אולימפיאדת החורף | ונקובר 2010

12 עד 28 בפברואר | שידורים ישירים בערוץ 1, ספורט 2 ויורוספורט

חייה של אמה לינקולן-סמית' תמיד סבבו סביב מים. אביה ביולוג ימי, אימה מלמדת שחייה וחינוך גופני ואחותה הצעירה היא שחקנית נבחרת אוסטרליה בכדורמים. גם כשניסתה להגשים את חלומה להידמות לקת'י פרימן ולהפוך לרצה אולימפית, דאגה לא להתרחק מהים ושימשה כמצילה.

בשנת 2004 היא שילבה בין השניים כשהתחרתה בריצת החוף עד גיל 19 באליפות הלאומית למצילים וסיימה במקום השלישי. בקהל היה סקאוט מטעם המוסד האוסטרלי לספורט (AIS), שהתרשם מהאתלטיות ומהמהירות שהפגינה. בתוך זמן קצר קיבלה הצעה מפתיעה מהארגון - שחיפש ספורטאיות עבור ענף אולימפי שהוחזר לתוכנית המשחקים בתחילת העשור - להפוך לגולשת סקלטון.

"לא צפיתי באולימפיאדת החורף ואפילו לא ידעתי מה זה סקלטון", מספרת לינקולן-סמית', כעת בת 24, "הם הסבירו במכתב וזה היה מוזר. בהתחלה זה נשמע כמו הענף הכי מטופש שיש, אבל היתה לי הרגשה שזה בשבילי. זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי".

במשפחתה לא התלהבו. הרי מדובר בספורט שיכול להפחיד גם את הצופים בו. הגולש יוצא לדרך בריצה, נשכב עם בטנו על לוחית מתכת ומחליק, ראשו קדימה, לאורך מגלשת קרח מפותלת במהירות שמגיעה ליותר מ-130 קמ"ש, בניסיון לקבוע תוצאה מהירה מיריביו. למרות זאת, הוריה הזמינו מקומות בוונקובר עוד לפני שהבטיחה את מקומה במשחקים, בחודש שעבר. "הם רגילים לתלוש שערות כשהם רואים אותי עושה דברים מטופשים", היא מסבירה.

זה הסוד שלי

אמנם נדרש לה זמן להתמקצע, אבל בשנה שעברה, בהופעתה השלישית באליפות העולם, רשמה הישג שיא כאשר סיימה במקום החמישי והקדימה אלופות עולם ואולימפיות מכהנות. מה הסוד שלה, מעבר ללוח האימונים הצפוף והצפוי - ארבע-חמש שעות ביום, שישה ימים בשבוע? שנתיים לפני ששמעה על סקלטון, שכרה לינקולן-סמית' סרט בשם "בלו קראש". במהלכו ראתה את אחת הדמויות רצה על קרקעית הים בהוואי כשהיא אוחזת אבנים גדולות במטרה להגדיל את קיבולת הריאות שלה. היא מיד נדלקה על הרעיון מתוך מחשבה שיעזור לה כרצה.

אז מה יהיה לנו שם?

שמונה שנים אחרי שהחלה להתאמן מתחת למים - ריצות ל-25 מטר עם סלעים ששוקלים עד 20 ק"ג - מסוגלת לינקולן-סמית' לעצור את נשימתה לדקה וחצי. היא אמנם נטשה את מסלול הריצה, אך גילתה שהתרגיל מתאים גם לענף הנוכחי. "זה ממש עזר לקיבולת הריאות שלי, ואפילו לא שמתי לב לכך אלא זמן מה אחרי שהגעתי לסקלטון. אני בקושי נושמת כל הדרך למטה. אחרי הספרינט בהתחלה אני לוקחת כמה נשימות קצרות, וזהו בערך. קל יותר כשאינך נושמת. המשקף לא מתערפל ואת שומרת על שליטה מוחלטת במזחלת בגלל שהחזה שלך לא נע".

לא תמיד השליטה מוחלטת, ולינקולן-סמית' כבר חוותה מספר תאונות לא נעימות. לפני שלוש שנים נפצעה בקרסול כשהמזחלת התהפכה ורגלה נלכדה, וכעבור שנה נפגעה בירך וסבלה מכוויות בגבה בעקבות תאונה נוספת. "הקרח פשוט קרע את העור מגבי", היא נזכרת, "אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע". חרטות, לעומת זאת, אין לה. "פשוט התאהבתי בסקלטון, הפכתי קצת מכורה".

"זו המהירות, הנסיעות, כל מה שיש בו", היא מסבירה, "את תמיד רודפת אחרי הגלישה המושלמת, בגלל שהיא כל כך נדירה, אך כשזה קורה את מרגישה כאילו את עפה. את זקוקה לאומץ, אבל יותר מכל את חייבת להאמין בעצמך. וכן, את צריכה להיות קצת טיפשה. אם את נמצאת בראש המסלול ויש לך ספקות, סביר להניח שתתרסקי. עליך לחשוב שאת עומדת להצליח, עומדת לעוף".

לינקולן-סמית' מדגימה מה זה סקלטון. ''זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי''