מצר צוגרו מפריד בין הונשו, האי המרכזי של יפן שבו שוכנת הבירה טוקיו, לבין הוקאידו, האי הצפוני ביותר במדינה. המרחק בין שני האיים עומד על 19.5 ק"מ בנקודה הצרה ביותר במצר, לא משהו שיקשה את המעבר על מעבורות, ספינות מסחר או אפילו משחתות הצי האמריקאי.

הבעיה העיקרית שם היא דווקא עם השחיינים. בשני העשורים האחרונים, יותר ויותר שחייני סיבולת מנסים לחצות את התעלה שמחברת את הים היפני לאוקיינוס השקט. זה לא תמיד נגמר בתרועות על החוף. מלבד המים הקרירים (20-16 מעלות), נתקלים השחיינים בזרמים אדירים, נחשולי מים, להקות ענק של דיונונים ובמקרים קיצוניים אף בכרישים ונחשי ים ארסיים. מדוע חלקם מוכנים לסכן את חייהם ולשאת את הסבל הזה, שלעתים נמשך קרוב ל-20 שעות? התשובה היא אתגר "שבעת הימים", המקבילה הרטובה לשבע הפסגות - טיפוס על הפסגות הגבוהות ביותר בכל היבשות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

נכון לכתיבת שורות אלה, רק אדם אחד על פני כדור הארץ השלים בהצלחה את האתגר שנולד לפני חמש שנים במוחו הקודח של אגדת המים הפתוחים, סטיבן מונטונס. השחיין המדובר, סטפן רדמונד, הוא יליד אירלנד ששיחק בעברו רוגבי והשתתף במספר תחרויות טריאתלון. "רציתי להוכיח שזה בהחלט אפשרי לכל מי שאמר שחובבן כמוני לא יוכל לעשות את זה", הסביר, אחרי שבשנה האחרונה נאבק במים הסוערים סביב המצר ארבע פעמים. רדמונד הוכתר לפני מספר שבועות "כאיש השנה בענף המים הפתוחים", כשלבסוף הצליח לצלוח את המצרים.

כשמביטים בו, הדבר האחרון שניתן לומר עליו כי יש לו מראה ספורטיבי. באמתחתו של האירי בן ה־46 לפחות 20 ק"ג עודפים, כשרובם מתרכזים באזור הבטן. הוא אינו גבוה במיוחד, שרירי או אתלטי. גופו הרופס ופניו הנפולים אינם מסגירים שלפני צוגרו, צלח האירי את התעלה האנגלית, התעלה הצפונית שבין אירלנד וסקוטלנד, מצרי גיברלטר, תעלת קטלינה (קליפורניה), מצרי קוק (ניו זילנד) ותעלת מולוקאי (הוואי). חלק מצליחותיו ארכו יותר מ־20 שעות וגלשו אל שעות הלילה. אם נשווה זאת לריצה, המבצע במולוקאי (42 ק"מ של שחייה) שווה בערכו לאולטרה מרתון של 170 ק"מ, וזה מבלי להזכיר את האוכלוסייה הימית המסוכנת שארבה לרדמונד בתוך המים.

"משחי מרתון בים הם בערך הדבר הכי קרוב שאפשר לדמיין למוות בזמן שאתה חי", מנסה האירי, אב לשניים שמנהל ביום-יום חנות לכלי עבודה, להסביר את התחושה. "אתה מאבד את כל החושים שלך במים - כולל חוש ההתמצאות במרחב – בזמן שאתה שוחה בתנאים שהם לעתים בלתי אפשריים".

רדמונד אינו מגזים. בכל תעלה ומצר שצלח ממתינים אין ספור קשיים, מכשולים וסכנות. בתעלה הצפונית למשל, מלבד המרחק האימתני (33.7 ק"מ), השחיינים שיבקשו לעבור מסקוטלנד לאירלנד ולהפך, יאלצו להתמודד עם מים קפואים (12 מעלות), מזג אוויר בלתי צפוי ולהקות צפופות של מדוזות. "זה מקטע שדורש המון כבוד", מאשר שחיין המרתון האירי נואלה מור, "בגלל הלחץ העצום שנוצר בתוך התעלה הצרה, המים מתנהגים בצורה בלתי צפויה. הגאות מאוד ארוכה וכמעט בלתי אפשרי לשמור על כיוון במים". דבריו של מור מסבירים מדוע מ-1947 ועד היום, פחות מ-20 איש (מתוך 73 שניסו) הצליחו לצלוח את התעלה הצפונית בשלום.

מצר נוסף שנחשב לאחד המאתגרים במבצע שבעת הימים הוא "קוק". התעלה שלו - שחוצצת בין האי הצפוני והדרומי של ניו זילנד – נמתחת לאורך 26 ק"מ ומחברת את הים הטזמני אל האוקיינוס השקט. בדומה לתעלה הצפונית, הבעיה העיקרית בקוק היא המים הקפואים: בתקופת הצליחה המומלצת, בין החודשים נובמבר למאי, טמפרטורת המים נעה סביב 14 מעלות – דבר המחייב הסתגלות מוקדמת לקור. אלה שיגיעו עם חליפות שחייה מציפות, ייפסלו.

עם כל הכבוד לקור, בקוק יש דבר אחד שמרתיע את השחיינים יותר מכל: כרישים. אחד מכל שישה צולחים דיווח כי הבחין בכריש. "אנחנו עושים הכול כדי שהשחיינים לא ידממו מהסלעים החדים בכניסה וביציאה מהמים", טוען פיליפ ראש, האחראי במצרים על נושא הצליחות, "אנחנו לא רוצים שהדם ימשוך חלילה דגים גדולים", הוא מסביר. לדבריו של רדמונד, החצייה של קוק בפברואר האחרון היתה אחת הקשות והמסוכנות שביצע: "בקילומטרים האחרונים כבר ראיתי את החוף אבל הזרמים היו כה חזקים, שבמשך שעות לא התקדמתי לשום מקום", הוא מספר.

אבל גם מה שלכאורה נראה קל, עלול להתגלות כקשה. המקטע הקצר ביותר בטירוף שבעת הימים, הוא גיברלטר – 14.4 ק"מ בלבד. שחיין מנוסה אמור להספיק לחצות את התעלה שמפרידה בין אירופה לאפריקה כעבור 5-4 שעות. אך אלה שצלחו את המצרים, מספרים כי מלבד זרמים חזקים ("אתה מרגיש שאתה נלחם בהרקולס") ומים קפואים, יש גם מלכוד לוגיסטי: כיוון שמדובר באחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם, השחייה במים של גיברלטר דורשת אין ספור תיאומים והכנות כדי שדרכו של השחיין לא תצטלב בטעות עם אחת האניות. למרות שקרוב ל־400 שחיינים ביצעו את הצליחה של גיברלטר בשלום, כבר קרו דברים מעולם.

הקשיים במסע לצליחת התעלות אינם נגמרים אף פעם. בקטלינה (33.7 ק"מ) אלו הרוחות העזות והמים הקרים סמוך לחוף, בלה מאנש (34 ק"מ) שוב חוזרים על עצמם הזרמים החזקים ומזג האוויר הלא יציב, ובמולוקאי (42 ק"מ) השילוב הנורא של המרחק, המים המלוחים והחום עושה שמות בשחיינים. "בצליחה האחרונה שלי בצוגרו כבר אמרתי לעצמי שאם לא אסיים עם החרא הזה אני מעדיף למות", נזכר רדמונד שהחל את המבצע המורכב שלו עוד ב־2009, "סיימתי רק בגלל שנשבעתי לעצמי ולילדיי שלא אשבר עד שזה ייגמר".

אבל בקרוב יאלץ האירי לחלוק את תהילת שבעת הימים עם שחיינים אחרים. הסבתא האוסטרלית המפורסמת (50), פני פלפרי, מי שנחשבת לאגדת שחייה בעצמה אחרי שחצתה שש תעלות ושחתה את כל הדרך ברציפות מקובה לפלורידה (168 ק"מ), מזנבת אחריו כשרק צליחה אחת חסרה לה (התעלה הצפונית). יחד איתה תקועה גם שחיינית העבר האמריקאית, מישל מייסי, שידועה בצליחותיה החדות והמהירות. ומה יהיה כשאתגר שבעת הימים יהפוך לנחלת רבים? "אנחנו כבר מתכננים את השלב הבא", מגלה מייסי וחושפת את תכנית "8 האגמים". לאלו שמפחדים מאגדות המפלצת של לוך נס, כדאי בפעם הבאה להישאר בבית.

צפו ברדמונד מדבר על האתגרים והקשיים: