלה דמעות בעיניו. הוא מנגב אותן בקצות אצבעותיו, מהר, לפני שמישהו יבחין בהן. דמעות של שוטה. דמעות שהזמן גרמן. אל תבכה, אומר הזר ומניח יד על כתפו, באמת שאני מבין אותך, גם אני רוצה לבכות לפעמים, באמת.

אני לא בוכה, כועס יונה ומתנער ממגעו אבל הזר בשלו. זה לא שלא טוב לי בשוודיה, הוא אומר, ואשתי באמת היא נהדרת, אבל אתה יודע לפעמים, או בעצם אף פעם, אף פעם אין תחושה גמורה של בית, של שייכות, תמיד אני קצת ממקום אחר, לא משם. ואני רואה את הילדים, איך הם שוודים, הם שוודים ואני לא. ארץ ללא זמן, חושב יונה, זמן ללא מקום, ומלים מלים בלי סוף. יונה מוצא שהדיבור עוזר לו לעצור את הדמעות, משיב לו את האיזון, וכשהשמש שוקעת לבסוף הוא שוב שוקע איתה אל השלווה המתוקה. ובערב שוב הזר כמו דופלגנגר בטברנה. מחר, הוא מבטיח, מחר אספר לך עוד על החיים שלי, דברים חשובים מאוד, אז נתראה מחר. כי גם יונה הוא זר בשביל הזר וממלא תפקיד חיוני בברית זרים.

בבוקר היום השלישי כשהזר מבושש לבוא כבר חש יונה בחסרונו ומצר על היעדרו של מי שאינו יודע אודותיו כמעט דבר. אבל את הצער יש להשיר מעליך כמו לבוש מיותר, הוא חושב, הכל חולף. שום דבר לא נשאר לנצח. אתמול ישב ודיבר כאן עם אדם והיום הוא יושב באותו מקום לבד וגם זה טוב. בכלל הוא קשור יותר מדי לחפצים ולשמות ולמקומות ואלה מורידים אותו אלי שאול. הוא חייב להיפטר מהכל, להסיר גם את בגדיו, את הבגדים המזכירים לו את הקניון שבו קנה אותם, את היומולדת שלכבודו קיבל במתנה מכנסיים או חולצה, את הפגישה ההיא שבה נשפך עליו קפה והותיר כתם בשולי הדש וכולי. מבעל הטברנה הוא מבקש הכוונה את חוף העירום הקרוב ומקבל הסבר באנגלית קצוצה. אבל די בכך, הנה הוא כאן על החוף, בני אדם ובנות חווה כמו בגן עדן בלא מכאוב הדעת. בנאדם, מה לך נרדם. הוא לא נרדם. פושט בגדיו, אחת ושתיים, הוא בים והים בו, מחבק אותו, פולש אל המקומות המוצנעים, והוא הים, צף על הגלים, סוגד לאור, חוגג את נצחונו על הזכרון הארור, קם ועולה מן המים כמו ונוס, טיפות מלוחות נוצצות על עורו הבוהק. על החוף הוא רואה את הזר, כן, הוא שם, הוא מחכה לו ברגליים יחפות ונעליים בכף ידו. אז אתה יהודי, הוא אומר וצוחק, ובתוך כל הערום הזה יונה מרגיש פתאום את צלקת המילה שבבשרו. היא שם בשיפולי כרסו, מחללת את הטבע כמו חיטים שהפכו לקרואסון. אני שמח שמצאתי אותך, אומר הזר, כשהגעתי לטברנה לא היית שם אבל בעל הבית אמר לי לאן הלכת. יונה עוטף את חלציו במגבת, מכווץ את כתפיו, יושב על החוף, מביט בבואתו המשתקפת באישוני הזר, הוא באמת כאן, לא מניח, פושט בגדיו בתנועות ארוכות ומסדר אותם בערימה על החוף. וכך הם יושבים בעור חשוף שעיר ומזדקן זה לצד זה. על שכמו של הזר, מבחין יונה, קעקוע קטן של ילד יחף לבוש בלואים, זיפים מזדקרים מראשו וגבו מופנה למתבונן בסרבנות מופגנת. יונה מתבונן בו ומתבונן אבל הילד אינו מפנה אליו את פניו והזר מרגיש איזה שהוא צורך להסביר. עשיתי את זה בגיל צעיר מאוד, הוא אומר, זה בגלל שאנחנו מחיפה. עכשיו כבר מאוחר מדי. עכשיו הוא זוכר הכל. עיניו נפקחות אל תוך ארובותיהן, הזמן הכחול הבדולחי נסדק ומתחיל לטפטף בכבדות על מפת הזכרון שלו ולהותיר כתמים כהים, כתמים שיש להם דפוס של דמיון ושונות. חיפה שלו, של מי, ויפו ורמלה ועזה והשואה והמדינה שנולדה במלחמה ההיא בארבעים ושמונה והצברים והפליטים והכיבוש וששת הימים ההם שהם לא כמו יום כיפור ואולי כן וביום כיפור מדליקים נרות נשמה לזכר כל ההרוגים והמתים עטופים בתכריכים כמו בקיטל וגם הוא היה במלחמה ההיא וגם הוא נלחם בקרבות שין בשין בעמק הבכא וגם הוא ראה את החברים שלו הופכים לנרות נשמה לנגד עיניו, בוערים באש קדושה, ויום הדין הפך בשנה ההיא ליום האימה הפרטי שלו, פרטי כל כך שאף אחד לא האמין לו עד שבאו לבסוף הפסיכולוגים עם המדע שלהם והוכיחו שיש מצב נפשי כזה, כתבו על זה ספרים, דוחות, עשו סרטי טלוויזיה. בשנה ההיא בגדה בו המסורת, במקום שתחבק ותציב גבולות לפחד, תגדיר במדויק את המידה הנכונה שבה יש לחשוש ולקוות, ממש כפי שעושה פעמון הכנסיה המצלצל בצהרי כל יום בראש ההר וקובע רגע אחד לאלוהים, במקום זאת קרסה המסורת שלו לתוך עצמה והפכה לחלום בלהות שיצא משליטה. ואולי ממש עכשיו יום הכיפורים, שעת מנחה ובבתי-הכנסת קוראים יהודים את סיפורו של הנביא אשר ברח תרשישה מלפני אדוני.

הסיפורים הזוכים: גרטה והמירוץ לחלל | הדייר | פרטים אישיים