אני קורא להם הנרגנים. מין חבורה כזאת של בני 30 פלוס, עמיתים למקצוע העיתונות, שפתאום מאסו בכדורגל הישראלי. זאת לא הצגה, חלילה, אלא תחושת קבס אמיתית, שהמוצר הלא מושלם הזה מעורר בהם. העניינים הידרדרו עד כדי כך, שמבנה הליגה ואיכותה כבר לא משנים דבר. הם כאן כדי לפרק. כמעט מנהלים תחרות בינם לבין עצמם, מי יצליח לחבוט חזק יותר בליגת העל. הם כותבים מוכשרים בעלי עולם מטאפורות מרשים במיוחד. הם אנשי העולם הגדול, ואוהבים אמיתיים של המשחק. במקביל, הם בעלי זיכרון מביך, אנשים שכועסים בעיקר על כך שהזמן לא עצר מלכת. אז מה נשאר להם - להיות נרגנים, לנסות לתפוס את המקום הראשון בעידן הקופמניזם.

תאמינו או לא, הכדורגל שתראו בעונה הקרובה הוא הטוב ביותר בתולדות מדינת ישראל. בלי קשר לאבי לוזון. פשוט בגלל כוח האינרציה. ברקוביץ' לא היה שורד בו דקה, אוחנה לא היה עובר את אחרון הבלמים כאן, מלמיליאן היה גומר קריירה אחרי גליץ' אחד ואפילו מוטל'ה האגדי היה נחשב לשחקן מגושם ואטי. כל מי שאומר לכם אחרת, מנסה להחזיר לעצמו נעורים אבודים. בדיוק כמו אלה שבוכים על ישראל של פעם, מתגעגעים לשאיבת מים מהבאר, לכיבוס בנהר ולשאר סיפורים היסטוריים שתובלו במנת יתר של רומנטיזציה. אם אתם כאלה אמיצים, תנתקו את החשמל בביתכם לשבוע. ליום. לשעה.

זקנו, אין מה לעשות. אנחנו מצליחים להירדם אחרי הפסד של קבוצתנו האהובה, אנחנו לא תמיד מכירים את כל הסגל, אנחנו טרודים בבעיות פרנסה ובסוגיות של זוגיות. אם הכדורגל לא עבר למקום השלישי או הרביעי, לפחות, סוף שבוע באברבנל הוא המלצה חמה מצד כותב שורות אלו. להשוות את הטוטאליות שלנו לכדורגל בגילי העשרה לאופן שבו אנחנו חווים אותו כרגע, זה משהו שמחייב בדיקה. לא של הכדורגל, שלנו.

אני מגדל בימים אלה בבית דרדק בן תשע העונה לשם עמרי. יש לו אבא שאוהד את בית"ר ירושלים, הוא משחק במכבי תל אביב ואוהד את הפועל תל אביב. עזבו לרגע את הבעיות הנפשיות שמצב עניינים כזה מבטיח לו בהמשך הדרך, ותגלו ילד שחי, נושם ואוכל כדורגל. הוא לא שמע מעולם על שירים ושערים המיתולוגית, הוא בטוח שחדשות הספורט זאת התוכנית ההיא בערוץ הספורט ולא עיתון שפעם היה הדבר הכי משמעותי כאן, ועדיין נושא השיחה מספר אחת שלו ושל חבריו הוא הכדורגל הישראלי, והם אוספים בטירוף חתימות וקלפים של שחקני ומאמני ליגת העל.

אלה המקומות בהם הכדורגל, או כל ענף ספורט, מבטיח את הישרדותו. אם הוא יצטרך לבנות את עתידו על בני 30 פלוס נרגנים, מצבו אבוד. זה גלגל החיים. אנחנו נעלמים, מתכחשים ומשמיצים, וממש מתחת לאף שלנו גדל הדור הבא. זה שלמרות הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות המודפסת ואתרי האינטרנט עדיין מגיע למגרשים. באמת חוכמה גדולה לבוא למגרש בימים שבהם זאת היתה האלטרנטיווה היחידה כדי לחמוק מביקור מזעזע אצל הדודה והדוד בשבת.

אני עורך מדור ספורט, ריבונו של עולם, ונשבע שאני מכין שיעורי בית בשקדנות אין קץ, אבל עמרי וחבריו מנצחים אותי בכל פעם שאנחנו מנסים לנקוב בכל שמות השחקנים בקבוצות ליגת העל. הפסדתי בליגה של 12 קבוצות, אני אובס בליגה של 16. גם אם מסתמן תיקו הירואי שלי, הם אומרים שעכשיו עוברים לליגה הלאומית. הרמתי ידיים.

מאכילים אתכם בסיפורים שלא היו ולא נבראו. תעצרו לרגע ותחשבו על מידת ההיגיון שבהם. האם יש אפשרות ששייע גלזר האגדי, שהיה במקביל גם נהג אוטובוס, טוב יותר מאלון מזרחי, למשל. האם חורבות ימק"א ויציע העץ ההיסטורי שלו, עולים על טדי הממורק. האם שידור המשחקים בשחור-לבן טוב יותר מהחלטורה של צ'רלטון. שטויות. אנשים מתקשים לפנות את מקומם, כואבים את עלומיהם שחלפו. כל מה שנשאר להם זה להפוך לחבורת מקוננות. העסק הזה דומה לכל לוויה שמכבדת את עצמה. האם נתקלתם פעם בסופד שהעז לציין גם את תכונותיו ומאפייניו השליליים של המנוח? אין כזה דבר. האם אתם מאמינים שכל ההולכים לעולמם היו צדיקים גמורים? ספק.

זה טור אופטימי, אני יודע. אולי אופטימי מדי. ועדיין, הוא מפוכח יותר מכל טור פסימי שתקראו על ליגת העל. הכדורגל הישראלי חי, נושם ובועט. אולי לא כמו שחלמנו, אולי לא כמו באירופה הקלאסית, אבל תנו לו קרדיט על כך שלמרות אינספור פיתויים שהוצבו מולו בשנים האחרונות בזכות הקידמה הטכנולוגית, הוא עדיין הענף הפופולרי ביותר כאן. רחוק מלהיות בסכנת הכחדה, טוב עשרות מונים ממה שהיה בעבר.

אפילו ליגה של 16 קבוצות ושיטת ניקוד ביזארית לא ישנו זאת. גם לא הנרגנים.