ספורטאים רבים מעידים כי אחד מהרגעים המאתגרים בחייהם היא אותה נקודה בה לפתע מצאו עצמם מובילים בתחרות כנגד כל הסיכויים. פתאום מכים בהם ההתרגשות מהמצב הבלתי מוכר, הלחץ הפתאומי, הפחד לאבד שליטה. החששנים יביטו מדי כמה שניות לאחור כלא מאמינים, רק כדי לוודא שאינם חולמים; המנצחים הטבעיים ילחצו על דוושת הגז ויחטפו את הניצחון ללא שמץ של היסוס.

כששחר שגיב, בן 18, סגן אלוף ישראל בטריאתלון, מצא עצמו ממוקם ראשון בקטע הריצה בסבב גביע אירופה בטריאתלון באוקטובר האחרון, הספורטאי הצעיר לא האמין כי הוא מקדים את כל הרוסים, הגרמנים והצ'כים שהכיר מתחרויות קודמות. הטריאתלט הצעיר, שרצה "לפרוץ את המחסום ולהפסיק לפחד מן ההובלה", התעשת במהרה וסחט את הדוושה עד הסוף.

אחרי ששחה 750 מטרים ורכב 20 קילומטרים, כנהוג בתחרויות הספרינט טריאתלון, שרף שגיב את מסלול הריצה בן חמישה הקילומטרים תוך 15:46 דקות, כשלדבריו "האדרנלין וצעקות האנשים מסביב הריצו אותי". הבחור מזכרון יעקב הקדים את יריבו הרוסי, מקסים סובוטין, בשש שניות וכבש את אחת הבמות היוקרתיות בעולם הטריאתלון האירופי. עיר הנופש הטורקית אלניה עמדה לצלילי ההמנון הישראלי.

שגיב אינו מרשה לעצמו להיסחף, עוד לא. האתגר הגדול ביותר שעומד לפניו השנה יגיע דווקא ביום שישי הקרוב, באליפות ישראל בטריאתלון שתיערך באילת. שגיב, חניך בפנימיית מחונני הספורט של ווינגייט, שואף להיפטר ממעמד "הסגן" בו הוא מחזיק מאז האליפות הקודמת, לטובת תואר ה"אלוף". לשם כך, הוא כנראה יצטרך לגבור על יריבו הגדול ביותר וחברו לפנימייה, האלוף המכהן, אמיתי יונה.

שלושה ימים לפני המאבק הגדול ושגיב מתרגש לפחות כמו לפני התחרויות בחו"ל: "אני מאוד רוצה לנצח באילת", הוא מסביר, אך מבטיח מנגד כי התחרות, צמודה ככל שתהיה, לא תפגע בטיב הקשר שלו עם יונה. שני אלופי הטריאתלון מתגוררים יחדיו ("אנחנו אפילו קצת תקועים אחד בתחת של השני", מספר שגיב) ומפרגנים אחד לשני; לטענתם, והתחרות התמידית עושה להם רק טוב. שגיב, הגבוה מבין השניים, בדרך כלל חזק יותר בקטעי השחייה. יונה הדקיק יוצא לרוב עם ידו על העליונה בריצה. את הטקטיקה למירוץ באילת מעדיף שגיב לשמור לעצמו.

לכתבות ולעדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

אבל הסיפור של שגיב ויונה הוא הרבה מעבר לתחרות זו או אחרת. מדובר פה בעתיד הספורט הישראלי, לא פחות ולא יותר. נכון לכתיבת שורות אלה יונה מדורג במקום השלישי באירופה, ושגיב מעט מאחור במקום ה-11. בשנים האחרונות, לפחות בגילאי הנוער, ענף הטריאתלון הישראלי הוכיח "כי יש לנו ספורטאים צעירים ברמה אנושית מדהימה שיכולים לבצע כל דבר טוב יותר מהמתחרים שלהם בעולם", כדברי אורי זילברמן, מאמן פרויקט הטריאתלון בווינגייט. "דור הטריאתלטים הנוכחי הם 'סיירת המטכ"ל' של הספורט הישראלי. אם רק יקבלו משאבים ראויים, הם יובילו בעתיד את הטריאתלון העולמי", הוא פוסק.

ומה לגבי עתידו של שגיב? "האופי הייחודי שלו, היכולת לעבוד קשה, הנחישות והתשוקה להיות הכי טוב, בהחלט יכולים להוביל אותו עד הפודיום של המשחקים האולימפיים", גורס המאמן, "שגיב הוא כישרון ענק שהחל לממש את הפוטנציאל הגלום בו יחסית מאוחר. הוא עוד צפוי להשתפר". 

"כיום כל הטריאתלטים הטובים מתאמנים ביחד בפנימייה בווינגייט", מסביר שגיב את השיטה, "באימונים יש תחרות גדולה וכל אחד מושך את השני בתחום שבו הוא חלש. הנוער הישראלי ללא ספק נמצא כיום ברמה אחרת", הוא קובע. הניצחונות האחרונים שהוא ויונה השיגו באירופה מקשים על הוויכוח והופכים את אופציית המעבר הקבוע לחו"ל לפחות רלוונטית מתמיד. "אפשר לעשות את זה גם מכאן", הוא סבור. לעת עתה, הבעיה היחידה היא שהטריאתלטים הישראלים מוכרים בחו"ל יותר מאשר במדינתם.

אתה חושב שהחשיפה שאתם מקבלים תואמת את ההישגים שלכם?
"אני חושב שלא נותנים לטריאתלטים מספיק במה - אף אחד לא כותב או מסקר אותנו, ואם כבר מישהו מושך את תשומת הלב אלה הם דווקא ספורטאי קבוצות הגיל (החובבנים – א.ג.). אנחנו לא היחידים שנמצאים בבעיה: גם השחיינים, עם כל ההישגים שלהם בשנים האחרונות, בקושי מקבלים שורה בעיתון. פה הכול הפוך: בחו"ל, ספורטאים מהתחום שלי יוצאים עם דוגמניות - פה מי בכלל מכיר אותם? חייבים לשנות את החשיבה ולהקצות יותר משאבים גם לענפים שאינם כדורגל. אני כבר פספסתי אליפות עולם אחת בגלל שלא היה תקציב".

בעוד חודש אתה אמור להתגייס ואחרי הכול אתה עדיין לא כדורגלן. יש סיבה לדאגה?
"אני חושב שאם אתה טוב, כמו השחיין יעקב טומרקין למשל, הצבא לא באמת מקשה עליך. אני מתגייס רגוע ומבחינתי זה בדיוק כמו ללכת ללמוד או לעבוד. אני מקווה לשרת פה בווינגייט ואני בטוח שיהיה מי שיעזור לי במקרה הצורך. אני רק מקווה שאפול על מפקד שיידע להתחשב".

את הספורט שגיב לא גילה במקרה. אביו, שמי שגיב (הידוע גם כשם טוב סבג), היה אחד הרצים הבכירים בישראל בשנות ה-80 ובשיאו אף ייצג את ישראל בריצת המרתון של משחקי לוס אנג'לס 1984. "הברירה הטבעית אצלנו בבית היא ספורט", מודה הבן, שגילה את הטריאתלון בגיל שבע, "אפילו השיחות סביב שולחן האוכל עוסקות בו". אחרי מספר שנים בהן חבט בדסקיות הוקי, נלחם על מזרן הג'ודו ורכב על אופני הרים, שגיב התקבל לפנימייה בווינגייט והחל לקחת דברים ברצינות.

מדוע דווקא טריאתלון? "זה תחום שאף פעם לא משעמם בו", הוא מנסה להסביר, "אתה שוחה בים או בבריכה, רץ במקומות מיוחדים ורוכב בנופים מדהימים". האם איכזב את אביו כשבחר דווקא בטריאתלון ולא בריצה? שגיב טוען שאף אחד מעולם לא דחף אותו לענף זה או אחר. בכלל, הוא אומר, "אבא שלי הוא לא מההורים המלחיצים".

אז יש יתרון באבא שהיה ספורטאי בכיר?
"זה בהחלט עוזר. הוא נותן לי הרבה עצות מנטליות, הוא עוזר לי לשפר את טכניקת הריצה, והכי חשוב: הוא מבין אותי ומבין מה זה לעבוד קשה כדי לנצח. בכל מה שקשור לספורט ההורים שלי מנוסים מאוד ויודעים מה לספק לי".

העובדה שאבא שלך היה ספורטאי אולימפי לא מוסיפה לחץ?
"יש לפעמים תחושה של לחץ, אבל אלה דברים שרק דוחפים אותי קדימה. הידיעה שהוא היה שם ועשה את זה מעלה לי את המוטיבציה וגורמת לי להאמין בעצמי יותר. אבא שלי רוצה לראות אותי באולימפיאדה ומאמין בכל הלב שאגיע לשם".

את ההשוואות לטריאתלטים אחרים שגיב אינו אוהב. הוא מעריך את הישגיו של רון דרמון, מכיר בעליונות הנצחית של האחים אלתרמן (שאחרי 11 שנים בהם ניצחו את אליפות ישראל בטריאתלון הכריזו על הפסקה), אך מעדיף לסלול לעצמו דרך משלו – "שגיב סטייל". לשם כך הטריאתלט הכישרוני מקיץ בכל בוקר ב-6:00 ומתחיל להתאמן. לאחר מנוחה קצרה, ארוחת צהריים, ולעתים טיפול פיזיותרפי, השגרה הסיזיפית ממשיכה עם אימון נוסף שמסתיים לפנות ערב. זמן ליצירת קשר מחייב עם המין השני קשה למצוא. לא תמצאו את שגיב מתלונן: "אלה החיים שבחרתי ואני אוהב את זה". האם הספורט יחזיר לו אהבה בחזרה? רק הזמן יגיד. בינתיים הוא ימשיך לחלום בלילות על הפודיום בריו.