"כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי" קולו של החזן בישיבת חברון הליטאית התנגן בהברה אשכנזית כבדה. אברהם העביר משקל מרגל לרגל בחוסר נחת. זו תהיה תפילת ערב יום הכיפורים האחרונה שלו, אולי תפילתו האחרונה. הוא היה נחוש בדעתו לצאת מהאולם מיד כשהחזן ישלים את שלוש החזרות, כשכל השבועות והנדרים והאיסורים שלקח על עצמו ושהוטלו עליו מרגע לידתו ועד היום יהיו בטלים ומבוטלים. ואז כבר לא יהיה צורך בחזרה המייגעת על נוסח הוידוי, ומניית החטאים, והתחינות והסליחות. יבוטלו האיסורים ויעלמו החטאים, והוא יהיה חופשי. "כל נדרי", הצטלצל קולו של החזן שנית, ואברהם סלסל בפאותיו, מדמיין איך הוא גוזז אותן ונטמע ברגע בתוך החברה האחרת, שבה חטאיו אינם חטאים. הוא הרים את עיניו וראה את נחום המשגיח נותן בו את אותו מבט חשדן שלמד להכיר בחודשים האחרונים, מאז שהחל לאסוף חטאים, לאט לאט ובחדרי חדרים, נוצר כל עוון בקרבו כחפץ נדיר ויקר ערך. במהלך החזרה השלישית איבריו החלו להתמתח בציפייה. כבר שבועות שהוא מתכנן את הרגע הזה, איך מייד כשיגוועו המילים האחרונות של התפילה העתיקה הוא יקום בגאון ובלי להתנצל ובלי להשפיל מבט ייצא מהחדר ולא יחזור. בכיס הפנימי של מעילו הוסתרו מבעוד מועד, ברטט ענוג של חטא, טלפון נייד, צרור שטרות ותעודה מזהה. משפחתו לא תדע על עריקתו עד אחרי צאת היום הקדוש, ואילו אנשי צוות הישיבה יהיו עסוקים בחובות היום ויש להניח שלא ינְקטו צעדים משמעותיים למציאתו עד אחרי שישברו את צומם.

החזן משך את ההברה האחרונה בנעימה המוכרת ונדם. אולם התפילה הגדול התמלא ברחש התזוזה של מאות הבחורים שהתמקמו בספסליהם, מכינים עצמם לדרשת ראש הישיבה. אברהם נותר עומד. זהו הרגע. הוא פקד על רגליו ללכת, אך הן סרבו, והחלו לרעוד במקום. הרעד התפשט בגופו ומשך את תשומת לבם של שכניו המיושבים, והם הסתכלו בו, חלקם בתמיהה חלקם בדאגה. כעבור דקה ארוכה הצליח אברהם להחזיר לעצמו את השליטה באבריו. במה שנדמָה לו ככוחות עצומים הוא אילץ את גופו לפסוע צעד ועוד צעד לכיוון היציאה, וכל צעד שפסע היה מהיר מקודמו עד שכמעט ויצא בריצה משערי הישיבה. זו לא הייתה ההליכה הגאה שחזה בדמיונו, והמשגיח שהביט בו ביציאתו פירש אותה כיציאה בהולה מחמת בחילה או עילפון. אבל זה כבר לא היה חשוב. הוא היה בחוץ, ברחובות השוממים של גבעת מרדכי, שכל תושביה היו מכונסים בבתי הכנסת, מציעים את חטאיהם כמנחה לבורא עולם ומבקשים להזדכות. אברהם המשיך ללכת בצעדים מהירים ברחובות השכונה המוכרת. הישיבה הייתה סמוכה לקצה השכונה ובמהרה מצא את עצמו אברהם על המחלף העולה לדרך בגין. בכביש הדומם לא היה זכר למכוניות שבימות השבוע ואף בשבתות שרקו בו במהירויות של כביש מהיר. רק המקדימים ביותר מבין הילדים רוכבי האופניים ועוד נשים בודדות לבושות חג, ממהרות לתפילה, ניקדו בצבעים בהירים את נתיבי האספלט הרחבים.

אברהם האט קמעה את צעדיו אבל המשיך ללכת בקצב אחיד ובמבט הממוקד הישר קדימה. הוא הלך עם הכביש עד תומו ואז נכנס לאחת השכונות הדרומיות של ירושלים ונעצר. לראשונה נאלץ להודות בפני עצמו שאינו יודע לאן ללכת. הוא התיישב על ספסל מעוקם שעמד בפינת רחוב והסתכל סביב. כאן כבר התרבו הילדים הרוכבים והייתה אווירה של שמחה רבה. הוא צפה בהם זמן מה, רואה כיצד הם מוליכים את אופניהם במעלה הכבישים התלולים של השכונה רק כדי להתגלגל מהר מטה בשאגות שמחה. מבית כנסת קרוב נשמעו נעימות ספרדיות של סליחות, וגם ברחוב נראו חובשי כיפות בחולצות לבנות מתהלכים בנחת בין רוכבי האופניים. מחשבותיו נדדו חזרה לישיבה והוא תהה אם הסתיימה התפילה ומה הבחורים עושים עכשיו. כמעט רצה לקום ולחזור, לשקע עצמו שוב בעולם המוכר לו. הרי עדיין לא חצה שום גבול. הוא יוכל להעלות בדעתו תירוץ כלשהו כדי להסביר את היעדרותו מהתפילה, וזה יספיק, לפחות עד לפעם הבאה.

לא, הוא קטע רצף מחשבה זה בחדות, הוא קיבל החלטה. עליו לבצע אותה במלואה. הוא הסיר את מגבעתו והניח אותה על הספסל לצידו. את פיאותיו גלגל מאחורי אוזניו. זה לא עזר, הוא ידע, הוא עדיין נראה כל כולו חרדי. בנשימה עמוקה, שלח יד לכיסו והוציא את הטלפון ופיסת נייר מקומטת.הוא חייג את מספר הטלפון שהעתיק בחשאי ממודעה שפגש באחד משיטוטיו הרבים במרכז העיר. הנה, הוא משתמש בטלפון ביום כיפור. ברשות הרבים. הלמות לבו כמעט מנעו ממנו לשמוע את המענה האוטומטי שבישר לו שהקו החם ליוצאים בשאלה לא פעיל בשבת ומועד. ההפתעה של אברהם נמהלה בהקלה על שנחסך ממנו לעת עתה הצורך לדבר. הוא החזיר את המכשיר לכיסו ושם לב שאחת הנערות שנחה לצד הכביש ליד אופניה השכובות מסתכלת עליו במבט מופתע. היא לחשה משהו לחברתה והצביעה עליו והשתיים הביטו בו, מתלחששות, וכעבור כמה רגעים החלו לצחקק. המצוקה שלו גברה. הוא קם וחזר ללכת, עתה מודע מאוד לסביבתו. יום כיפור גם בחברה האחרת. אין אוטובוסים, אין מוניות. אין ספר שיגלח את זקנו ויגזוז את פיאותיו ואין אכסניה שבה יוכל ללון ולאכול. הוא התחיל להרגיש מגוחך. הוא היה כה נפעם מהסמליות של מועד יציאתו שלא שם ליבו כלל לשיקולים מעשיים, ולא תכנן דבר לרגע שיהיה מחוץ לכותלי הישיבה.

בהיעדר רעיון אחר הוא המשיך ללכת ברחובות העיר, שעה ועוד שעה, ורק כשהשאיר מאחוריו את השיכונים הישנים של הקטמונים ונכנס אל בית ספאפא, הרגיש שסוף סוף חמק מאווירת הקודש המאשימה ששרתה אפילו בשכונות החילוניות על חנויותיהן הסגורות ורכביהן הדוממים. הזרות של הרחובות הרגיעה אותו, והוא הביט בסקרנות בשלטים בערבית ובבתים וחנויות שנראו שונים מאלה שהכיר, הוא לא הצליח להגדיר בדיוק כיצד. הייתה כבר שעת לילה ורק אנשים מעטים נראו ברחוב, צועדים ביחידות וטרודים בענייניהם. אברהם שמע צלילים של מוסיקה לועזית חזקה בוקעים מרחוב צדדי ופנה בעקבותיהם. מסביב לרכב חונה שהיה המקור לצלילים ישבה קבוצה של נערים.

כשהתקרב אליהם, הסתכלו עליו במבט עוין ואחד מהם קרא אליו משהו שלא הבין. הוא סב על עקביו בבהלה ועשה דרכו חזרה לרחוב הראשי.

"רבי, איבדת את הדרך? אתה צריך עזרה?" נשמע קול מבוגר מאחוריו. היה משהו עדין ולא מאיים באופן שבו עקבות המבטא הערבי קישטו את העברית הישראלית המוכרת, ואברהם הסתובב והסתכל בדובר, שהביט בו בחזרה בציפייה. כן, הוא כל כך צריך עזרה. אבל במה להתחיל? "איפה אפשר להסתפר?" שאל פתאום ואחרי רגע של שתיקה מופתעת הערבי הזקן התחיל לצחוק. "מה להסתפר עכשיו? כמעט אחת עשרה בלילה ויום קדוש אצל היהודים". הוא הסתכל עליו בחיבה ואמר "יאללה, חביבי, בוא עם חְמֵיד הזקן. כבר סיפרתי מספיק ראשים יהודיים, עוד אחד לא יפריע". הם הלכו בשתיקה כמה עשרות מטרים עד שחמיד סימן לו לפנות לשביל צר בין הבתים, שהוביל לבית קטן ונמוך קומה. הם נכנסו מהדלת האחורית למטבח. המטבח היה נקי מאוד אך ישן וכמעט ריק מרהיטים. חמיד הושיב אותו על כסא מתקפל פשוט ויצא מהחדר. כעבור כמה דקות חזר וכרך לצווארו סינר ספרים. הוא לא שאל אותו כיצד הוא רוצה להסתפר, רק הרים זוג מספריים והחל לקצוץ. הפיאות ירדו ראשונות, נגזזות בשני חיתוכים מהירים, אחד בכל צד. חמיד כמעט ולא נגע בשער ראשו, שהיה קצוץ עוד לפני שהופקד בידיו, אלא החל מיד לעבוד על הזקן, מסדר ומקצר. "אני מוריד אותו", אמר. לא הייתה נימה של שאלה בקולו אך אברהם הנהן בהסכמה, מציץ בחשש וציפייה בתערים החדים שהיו מונחים על השיש.

המים היו חמים ונעימים על פניו, והוא עצם את עיניו, מתאמץ לרוקן את ראשו ממחשבות. הוא בקושי הרגיש את הקצף שנמרח על פניו ורק כשחש את גירוד הסכין פתח את עיניו ברתיעה שכמעט גרמה לחתך בבשרו. חמיד הניח יד מרגיעה על כתפו והוסיף עוד מים חמים וקצף. הסכין החליקה עכשיו ביתר קלות, ולאחר שני סיבובים של קצף, מים ותגלחת, הסכין הוחלפה במגבת שייבשה את פניו בטפיחות קלות.

חמיד הסתכל בסיפוק בעבודתו, ואז תלש במשיכה את הסינר מצווארו של אברהם והגיש לו מראה. אברהם הביט בבבואתו, מוקסם ונחרד כאחד, ולא הספיק לארגן את תחושותיו לפני שחמיד חטף מידיו את המראה.

"ועכשיו נשתה קהווה, ואתה תספר לי למה אתה בורח", פסק. חמיד בישל קפה טורקי על כירת הגז ומזג לשתי כוסות זכוכית. אברהם לגם והמשקה גלש בגרונו, חם ומתוק. כבר לא היה מוזר בעיניו שהוא יושב בחדר עם גוי ושותה קפה מכוס טריפה ביום הכיפורים. הוא הרגיש אדם אחר, במקום וזמן אחרים. הם שתו בשתיקה כמה דקות ואז חמיד החל לדבר. "גם הבן שלי ברח. כבר לפני כמעט עשרים שנה. הוא היה מה שקוראים אצלנו 'לוּטי'". הוא הסתכל בפניו של אברהם, האטומות בחוסר הבנה והסביר: "אוהב גברים. הוא השאיר את אישתו ובנו ונסע לאמריקה עם בחור יהודי". לחייו של אברהם, שהיו עוד ורודות מהגילוח, נהיו אדומות ממבוכה והוא אמר בנרגנות. "אני לא לוטי. ואין לי אשה". "בסדר, בסדר, חביבי", טפח חמיד על ברכו. "ואמא יש לך? ואבא?" אברהם הסתכל על הרצפה ושתק. חמיד המשיך לספר. "קוראים לו עדנאן. הוא היה הבן הקטן שלי, הראשון והיחיד אחרי ארבע בנות. זה קרה באחד הימים האחרונים של הרמדאן, אבל לא חשבנו על זה משהו מיוחד, הוא תמיד היה הולך וחוזר. רק כשאשתו באה לבד עם התינוק בעיד אל-פיטר ודרשה מהגברים של המשפחה למצוא את בעלה ולהכריח אותו לחזור או לגרש אותה, התחלנו להתייחס לזה ברצינות. היא סיפרה לנו את מה שהשכנות כבר לחשו חודשים ארוכים. על המכוניות היהודיות שהוא היה פוגש בכניסה לכפר ונוסע איתן ללילות ארוכים בתל אביב. ועל בחור אחד יהודי שהיה מבקר אותו במכולת שבה עבד ונוגע בו כשחשב שאף אחד לא רואה. לא הצלחנו למצוא אותו, אבל הוא כתב לי מכתב מאמריקה, אחרי חודש". חמיד הוציא דף נייר מצהיב ממגירת המטבח היחידה והגיש אותה לאברהם. אברהם הסתכל על האותיות המחוברות הזרות לו. הכתב נראה מקוטע, עשוי ממשיכות עט חדות ונמהרות. הוא ניסה לדמיין את הכותב בזמן שחמיד תרגם: "אני מצטער אבא, הייתי צריך חיים חדשים. נולדתי במקום הלא נכון. מצאתי את המקום המתאים לי עם איש שאוהב ודואג לי. פתחנו מסעדה ויש פה הרבה ערבים וגם יהודים. אבל כולם מדברים אנגלית. אני אביא אותך לבקר פעם. אבל אני לא יכול לחזור. אל תכעס". חמיד הביט באברהם בתוכחה כאילו הוא הוא הבן הבורח. "צעירים פחדנים". אמר בבוז. אברהם לא ידע מה לומר. הוא חשב שדווקא היה די אמיץ, לצאת ביום הקדוש בשנה מהישיבה, להיכנס לשכונה ערבית, להעלות תער על בשרו. ולמרות הצורה שבה פתח את השיחה, לא היה נראה שחמיד מעוניין לשמוע על הסיבות שהביאו אותו לקום ולעזוב. אברהם חזר לחשוב על הבן, וראה בעיני רוחו צעיר יפה אחוז בידו של גבר נטול פנים ובורח, בורח מהקיום המחניק של הכפר המסורתי שאליו היה קשור בעבותות של משפחה. "אני מקנא בבן שלך", אמר בשקט. "טוב שהיה לו מישהו איתו להראות לו את הדרך". דבריו הביעו בעיקר רחמים עצמיים, אבל הוא כיוון אותם גם כדבר נחמה. חמיד הסתכל בו ארוכות בשתיקה ולבסוף נאנח. הכעס נזל מפניו כמו דרך שסתום סודי שהשתחרר פתאום, והמבט שנותר בעיניו היה כמעט אבהי. "בני", אמר. "אתה תמצא את הדרך. אבל אל תברח. תחזור הביתה. כמו שאתה". הוא ליטף באצבע ארוכה את לחיו החלקה של אברהם.

הם לא דיברו עוד באותו ערב, אבל חמיד הציע לו מיטה על מזרון ישן שעמד בפינת החדר. אברהם ישן שינה ארוכה ועמוקה, משלים את השעות שהחסיר בהתהפכו על משכבו בישיבה, חולם את יציאתו. החרדות שהיו צריכות להעסיק אותו לקראת היום שלמחרת נראו רחוקות ודהויות בחדר הקטן והצנוע שבו ישן. כשהוא התעורר לקראת הצהריים, חמיד כבר לא היה. אברהם התארגן לאיטו, בוחן את חלקי חליפתו כאילו לובש אותם בפעם הראשונה. הוא נזכר שהשאיר את מגבעתו על ספסל רחוב, אך כיפת הקטיפה עוד הייתה מונחת על השיש, היכן שהושלכה בלילה לצד כלי התגלחת שכבר פונו למקומם. אברהם לקח אותה בידו והתמהמה רגע, תוהה מה יעשה בה. לבסוף תחב אותה לכיסו. הוא עוד יזדקק לה היום, אבל לא עכשיו.

הוא הגיע לקראת ערב לשכונה הצפונית שבה נולד וגדל. בבית כנסת נעוריו החלה כבר תפילת הנעילה. הוא התגנב פנימה ועמד מאחור. הכיפה כבר הוצמדה לראשו כמה רחובות קודם. אף אחד מהמתפללים לא הסב אליו מבט. כעבור מספר דקות זיהה את עורפו של אביו בקדמת החדר. הוא חשב על המבט המופתע, או שמא מזועזע, שיעלה על פני אביו כשיראה אותו לראשונה. הוא חשב גם על ארוחות החג הנעימות שיאכלו יחד בסוכה בעוד מספר ימים.