בייג'ין

שחר צוברי הוא תסריט קלאסי של ספורטאי אולימפי, כזה שמתחיל בסיפור ילדות מיוחד עם מכשולים ואכזבות, ובמהרה הופך להצלחה גדולה. כמו בכל סיפור אולימפי גם זה שלנו מורכב מכמה פרקים ומאפיינים, שבלעדיהם לא היתה נולדת מדליה בג'ינדאו.

באגדה שלנו יש נחישות גדולה (כשצוברי היה ילד קבעו הרופאים כי עליו להפסיק לגלוש בגלל בעיות בגידים); יש אופי בלתי מתפשר (כמה שהוא קטן ונראה בלתי מזיק, כך הוא לוחם גדול שלא מוותר לעולם); יש טונות של ביטחון עצמי (שמעתם אותו בראיונות השבוע?) ועקשנות של פרד (ההתעקשות כי מאמנו באילת, רפא בלילוס, ידריך אותו בסין למרות חוסר ניסיונו הבינלאומי).

מאחור כמובן עומדת משפחה תומכת (אביו גולש בעצמו); בפנים יש קור רוח (חבריו מספרים כי צוברי, איש של מסיבות וצחוקים על החוף, מחליף דיסקט בירידה למים והופך לממוקד בצורה יוצאת דופן); בחוץ יש יריבות שמספקת לו דרייב (חוסר ההתייחסות לנער מאילת וההתרכזות בגל פרידמן, גם כשצוברי הפך לגולש עם התוצאות הטובות בארץ); יש אהבה למקצוע, ולא פחות חשוב, גם קצת מזל (חילופי דגם הגלשן ממיסטרל לניל פרייד באו בדיוק בזמן עבורו - ושלחו את פרידמן להתרכז באופני הרים).

דבר אחד, אולי שמתם לב, חסר - איזה מין סיפור על העבודה הסיזיפית והאימונים המפרכים על הבוקר. בסיפור שלנו הפרק הזה נשאר בחוץ כי צוברי, כפי שהוא מעיד על עצמו, קצת עצלן. הוא לא אוהב להתאמן, ואם במיסטרל זה בלט לעין, בניל פרייד זה הספיק כדי להפוך אותו למדליסט השישי של ישראל.

צוברי זכה בארד גם בזכות המרכז לחינוך וספורט ימי באילת, המועדון שלו. מעבר למאמנים, לתמיכה ולתחושה המשפחתית בעיר הקטנה, ידעו במועדון לשמור את היד על הדופק ולהיות מהראשונים בעולם שרכשו את גלשן הניל פרייד החדש כבר לפני שלוש שנים, כשהוחלט על שינוי הדגם. בפעם האלף קיבלנו הוכחה שאין תחליף לעבודת השטח במועדונים, בקבוצות, במתנ"סים ובמרינות. שם זה מתחיל, במקומות האלה עובדים ממש ברגע זה מאמנים ומדריכים על גידול התקוות האולימפיות הבאות. הם חשובים לא פחות - וכנראה שהרבה יותר - מוועדות, מנכ"לים ויו"רים במשרדים ממוזגים.