בשבת האחרונה, כשלורנה צ'מטאי חצתה את קו הסיום של מירוץ אייל, עובדת השגרירות הקנייתית כבר ידעה - הניצחון לא יעניק לה דבר מלבד כבוד. "הפרס הכספי על סך 2,500 ש"ח למנצחת", נכתב בשורות הקטנות באתר התחרות, "מיועד לאזרחי ישראל בלבד". צ'מטאי, שנמצאת בישראל באופן חוקי כבר שלוש שנים, מתאמנת במכבי תל אביב ואפילו יוצאת עם גבר ישראלי כשר למהדרין, אינה יכולה ליהנות מפרי עמלה, רק בגלל שעולם הריצה הישראלי סובל לעתים מפחד מזרים. העובדה שבשנים האחרונות הרצה הבכירה בישראל אף הביעה את נכונותה להישאר בארץ, אינה מעניינת איש.

אבל הסיפור של מירוץ אייל לא צץ יש מאין, ומקורותיו בהצפה הגלובלית של רצים מקניה ומאתיופיה. בשנים האחרונות נפרץ הסכר גם בישראל, ואינפלציית הרצים המזרח אפריקאים שטפה את המירוצים המקומיים שלנו - גדולים כקטנים. איתם גם נעלמו הפרסים הכספיים שמארגני המירוצים הציעו ברוב נדיבותם למנצחים.

"מדי שנה, רצים זרים מוכשרים מובאים לארץ בתקופת מירוצי הכביש, במטרה לזכות בפרסים הראשונים", הסביר איתי גלזר, רץ ישראלי בכיר, באחד הפורומים ברשת, "הם קוטפים מענקים בסך אלפי שקלים, שמהווים נתח משמעותי ביותר מהכנסות הרצים. החובה המוסרית של כל מארגן מירוצים עם מעט פטריוטיות ואהבה לריצה, היא להגן על המשתתפים הישראלים ולאפשר פרסים למקומיים בלבד".

איגוד האתלטיקה, כ"גוף פטריוטי ואוהב ריצה", לא נשאר אדיש לתחינות פעיליו - במיוחד אחרי שבשנה שעברה גרפו שני רצים זרים את הפרסים הראשונים באליפות ישראל בריצת כביש. "הנהלת איגוד האתלטיקה החליטה כי הפרסים הכספיים באליפויות ישראל יחולקו לאתלטים הרשומים באיגוד", הכריזו שם, "מארגני המירוצים, לפי שיקולם ובתיאום עם האיגוד, יוכלו להעניק פרסים למשתתפים מחו"ל". קסנופוביה או פטריוטיות, את זה תחליטו אתם.

המועדון העומד מאחורי מירוץ אייל הוא "רצי רמת השרון". זהבה שמואלי, מאמנת הקבוצה ומארגנת התחרות, אמרה בשנה שעברה ל"וואלה! ספורט" כי "החלטתי שאני רוצה לדאוג לרצים שלנו". אבל מי הם בעצם? האם אלה "הישראלים" כפי שטענה, או שמא רצי המועדון שלה?

"אני תמיד מעדיפה תחרות בריאה, אך מצד שני יש לי בעיה עם רצים שמגיעים לפרק זמן קצר במטרה לגרוף את הפרסים ואין להם שום כוונה להשתקע. זה לא טהור ולא מתאים", טוענת שמואלי, "כשהדבר הפך לתופעה מגמתית התחלתי לגלות התנגדות, כיוון שההעדפה הראשונה שלי היא לקדם את הרצים הישראלים - עניי עירך קודמים. להגיד עלי שאני גזענית זה מנותק מהמציאות. אני מכירה את הרצים האתיופים הישראלים כחברה, אני איתם כל הזמן ושמחה על זכיותיהם, כי הם צריכים את זה.

"לגבי צ'מטאי, עוד חודשיים היא לא בארץ. היא נוסעת חזרה למדינה שלה ואין שום סיבה שאתן פרס למישהי שבאה לעבוד פה ולא להשתקע - למה אני צריכה לקדם את הנושא הזה?", היא ממשיכה, "אם הייתי יודעת שיש לה מגמה להשתקע, זה דבר אחר. למה שלא אקדם את הבנות האחרות? זה לא מגיע ממקום גזעני, אני האחרונה שניתן להגיד את זה עליה". 

לחדשות ועדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

"אני מניח כי לכל מארגן מירוץ יש את האג'נדה שלו", אומר דן סלפטר, מאמנה ובן זוגה של צ'מטאי, "יש כאלה ששמים במרכז את הרצים החובבים, יש שמנסים להבליט את רצי העילית המקומיים, ומנגד יש את אלה שבכלל מעוניינים להדגיש את איכותו הבינלאומית של המירוץ. לצערי, לורנה היא קצת, או כלל לא, מכל דבר, ולכן ברוב המירוצים בארץ אינה מקבלת פרסים כספיים.

"בשנתיים האחרונות היא כבר דמות מוכרת ובולטת בתחום הריצה", הוא מוסיף, "ויש לה כוונות ברורות מאוד להשתקע בארץ, ולהמשיך לייצג אגודה ישראלית. אני מאוכזב מכל אותם מנהלי מירוצים שמעדיפים להתעלם מנוכחותה ולהמשיך לקטלג אותה תחת הקטגוריה של זרה, בצורה כזו חותכת וקרה". את המלה "גזענות" סלפטר אינו מוכן להעלות על שפתיו.

אבל מעבר לפן הכלכלי, להדרת זרים מעולם הריצה הישראלי יש אפקט נוסף ובלתי נמנע: הנצחת הבינוניות בספורט המקומי. "זה יוצר מצב בו התחרויות בארץ הופכות לאליפות השכונה", טוען ספורטאי בכיר שמעדיף להישאר בעילום שם, "זה אבסורד. הרי ידוע לכל שכדי להעלות את הרמה צריך להתחרות כמה שיותר בזירה הבינלאומית, וכשהם באים לפה אז מה, זה פתאום לא נאה לנו?". אותו ספורטאי מספר כי בתחרויות בחו"ל בהן זכה לעלות על הפודיום, מעולם לא הפקיעו ממנו את הפרסים. "הפרנסה של הספורטאים הבכירים בכלל צריכה לבוא מהמדינה או מנותני החסות", הוא גורס. 

אבל מה שאותו ספורטאי כנראה אינו יודע, שהדרת ספורטאים זרים מתקיימת מעבר לים שנים רבות. ארצות הברית, למשל, מעצמה שמציירת את עצמה באור נאור ודמוקרטי, החלה לדחוק את רגליהם של הרצים האפריקאים עוד בתחילת שנות ה-90' - מיד אחרי שספורטאיה הבכירים החלו לראות את גבם של הקנייתים והאתיופים בכל מירוץ. הטריק לסילוקם של הבאים בעקבות "כבישי הכסף" היה פשוט ביותר: יותר פרסים למקומיים, פחות פרסים לזרים - בדיוק כמו בישראל.

אקטיב | כתבות, ראיונות, סיפורים וטיפים על ריצה, אופניים, כושר ועוד

אלא שבמהלך הדרך, חלק מהמארגנים האמריקאים למדו שהעיצומים הכלכליים על הזרים פשוט פוגעים בהם. "שנה אחרי שנה ראינו שהרמה באליפויות הלאומיות יורדת", טוען מנהל המירוצים ג'ורג' רייגן, "היום אנחנו מבינים שכדי להשתפר, עלינו להציב את האמריקאים מול הטובים בעולם".

אסור לשכוח גם את הצד השני של המטבע. "התמריצים הכספיים לאמריקאים שומרים אותם בענף לאורך זמן, ומאפשרים להם להמשיך לרדוף אחר החלומות שלהם", טוען ריאן למפה, מנהל התקשורת של Running USA, ארגון שמטרתו לקדם את תחום הריצה בארה"ב.

"אם תמנע מנשים את האפשרות לזכות בפרסים כספיים, תואשם בצדק בסקסיזם", טוען מארק פטרס, רץ חובב ומרצה לבינה מלאכותית מסידני, "על אותו משקל, אם תעשה זאת על בסיס של לאום, תבצע אפליה הלכה למעשה. מבחינתי זו לאומנות או גזענות, לא משנה איך תצייר את זה".

אבל תדמית גזענית אינה מטרידה את כולם. מארגני מרתון אוטרכט בהולנד, שמאסו במנצחים מהיבשת השחורה, לא ממש התביישו להכריז בשנה שעברה על פרס בסך 10,000 יורו למנצח ההולנדי של המירוץ. זוכה קנייתי, לעומת זאת, יוכל לקבל רק 100 יורו. במדינה שאוסרת על אי שיתופו של אדם על רקע לאומני, היתה זו דרכם של המארגנים להגיד לאפריקאים שהם אינם רצויים. הכול כמובן בהתייעצות עם עורכי דין. "כנראה רק כשזה נוח להם ונראה טוב עבורם, דואגים המארגנים לפרסים לזרים", מסכם סלפטר, "זו צביעות, כפיות טובה, בינוניות ויריקה לבאר ממנה כולנו שותים".

ובכן, ישראל עדיין אינה הולנד. אך בהתחשב באירועים במירוץ אייל, קשה גם להגיד שאנחנו רחוקים משם. העובדה כי רצה המתגוררת בישראל ומוכרת היטב בקרב הקהילה המקומית עלתה על דוכן המנצחים, אך לא זכתה לקבל תמורה שווה לחברותיה הישראליות היא בגדר תמרור שמזהיר מפני מדרון חלקלק. מדרון שבו ההבדל בין פטריוטיות, לאומנות, קסנופוביה וגזענות מאבד משמעות.