19:00, מועדון סטודיו 49, קיבוץ גלויות 49 תל אביב

עדי האוספטר מחולון הוא בחור רציני בן 28. מבט מעמיק מאשר כי מדובר בבחור מקסים ונעים הליכות המחזיק במשרה מבטיחה - מנהל תיקי לקוחות באתר אינטרנט רציני. אך בחסות הליל הוא פושט את החליפה, ממרק את מגני הברכיים ונכנס לזירה תחת השם "האוס פי", ברנש קשוח ומפחיד שכל בן אדם עם מעט הגיון יעדיף לעבור מדרכה במידה שייפגש עמו במקרה בסמטה חשוכה.

את חיידק ההיאבקות הבידורית הוא סוחב עוד מהימים בהם צפה באחים ואן אריק כותשים רקמה אנושית בשידורי הערוץ הלבנוני; בהמשך הגיעו יוקוזונה, שון מייקלס והאנדרטייקר, שהשאירו חותם כמעט על כל נערי הניינטיז. "כולם אהבו רסלינג בילדות, רק שאצלנו זה נשאר", מספר האוספטר. "היה לי חלום להיות מתאבק, אבל זה לא היה ריאלי לנסוע לחו"ל בשביל זה. לפני ארבע שנים עלתה התוכנית 'מכת מדינה' בערוץ ביפ, ונחשפתי לראשונה לארגון ההיאבקות הישראלי, ה-IPWA (Israeli Pro Wrestling Association), דרך חבר של חבר שהכיר את אחד המתאבקים. הגעתי לאימון ניסיון, ונשארתי".

בתוך מתחם המזכיר מקלט שכונתי מקושט בכמה נורות פלורסנט צהובות, מהסוג שבהחלט תורם את שלו לארומת הלואו-טק החריפה, חי, בועט ובעיקר מרביץ הרסלינג הציוני. וכן, זה נראה בדיוק כפי שאתם מדמיינים את זה: גברים בוגרים (בגילאי 20 עד 30) ומיושבים בדעתם (אוקיי, לא לגמרי), עטויים בטייטס ומגפיים, מביימים הטלות, מכות ונפילות כואבות תוך שהם מברברים לתוך מיקרופון דקות ארוכות. לא תמצאו שם את היורש החוקי של האלק הוגאן האגדי, אבל כן תגלו את מיטב בחורינו, מלח הארץ.

רסלינג ישראלי הוא בראש ובראשונה גרי רויף, האיש שהכי ראוי לתפוס את תואר וינס מקמהון הישראלי. בעוד שמקבילו הנוכרי הפיק בחודש שעבר את 25 Wrestlemania, שאיכלס ב"רליינט סטדיום" בטקסס 72,744 צופים וניפץ את שיאי ההכנסות ממכירת כרטיסים וצפייה בתשלום בטלוויזיה, רויף צריך להזיע כדי למלא את סטודיו 49 בקיבוץ גלויות (שהוסב זמנית למועדון קרב), אבל הוא עושה את זה עם תחושת שליחות בלב.

"לא היה כלום בארץ, ופשוט החלטתי לייסד את הענף בעצמי", אומר רויף. "הייתי יכול לנסוע לחו"ל ולעסוק בזה, אבל רציתי לקדם את זה פה, לעשות רסלינג כחול-לבן. השאיפה שלי היא שיראו בנו בידור לכל המשפחה, כזה שמושך משפחות שלמות לצפות וליהנות מזה".

תאמרו אמן

ב-2001 הקים רויף את ה-IPWA. למרות הצלחות חד פעמיות כמו "2004 Passover Bash" (חבטות/חפלה בפסח), הארגון לא פרץ למיינסטרים, אלא נשאר בשוליים עם המכורים הכבדים. ב-2005 הגיעה "מכת מדינה", שהציגה מתאבקים שייצגו קשת חברתית רחבה: קאסם השאהיד הערבי, לווינגר המתנחל, ולדימיר המאבטח הרוסי, ההומו השמאלני עמית רומם והרב סוויסה (אותו גילם רויף עצמו), שנהג לתת פרשנות מצמררת במיוחד לצמד המלים התמים לכאורה "ואמרו אמן".

למרות שהתוכנית נעלמה אחרי עונה אחת, ועל אף שרויף עצמו טוען כי לא קידמה את הענף אלא "רק שירתה את האינטרסים של ביפ, שהשתמשה במתאבקים עבור התוכנית", זו היתה הפעם הראשונה בה היאבקות בידורית ציונית קיבלה חשיפה ארצית.

בשנה שעברה כבר פתח רויף בית ספר מקצועי לרסלינג תחת קורת הגג של מכבי תל אביב, המיועד למבוגרים, נשים ובעיקר ילדים, שבמקום לשחק בפלייסטיישן מעדיפים להתרוצץ בין חבלי הזירה ולמרפק מישהו בפרצוף. התגלמות חלומה הרטוב של כל אם עברייה.

כל מתאבק, מלבד סט מהלכים מותאם אישית, שכולל גם תרגיל מסיים ייחודי - בדרך כלל בעל שם מפוצץ כמו ה"לג לריוט, נשיקת הדרקון" של האוס פי - מגלם דמות "טובה" (שזוכה בדרך כלל לעידוד הקהל) או "רעה" (שזוכה לקיתונות של בוז). "כל אחד משדר משהו די בסיסי", מסביר האוספטר. "בן אדם חייכן מטבעו עם עיניים מאירות פנים לא תמיד יכול להיות רע, למרות שבתעשייה כיום כולם יכולים להיות הכל. נכון להיום אני הרע, וכל מי שראה את הפוסטר שלי יכול להבין למה".

מי שראה הופעה או שתיים של היאבקות בידורית בחייו יודע שהעסק עובד כמו הצגת תיאטרון מתוזמנת היטב, כששני היריבים המרים לכאורה יודעים מראש מי הולך לנצח, איך ומתי. "ברמה הגבוהה, לא כל הקרב מתוסרט. יש רק התחלה וסיום מוגדרים ומוחלטים מראש, אולם השאר זה אילתור וכימיה בין השניים", אומר האוספטר, שגם עונה על הקושיה הכי נפוצה שמעמידים בפני חובבי הרסלינג: שהרי אם הכל ידוע מראש, אז מה זה בעצם שווה?

"תשאל את האורטופד שלי, שאני מבקר אצלו פעם בחודש, אם באמת הכל מבוים", הוא צוחק, אך מיד מרצין: "צריך להתייחס לספורט הזה בתור מה שהוא - ספורט בידורי, להבדיל מספורט תחרותי. מדובר בהופעה בידורית, שבה השואו הוא העיקר ולא התוצאה. חשוב להבין שזו כמו סדרת אקשן שבה אנחנו גם השחקנים וגם הפעלולנים".

מי לא מכיר?

*הבעלים של ארגון ה-WWE (World Wrestling Entertainment), שהפך את הרסלינג לעסק משגשג בארה"ב ובעולם עם הכנסות של מאות מיליוני דולרים בשנה

*המתאבק המפורסם ביותר בהיסטוריית ההיאבקות הבידורית, וגם המזוהה

ביותר עם הענף

'יש התחלה וסיום מוחלטים מראש. השאר זה אילתור וכימיה בין המתאבקים', טוען האוס פי