נדמה שהכל כבר נאמר בפרשת אייל גולסה. לכאורה סוף טוב הכל טוב, הילד סומם על ידי עצות אחיתופל, התעשת וחזר הביתה. האמנם? אז זהו, שלא. הסיפור האמיתי הוא שהעבד גולסה ניסה לצאת לחופשי, חטף איומים, נתקף חוסר ביטחון וחששות לגורלו וחזר עם זנבו מקופל בין הרגליים, הפעם כדי שיעקב שחר ירצע את אוזנו סופית.

בזכות פרשה זו אנו מתוודעים לדפוס הפעולה החצופה והדורסנית של מכבי חיפה, שיטה שמחזירה אותנו מאות שנים אחורה, לשנות העבדות והיעדר זכויות אדם בסיסיות. יעקב שחר מנצל את מצוקתן הכלכלית של משפחות לנערים כישרוניים ומציע להן מעט רווחה כלכלית בתמורה לשיעבוד בניהן לתקופה ארוכה מאוד. ההורים מתפתים לחתום מכיוון שהם זקוקים לכסף, וגם כי הם נהנים מהכבוד ומתשומת הלב של מועדון פאר כמו מכבי חיפה. בתמורה לכסף הקטן שהוא משלם, דורש שחר שליטה מוחלטת בקריירה העתידית של השחקן, תוך הכתבה חד צדדית של התנאים ללא משא ומתן שוויוני. יעקב שחר רוצה "בעלות" על השחקן. בשפה פשוטה, קוראים לזה עבדות.

חוקי פיפ"א לא מכירים בחוזים שנחתמו עם שחקן לפני הגיעו לגיל 18. חוקים? תקנות? הצחקתם את הבעלים של מכבי חיפה. כשהיה גולסה בן 16 דרש ממנו שחר להתחייב ש"כשיגיע לגיל 18 יחתום מחדש על החוזה". הנה, כך עוקפים את תקנות פיפ"א. אבל רגע, גולסה קטין, איך יחתום? הנה עוד פתרון גאוני: אמו של גולסה היא זו שחתומה על חוזה השיעבוד. אדון שחר, איסור חתימת קטין אינו סעיף טכני ושולי שמותר לבעוט בו, אלא סעיף מהותי ועיקרי. אני משוכנע כי לו משפחת גולסה היתה אמידה, לא היה עולה בדעתם לחתום על הסכם מחפיר שכזה.

כשפסנתרן מצליח בגדול, הוא אינו חייב אחוזים לבעלי המוסד שבו למד, למרות שהצלחתו קשורה בהחלט גם לאיכות הקונסרבטוריון. שחקן קולנוע אלמוני שנחשף בסרט קולנוע אינו חייב למפיק הסרט דבר, למרות שהתפרסם וערכו בשוק עלה אלפי מונים. חוקי המדינה חייבים לאסור על בעלי הון דוגמת יעקב שחר לסחור בילדים לטובת רווחיהם האישיים, לאסור על קטינים להתחייב להגבלת חופש העיסוק שלהם לכשיתבגרו, ולקבוע כי כישרונו של אדם שייך לו בלבד.

הכותב הוא תסריטאי