עונת המרתונים הישראלית הולכת ומתקרבת בצעדי ענק: בעוד מספר שבועות ייצא לדרך מרתון טבריה, שיפתח את החגיגה שתימשך בחודש מארס ברחובותיה של תל אביב וירושלים. כמו בכל שנה, הנועזים מבין הרצים יצלחו את שלושת האירועים, וחלקם אף ינסו לקבוע זמני שיא בכל אחד מהמירוצים המאתגרים. על פי מאמר המערכת שיפרסם בחודש הבא "הארט", מגזין (ואתר) המציג מחקרים קרדיולוגיים, לא כדאי להם לעשות את זה: "ריצה מהירה מדי, למרחקים ארוכים מדי ובמשך שנים רבות מדי, עלולה להאיץ את התקדמותו של אדם אל עבר קו הסיום של החיים", קובעים המחברים.

הראיות שהצטברו במהלך השנים האחרונות מצביעות כי על אף הסיפוק האדיר שאנו חווים בעת סיומו של המרתון, הלב שלנו אינו אוהב את העובדה שבמשך שעות אנו קורעים אותו ומאלצים אותו לפמפם כמויות אדירות של דם: מתיחת יתר של חדרי הלב, עיבוי הדפנות ושינויים באותות החשמליים הם חלק מתופעות הלוואי של המאמץ. התוצר הסופי עלול להיות שינוי בקצב הלב ואפילו שבץ, מזהירים ב"הארט".

אבל זו רק ההתחלה: "פעילות גופנית מאומצת לאורך זמן, עלולה להאיץ הזדקנות של הלב", טוענים החוקרים ד"ר ג'יימס אוקיף וקרל לאבי ממכון הלב של אוניברסיטת סנט לוקאס שבקנזס סיטי ומכון המחקר הביו רפואי "פנינגטון" שבבטון רוג', "זה מתבטא בהסתיידות מוגברת של עורקי הלב, אי ספיקה דיאסטולית (מצב שבו חדר הלב השמאלי מתקשה להתרחב – א"ג), והתקשות של דפנות העורקים", סבורים השניים.

הנקודה אותה מנסים לחדד מחברי המאמר היא שהריצה היא אמנם כיפית, אך רצוי שנזכור כי מאמץ מוגזם עלול לגבות מחיר גבוה בעתיד. במחקר, שכלל 52,600 נבדקים במשך שלושה עשורים, הצליחו חוקרים להוכיח כי שיעור התמותה בקרב אנשים שעוסקים בריצה נמוך ב-19% מאלו שאינם רצים. עד כאן הנתונים בדיוק על פי מה שלמדנו, אך מה שעוד עלה מאותו מחקר הוא כי אלה שרצו יותר מ-40 ק"מ בשבוע איבדו את אותו יתרון "תמותה" שהיה להם.

אוקיף ולאבי טוענים שהלב בכלל "מתוכנן" ל-"מקטעים קצרים" של פעילות גופנית מאומצת, וממליצים שלא לחרוג מ-50 דקות יומיות. "אם מישהו ממש רוצה לרוץ מרתון או להשתתף בטריאתלון ארוך, עדיף שיעשה זאת רק פעם או פעמיים", הם אומרים, "לאחר מכן עדיף שימשיך להתאמן בצורה בטוחה ובריאה יותר".

"כשמדברים על המחקרים הללו, חייבים לעשות הפרדה בין המקצוענים המנוסים למרתון 'בומרס' – אלו שרק החלו לרוץ ועוברים ישר למרחק המרתון", מסביר פיזיולוג המאמץ מולי אפשטיין. "המרתון אינו משפיע באותה צורה על שתי הקבוצות, והעומס שמופעל על הרצים הפחות מנוסים יוצר שוק וטראומה כלל מערכתית של שרירים, מפרקים ורקמות חיבור. המחקרים החדשים פשוט ממליצים לרצים מתחילים שלא להשתולל". אפשטיין, שבעבר כתב על הנזקים הלבביים קצרי הטווח בקרב רצי המרתון, מתייחס ברצינות לדברים, אך סבור כי יש צורך במחקר נוסף. בינתיים גם הוא מתנחם בעובדה ששיעור מקרי המוות בקרב רצי מרתון הוא אפסי: בקושי אחד למאה אלף.

לכתבות ולעדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

אבל אלה לא רק המרחקים: גורם נוסף שעלול לחבל באריכות הימים שמעניקה הריצה, היא המהירות. ב"הארט" מסתמכים על מחקר נוסף שנערך בשנים האחרונות, הטוען כי אנשים שרצים במהירות שעולה על 8 מייל לשעה (12.8 קמ"ש) מאבדים את היתרונות הבריאותיים שמציעה הפעילות.

שגיא שפריץ, סטודנט מתקדם לרפואה ורץ מרתון תחרותי, מאמין כי מדובר בהכללה גסה. "הכול תלוי במינונים", הוא מסביר, "לריצה יש יתרונות רבים ובכל יומיים מתפרסם מחקר שכזה. כשאני רואה מחקר בעל מסקנות אבסולוטיות קשה לי להאמין לו - פעמים רבות מדובר בפוליטיקה. מצד שני, אי אפשר להכחיש כי באינטנסיביות שאני רצתי, היה לי ברור שבטווח של 30 שנה הנזקים יהיו גדולים".

שפריץ אינו היחיד שמטיל ספק באמינות המחקרים: "הם עושים מניפולציה למידע", מאשים פול תומפסון, קרדיולוג ספורט ורץ מרתון בכיר, את לאבי ואוקיף בראיון ל-"וול סטריט ג'ורנל", "יש להם אג'נדה". הטענה הרווחת בקרב המתנגדים היא שצמד החוקרים הסתמך על קשר רופף ובלתי מוכח בין פעילות גופנית לבעיות לב – כי הרצים "הקיצוניים" הם סך הכול מיעוט חסר משמעות סטטיסטית.

ומה טוענים לאבי ואוקיף? השניים תוקפים את תומפסון ואחרים בכך שהם "מכורים לספורט" ומעדיפים להתעלם מהנזק שהם עושים לעצמם. להגנתו של אוקיף יש לציין את העובדה כי מלבד היותו חוקר, הוא דווקא מכיר את התחום מקרוב: במשך שנים היה נחשב לאחד הטריאתלטים המוצלחים בעירו (קנזס סיטי). לדבריו, כשהגיע לגיל 50 הרגיש כיצד גופו הולך ובוגד בו, החליט להוריד הילוך ולבדוק את הנושא. דווקא שותפו למחקר, לאבי, הוא זה שממשיך לרוץ בקצב גבוה: "אני מודע להשלכות", הוא אומר, "המטרה היחידה שלנו היא ליידע את האנשים בקשר לסיכונים ולאחר מכן לתת להם להחליט".

על פי פרופסור אורי רוזנשיין, מנהל המחלקה הקרדיולוגית בביה"ח בני ציון וסגן דיקן הפקולטה לרפואה בטכניון, "כדי להרוויח את התועלת שהספורט מציע, מספיק שתעסקו בו בעצימות נמוכה". רוזנשיין סבור כי כמות ספורטאי הקצה שמסכנים את עצמם עדיין נחשבת מזערית וזניחה. לפציינטים שלו הוא בהחלט ימשיך להמליץ על ריצה: "השורה התחתונה היא שמלבד הספורט, עד היום לא קיימת התרופה שיכולה להפחית את התמותה בשיעור שמתקרב ל-20%", הוא מסכם את הנושא.  

עמוס נצר, 44, טריאתלט ומאמן ממעגן מיכאל, המקווה לרדת מרף שלוש השעות במרתון טבריה, אינו נותן למחקרים החדשים להוציא לו את רוח הקרב מהמפרשים: "ספורט תחרותי תמיד מלווה בחשש כלשהו", הוא מסביר, "כל מי שמנסה להתקרב אל האש נכווה בצורה זו או אחרת". תחושת הכושר הגבוה, פעימות הלב המואצות, ההתרגשות בדקות שקודמות לזינוק, "פשוט שווה את זה" במילותיו. את זה כנראה נגלה בעוד מספר שנים.