מבט בתמונה שצולמה במהלך האוטלרה מרתון בדווטר, מזכיר תמונת נוף שיכולה לעטר את אחד מקירות הסלון שלכם, אבל רק לכאורה. הציר השחור בצילום הוא חלק מהמסלול המפרך של אולטרה מרתון בדווטר (Badwater) קליפורניה, שחגג השנה 35 להיווסדו וידו (או רגלו) עוד נטויה. מבחינה טכנית מדובר באולטרה שצריך לכבוש בו 217 ק"מ ומתחיל במינוס 86 מטר מתחת לפני הים, במקום שאין ראוי יותר מאשר לקרוא לו "עמק המוות" (Death valley). הוא מסתיים בגובה 2,548 מעל פני הים, אבל זה החלק ה"קל" של הסיפור, הבעיה נעוצה בכך שהתחרות מתקיימת בקיץ, אז הטמפרטורה מגיעה כאן עד ל-55 מעלות.

בואו נגיד שגם אם זה היה 55 מעלות בצל, זה עדיין היה קשה. אבל נחזור למדרש התמונה. הכביש שלא נגמר, השמש שמכה ושורפת את הכביש וההרים שככל שרצים אליהם רק מתרחקים, מהווים עבור הרץ למרחקים סוג של ייאוש, בעיקר שמסביבך אין קהילה עוטפת של רצים, והדבר היחיד שמלווה אותך הם הקקטוסים הפזורים לעומק השממה.

אל תתבלבלו מהתמונה, אולטרה בדווטר. התחרות מתקיימת בקיץ, אז הטמפרטורה מגיעה עד ל-55 מעלות. צילום: באדיבות אלעד בנימין

"יש לי חום של 39 מעלות. אני שוכב על מזרן מאולתר בצד הכביש, מכוסה במגבות ספוגות מי קרח אחרי שהשתנתי דם כל הלילה", כך מתאר אלעד בנימין שהשתתף ב-2010 בבדווטר את מה שעבר עליו שם. "בחוץ עמק המוות, 53 מעלות בצל. מאחוריי 30 שעות רצופות ו-150 ק"מ של ריצה, לפניי 67 ק"מ נוספים עד קו הסיום. 'בשביל מה להמשיך בעצם? מה אני מנסה להוכיח, ולמי?', אני שואל את עצמי והשאלה חוזרת על עצמה שוב ושוב בראשי. העיניים נעצמות לרגע, הגוף מרפה ואני מנסה לנקות את התחושות השליליות, לשטוף ולדחוק אותם החוצה. הדקות עוברות, העיניים נפקחות. קם לאט לאט, מוריד את המגבות ומסמן לצוות שלי שאני מוכן להמשיך. האתגר היה ונותר אחד מהקשים בעולם – ואני מתכוון לעמוד בו.

הגוף מתחיל להתניע, רגל רודפת רגל, והנה שוב אני בתזוזה, קו הסיום מתקרב עם כל צעד", מספר בנימין את אשר עבר עליו שם. אלעד בנימין שבעברו מרוצי אולטרה קשים ובהם: מרוץ הסהרה, סובב המון-בלאן, ווסטרן סטייטס, הוא הישראלי הראשון שסיים את בדווטר בזמן של 44 שעות.