1

מדוע אתה כל כך אוהב לשחק כדורגל, שאל אותי פעם מכר מתנשא. המשחק שולף אותך מעולמך. לכאורה, הקצב המהיר של משחק הכדורגל לא מומלץ לבעלי לב חלש. למעשה, מגרש הכדורגל הוא מקום של שלווה עילאית. עוצמתו מעלימה את שלל הטרדות המעייפות, מדוממת את ההמולה הרוחשת בתודעה, מדחיקה את הדיכאונות שרובצים עליך כשהלילה יורד. באותם רגעים אינך מהרהר בדבר זולת המשחק. העולם החיצוני, על כל מורכבותו, נסוג לאחור והניצחון הוא דאגתך היחידה.

ביום ראשון בשעה 16:00 התייצבנו למשחק הראשון בטורניר הסופרים הבינלאומי, נגד נבחרת אנגליה. כבר שמונה חודשים אנחנו מתכוננים לרגע הזה. בבוקר התעוררתי בתחושה ברורה של אסון מתקרב. חלמתי על הקטור, המאמן הארגנטינאי שלנו במתנ"ס זיו בירושלים, שתמיד אמר לי: "ילד, אתה לא תהיה שחקן עד שלא תלמד לשתוק ולציית להוראות". בחלום הוא הופיע בגלימה לבנה וטען שהוא בעצם כתב את "פסוקי השטן" של סלמאן רושדי. עשו לו עוול.

סיפרתי לו שגם המאמן החדש, אודי שרבני, כל הזמן צועק עלי. הוא אמר שהמאמן תמיד צודק. חלומות של קלישאות כדורגל. זה בהחלט עדיף על חלום הרצח הכפול שבו אני ואילן קוברים את הגופות בוואדי. תמיד זה נגמר באנשים עם מעדרים ושנינו כלואים במקלט ליד שולחן פינג-פונג. ואין מטקות.

בדקה הרביעית ספגנו גול. האמת שהיינו די המומים. בדקה העשרים כדור התעופף לכיווני, קפץ על הדשא, בעיטה חזקה ברגל ימין. והנה הגול הראשון של ישראל. מיהרתי לקהל הקטן שישב ביציעים בעודי מהרהר: מתי בעצם הייתי כל כך מאושר? התשובה די פשוטה: במשחק כדורגל במתנ"ס נגד בית נחמיה כשניצחנו 5-1.

האם ניתן לשחזר את השלמות המהממת שבה משחק כדורגל בילדות גדש את כל עולמנו? מסתבר שכן. בשלושת ימי "טורניר הסופרים" בראנו עולם שבו אין דבר זולת המשחק: אין חובות, אין טרדות, אין עולם. קיללנו, שברנו רגליים (כלומר האנגלים שברו לגרמנים והפוך), נשבענו לניצחון ותהילה, שחקן גרמני אף קילל את השופטת וקיבל אדום. פתאום גילינו צוהר לעולם הילדות המאיין כל מורכבות: יש אותנו ויש אותם, יש ניצחון ויש הפסד. ואנחנו ניצחנו את אנגליה 3-2 אחרי משחק מושלם של ההגנה שלנו ושני שערים של אודי שרבני.

2

מוסה אוקוונגה הוא משורר אנגלי והשחקן השחור היחיד בקבוצה שלהם. בחור צעיר, גבה קומה ומשופם, שמתגלה בהדרגה כשחקן הטוב ביותר בנבחרת אנגליה. בזמן המשחק הוא בעט לי ברגל. "בן אדם, תירגע", צעקתי לו. נראה שהוא נעלב. "טוב, אני פשוט קצת חלש", השתדלתי לפייסו בעודנו רצים זה לצד זה. "גם אני", הוא אמר, "אני משורר, לכל הרוחות".

בערב, כשנפגשנו, הוא סיפר על השירה שלו, שלעתים מזומנות קשורה לספורט. למשל השיר שעוסק בשאלה מיהו המתאגרף הטוב בכל הזמנים. מוחמד עלי? לא, זו לונדון, העיר. העיר שעמדה בכל המגיפות, השריפות, התלאות, הטרור והבליץ, זו שלדעת מוסה, מחבקת את כל הקהילות האתניות שבה. לעתים רחוקות פוגשים אדם שכל כך אוהב את עירו. מעניין אם יום אחד מהגר ממדינה אחרת (שאינו יהודי) יוכל לכתוב שיר דומה על תל אביב. המפגש בסעודת הערב - המסעדה שנבחרה כדי להציג לאירופאים את מטעמי האוריינט היא "איציק הגדול" ביפו - היה מעין מסע מסחרר בין תרבויות.

השולחנות עמוסים באנשים מרתקים. עם סופר גרמני דיברנו על "המגדל", ספר של סופר צעיר ממזרח גרמניה, שמתאר בדייקנות את החיים בגרמניה הקומוניסטית בשנות ה-80. המבקרים הכתירו אותו כספר מופלא. אחר כך, סביב שולחן אחד, סופרים אנגלים, גרמנים וישראלים מדברים על "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. האם באמת היה כישלון מוחלט בבניית הדמות הראשית של מקס אואה? עם סופר אנגלי שחי בצרפת ביררנו איך הספר התקבל בכל אחת מהמדינות הללו, ואיך הוא חושב שהאנגלים יקבלו אותו כשייצא שם במארס.

אנחנו מתיישבים ליד מרכוס דה סוטוי, שכתב את הספר "המוזיקה של המספרים הראשוניים"; הגרמנים שברו לו את היד במשחק. אני קצת מעוניין לשאול אותו על "תיאורית המיתרים" בפיסיקה. כבר שנים הנושא מעניין אותי אולם איני מכיר אף אחד שמבין בתחום. מישהו טוען שזה לא ראוי לשאול מתמטיקאי שאלות בפיסיקה. חבריי מסבירים להם שהמנות במסעדה הן לא בדיוק ישראליות; חלקן מלבנון, ממרוקו וממחוזות אחרים. הם כבר מכירים את הפלאפל. "זה המקדונלד החדש", צוחק אחד האנגלים.

אנו במגרש ברעננה, צופים במשחק בין גרמניה לאנגליה. הגרמנים מביסים את האנגלים 6-1. אנו יושבים ביציע ומקשקשים על המשחק, אולם לגופנו מחלחלת דאגה. אני מתמלא פחד בעודי רואה את הגרמנים והאנגלים מפוצצים אלו את אלו. עמיחי שליו אומר לי: ברעם, הגרמנים יהרגו אותך מחר. נזכרתי במשחק הקודם בגרמניה. הפסדנו 4-2. במחצית הראשונה הסתובבנו במגרש ובעיקר השתדלנו להתרחק מהגרמנים ומהכדור. במחצית השנייה, אחרי שהם הובילו 4-0, הפחד נעלם. הפעם חייבים להראות להם מהרגע הראשון. מבט אחד במספר 26, וולפגנג מריה באואר: הוא נראה כמו פסל של לוחם מימי הביניים. טוב, מבאואר עדיף לפחד קצת.

3

בבוקר משחק הגמר נגד גרמניה, אני מגיע לחדר ההלבשה ורואה את יהלי סובול, הקפטן אסף גברון, ליאור גרטי ויחזקאל נפשי מתלבשים למשחק. מיד אני חש מעודד. כאשר כולם לבושים במדי הנבחרת, אתה מביט באנשים (טוב, כמעט בכולם) כמו על אקסטזי, רואה רק את היפה שבהם. מנהגים קטנים נראים לפתע נאצלים במיוחד. זהו מין אמצעי שהתודעה זקוקה לו כדי לסדר את המעבר החד הזה מהימים שאתה יושב מול המחשב וכל האנשים שבחוץ נראים כהפרעה לא רצויה, ובין הקבוצה שתלויה כולה ביכולת של כולם להתמסר לשיתוף, להתהדק לגוף אחד.

אנחנו עומדים על קו החצי. אני מביט בבאואר ומדמיין אותו אוחז בכל הנבחרת שלנו בכף ידו, אני קורא לדמיון להשתתק, זה תמיד קורה בסביבות הדקה ה-10. אולם בדקה ה-10 כבר 1-0 להם. עד המחצית הם מובילים 2-0.

אנחנו יורדים לחדרי ההלבשה בהכרה שהיינו עלובים במיוחד. לפתע עוצר אותי גיאורג בלוכמן ממכון גתה. גיאורג הוא דוקטור לספרות, איש רחב אופקים ועדין נפש, ואחד האנשים האהובים עלי בתל אביב. הוא אוחז בידי ואומר לי: "ציפיתי להרבה יותר, איפה השערים שלכם?" אני מהמהם בעברית, "גיאורג, לך תזדיין". ובאנגלית אומר: "עוד לא נגמר". במחצית, בחדר ההלבשה, אורי קרמן אומר: "חברים, אתם מבוהלים מהם". אסף סינגל, המאמן השני, צועק עלינו. באוויר עומדת הכרה רעילה בקטסטרופה מקצועית, בהשפלה מתקרבת. עכשיו אני מדמיין את הגרמנים בולעים את השחקנים שלנו כמו כדורי אקמול.

4

סיפור המחצית השנייה עדיין לא ברור לי לחלוטין. פתאום הגרמנים נראו כמו פסים לבנים במעבר חציה. תקפנו אותם ללא הפוגה. השוער שלנו, מורדי אלון, נתן הצגה מופלאה, חוליית הקישור ביטלה את הקישור שלהם, וההתקפה התעופפה במגרש כמו פרפרים וגם עקצה כדבורים: שלושער מופלא של רועי שני ועוד שער אחד, והתוצאה היא 4-2 לישראלים.

עודף ההתלהבות הוביל גם לעימותים. אני קפצתי על שחקן גרמני זמן רב אחרי שהכדור נעלם. הוא נאנק. באואר התקרב אלי וצעק: "מדוע עשית זאת". שאלה די משונה: אולי כי רציתי להשיג את הכדור. דומה שזה לא היה זמן להתחכמויות. נראה היה שהוא עומד להרביץ לי. חבריו הרחיקו אותו. כעבור חמש דקות אסף גברון העיף את באואר לדשא. גברון הזה הוא אמיץ מאוד או מטורף מסוכן, הרהרתי. באואר קילל את גברון ואחר כך את השופטת, ספג אדום וסולק מהמגרש.

השחקנים האנגלים שצפו במשחק, טענו שלבאואר חסרה פרספקטיווה, אחרי הכול מדובר במפגש בין תרבויות, בין סופרים. זה מיד הוביל לדיונים באשר לאופי הקולקטיווי של הגרמנים, האנגלים והישראלים. הדיונים הללו תמיד משעממים. אני מבקר את נורבט קורן ששבר את רגלו במשחק נגד אנגליה. נורבט הוא סופר ועיתונאי גרמני. בביקור שלנו בברלין התיידדנו והופענו יחד בבית ספר. אחר כך הוא התלווה אלי לביקור במוזיאון היהודי. כל הזמן חשתי אשמה, כיוון שהיה ברור שגם אם ירצה לעזוב באמצע, הוא לא יעז.

ניצחנו 4-2 וזכינו בטורניר. הגביע הוענק לנו מול 50 אנשים. זה היה מספיק לגמרי. בערב, באירוע ההקראה, כולם כבר היו מפויסים. סופרים קראו קטעים משירים ומספרים. אחד האנגלים קרא מעין פיליטון משעשע שעסק בנאומיו של ברק אובמה. החלוץ המרכזי של גרמניה, מוריץ רינקה, קרא טקסט שכתב על ביקור ברמאללה, "פלסטינה בלוז", שמציג את מורכבות החיים ברמאללה ועוולות הכיבוש. הוא סבור שזה עלול לזעזע אותנו. היומרה הזו כבר באמת משעשעת. ובכלל, לאחר שבאירוע בברלין בנוכחות שר החוץ הגרמני, אחד מבחורינו המצוינים השווה בין הגרמנים ובין כלבים, דומה שגם ביקורת קצת יותר ארסית היתה מתקבלת בהבנה.

אנחנו נפרדים מהגרמנים והאנגלים ומתפזרים אל תוך הלילה. הקולות כבר חרישיים יותר. נדמה שכולנו שותפים לתחושה שזיכרונות הטורניר עוד ייצרבו בנו בעתיד, כשנהיה כבר רחוקים מהימים הללו, שקועים כל אחד במכאוביו ובענייניו, והכל ייראה כמו חלום משונה: טורניר כדורגל שבו ישראל ניצחה את אנגליה וגרמניה, וזכתה בגביע. עכשיו מדברים על מונדיאל סופרים בדרום אפריקה ב-2010. הנה סיבה להישאר בחיים בתקופה הקרובה.

ברעם לאחר השער מול אנגליה במחווה לזאהי ארמלי