1. לטס גו הום, לטס גו. נבחרת הפדרציה, אולי נבחרת הספורט המוצלחת ביותר של ישראל בשנים האחרונות, סיימה אתמול את דרכה בדרגים הגבוהים של הטניס. המאבק הבא שלה יתחיל בשנת 2009; הגיבורה שלה, ציפי אובזילר, תהיה בת 36 ויורשות נראות לעין אין.

אפשר רק לקוד קידה בפני אובזילר ובפני מי שלאורך שנים החזיקה אתה את הנבחרת, אנה סמאשנובה, ולייחל לאיזו נערת פלא מקומית - כרגע איש לא יידע מי היא - שתגיח משומקום למשבצת הריקה בעוד שנים מעטות. כמו שזה נראה כעת, הדרך היחידה למלא את החלל, כנהוג בספורט הישראלי, היא לתור ברחבי תבל אחרי איזו צעירה יהודייה כשרה, נסתפק גם בכשרה למחצה, שתתיישב על המשבצת שאובזילר תנטוש. אשרי המאמין.

2. שחר פאר הולכת ומייצבת את מעמדה כלוזרית. גם לאחר שנעלמו להן התכווצויות הפלא, שוב מול יריבה המדורגת נמוך ממנה בהרבה, שוב בפני הקהל הביתי, ואפילו בתנאי מזג האוויר שהיא ביקשה לעצמה - פאר הצליחה להפסיד את המשחק שלה למרות יתרון 4-2 במערכה השלישית המכרעת.

מותר לספורטאי להפסיד, מותר אפילו להיות לוזר, כל עוד אתה עושה את המקסימום, ופאר, נהיה הוגנים, נתנה את מה שיש לה. מותר לספורטאי גם להיות יהיר, להתלהב מעצמו מעבר למידה, לספר כמעט בכל הזדמנות שהוא בכושר טוב - אבל אחר כך שלא יבכה כשבוחן המציאות שלו מתברר ככושל ויחס הקהל כלפיו נוהג בהתאם.

3. פאר החזיקה אתמול כמעט חצי שעה חבורה של כשלושים כתבים וצלמים, צ'כים וישראלים, המחויבים לדווח לציבור גם על משחקה של אובזילר, שהתחיל כבר מזמן, עד שמצאה לנכון להתייצב למסיבת העיתונאים שלאחר המשחק. משלחות קטנות עלו אליה לרגל, שיחות נערכו אתה, ועד שהגיע דובר האיגוד, ירון מיכאלי, היא לא הואילה בטובה להגיע. אולי גם הקנס האפשרי, חמש ספרות בדולרים, תרם את שלו.

באופן שנראה יזום, מסיבת העיתונאים היתה קצרה מהרגיל. כשפאר נשאלה על ריבוי חילופי המאמנים והמלווים שלה, היא ניסתה להתכחש לעובדות בחבטת החזרה שעוצמתה עלתה על כל אלו שראינו ממנה במגרש בשלושת משחקי ההפסד שלה. אחרי השאלה הבאה, על היכולת הבינונית שלה השנה, היא נטשה בזעם את האירוע. למופת.

4. ברכות גם לאיגוד הטניס, שהצליח למלא בקושי שליש איצטדיון, אחרי שמכר באיזו עסקה את כל הכרטיסים לקבלן משנה. מישהו באמת סבר שם, כנראה, שלהתמודדות הקודמת מול רוסיה הגיעו המונים כדי לראות את פאר ולא את הגבוהה ההיא, מה שמה. אף אחד באיגוד לא יזם כמה אוטובוסים שיובילו ילדים נלהבים מרחבי הארץ, כדי לזכות אותם בחוויית טניס ולהעצים בד בבד את העידוד לשחקניות. כשנזכרו לאפשר כניסה חינם, למשחק האחרון בתחרות, התחילו סוף סוף להרגיש את יתרון הביתיות. מעט מדי ומאוחר מאוד.

אין פלא. זה בדיוק אותו איגוד שהצליח להרים כאן את דור השחקניות הבא, שהבכירה ביניהן מדורגת במקום ה-743 בעולם, איגוד שמשקיע את מיטב זמנו ומרצו בסכסוכים עם מרכזי הטניס, והנשיא שלו, רב-ניצב בדימוס אסף חפץ, הוא לא יותר מנפקד-נוכח.

5. כשאובזילר התחילה את המשחק שלה (שלושה משחקונים בין הפתיחה ועד שתוכל, אם איחרת, להיכנס חזרה למקומך ביציע) צבאו מאות אנשים-חשובים-מאוד על האוהל המצוקצק המיועד רק להם. זו הברנז'ה של הטניס, הרציקוביץ' והחבר'ה. כי למה לבזבז כספים על הבאת הנוער, כשבכל זאת צריך תקציב לשלוש הפלזמות, לדי.ג'יי הקלאסי, לפאסטות, לשמפניה, לקינוחים ולנערות מעוצבות התלבושת, שאספו את הצלחות והכוסות, שנותרו מלאות למחצה באוהל הנכבדים. אל אל ישראל.