רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוג הפוטבול

אז מה עדיף: קבוצת הגנה או קבוצת התקפה?

במאבק הניצחי בין ההגנה להתקפה לא תמיד יש מנצחת ברורה. אז מי עדיפה, ההתקפה של אטלנטה או ההגנה של סיאטל? הפעם גברה ההגנה על חודה של שריקה שלא נשמעה, בשביל תשובה ניצחת כנראה צריך לשאול את השופטים

תגובות
מאט ריאן
Kirby Lee/רויטרס

1. כשהגנת סיאטל פגשה את דנוור בסופרבול 48 היא העניקה להתקפה המרהיבה שלה טיפול ללא הרדמה. זה מיתג אותה כרף שכל יריבה עם שאיפות אסתטיות חייבת לעבור אם ברצונה לקבל תו תקן לאיכותה. שנתיים וחצי אחרי, האם סיאטל היא עדיין המבחן האולטימטיבי בפני כל התקפה שמחזיקה מעצמה? ייתכן, אבל כשאטלנטה הלוהטת הגיעה לסנצ'רי לינק פילד התחושה היתה שההפך הוא הנכון, ומאט ריאן, חוליו ג'ונס וחבריהם לא צריכים להוכיח דבר. לא אחרי שצלחו את המכשול של דנוור, המלה האחרונה בתחום ההגנה, בשבוע שעבר. החוליה החזקה של סיאטל - לבטח בהיעדרם של קאם צ'נסלור ופרנק קלארק הפצועים - היא זו שניצבה לפתע תחת זכוכית מגדלת.

רוצים לקבל כל טור וכתבה של ניר צדוק ישירות למייל, מיד עם פרסומם? לחצו על ״התראות במייל״, כאן למעלה בשורת השיתוף

במהלך השבוע נשאל הליינבקר קיי.ג'יי רייט מתי היתה הפעם האחרונה שסיאטל התמודדה עם התקפה כל כך טובה. "אפילו לא בסופרבול מול דנוור", אמר, וקשר באחת בין הפלקונס למכונה המשומנת של פייטון מאנינג בשעתו, "אטלנטה טובים בהרבה. הם יכולים לעשות הכל. לא חושב שאי פעם ראיתי התקפה שאפשר להגיד את זה עליה". רייט אולי לא חשב כך באמת, ורק פעל בגבולות הגזרה המוכרים של הלוחמה הפסיכולוגית. לכל הפחות, סייע בכך שהפנה זרקור למאבק שיכריע את המשחק. 

על המגרש לא התקבל מאזן אימה, במסגרתו כוחות מנוגדים אך שווים בעוצמתם מרסנים אחד את השני בסגנון הורדת ידיים. להפך - בכל פעם נטתה המטוטלת של המשחק באופן מוחלט לאחד הצדדים, מייצרת אשליה לפיה בזה הרגע התקבלה ההוכחה המוחלטת לעליונותה של אחת מהחוליות. המחצית הראשונה, לדוגמה, היתה כולה של הגנת סיאטל. היא שיחקה כמי שיודעת שעליה לספק תשובות לשאלות לא שגרתיות, והתוצאה היתה הופעת וינטאג' שהזכירה את הימים בהם ידעה לנצח משחקים מבלי להטריח את ראסל ווילסון וחבריו להתקפה. היא דחקה את עצמה לקצה, ונדמה שהגיעה מרחק מאמץ אחד קטן מלהתפוצץ.  

הלחץ שהופעל על ריאן היה אינטנסיבי במיוחד, מייצר במחצית הראשונה שלושה סאקס, פאמבל ושפל עונתי של 86 יארדים בלבד. ריאן, נפש יצירתית בימים כתיקונם, הוכרח לאפסן את הדמיון שלו במגירה לטובת צורך קמאי יותר כמו הישרדות. בהיעדר הזמן הדרוש לרווח את המשחק ולחלק כדורים למספר רב של תופסים, נאלץ ריאן לנוס על נפשו ולמען יותר מסירות לאנשים שהילכו מחוץ לקווים מאשר לג'ונס. ידידו הטוב ביותר של הקוורטרבק ראה שתי מסירות בלבד ב-30 דקות שהסתיימו ביתרון 3-17 לסיאטל.

ואז הגיע תורה של אטלנטה להתכחש לחלוטין למה שזה עתה ראינו, כמו מעלה טיעון נגד משכנע במסגרת דיון בבית משפט. עקב האכילס של הגנת סיאטל היה דווקא השלמות שלה; היא חשפה את כל הקלפים בשלב מוקדם, וממילא אי אפשר לכסות לאורך זמן את כל האפשרויות. המאמץ ההרקוליאני נשא פרי, אבל גם הותיר לאטלנטה שיחת מחצית ורבע שלם, השלישי, כדי לעשות את ההתאמות הדרושות. במובן אבסורדי, רק מי שפורק לגורמים יכול להבין כיצד עליו לבנות את עצמו מחדש. ברור היה שלפני אטלנטה יש שתי אפשרויות - לקרוס לחלוטין, או להמציא את עצמה מחדש באופן שיותיר את היריבה שלה חסרת אונים. אין באמצע. השאלה היתה מה יימשך יותר זמן - השאיפה של הגנת סיאטל לשלמות, או חוסר השלמות של התקפת אטלנטה. עם שלוש מסירות לטאצ'דאון בתוך 15 דקות, הפך ריאן את התוצאה ל-17-24 תוך שהוא מגחיך את מה שנתפש כמוקד הכוח של סיאטל - הגנת המסירה.

אחרי שכל אחת מהחוליות חשפה את מה שיש לה להציע, לטוב ולרע, התנקז המשחק לשני דרייבים מכריעים, ובשניהם הצליחה הגנת סיאטל לעמוד בפרץ. הראשון הסתיים בחטיפת כדור של ארל תומאס אחרי טעות לא אופיינית של ג'ונס, השני בארבע עצירות שהשיבו את הכדור לסיאטל בדרך לניצחון 24-26. דווקא ריצ'רד שרמן, מגן הפינה שהובך לאורך כל המחצית השנייה, היה גיבור הרגע. את מה שלא הצליח לעשות בגבולות המותר, הפליא לעשות במחשכים, מבצע על ג'ונס עבירה ברורה שנעלמה מעיני האנשים עם המשרוקית. לפעמים גם דו קרב בפרופיל גבוה, בהשתתפות כמה מהשחקנים הטובים והמוחצנים ביותר בליגה, מוכרע כך, על דרך השלילה ובאמצעות גורם זר. אז מי עדיפה, ההתקפה של אטלנטה או ההגנה של סיאטל? קשה לדעת. צריך, כנראה, לקרוא לשופט.

2. אין ספק שההגנה של ניו אורלינס לא שם כדי לעזור לקבוצה לנצח. לא כשהיא מרשה 419.4 יארדים ו-33.6 נקודות למשחק בממוצע. היא כל כך משכנעת בחולשתה, שאין ברירה אלא להסיק שזה מכוון - אחרי הכל מדובר במקצוענים, גם אם גרועים. ואם בכוונה תחילה, אז מה הכוונה? אם לא כדי לעצור את היריבה, בשביל מה נחוצה לניו אורלינס הגנה? אולי כמו בריצות למרחקים ארוכים, תפקידה להכתיב את הקצב בפני הגיבורים האמיתיים של ההצגה, לתחום עבורם את המסגרת הכללית של התחרות ובכך להבטיח שיחלצו מעצמם את המיטב.

וכך כל משחק של הסיינטס נשאר נאמן לתסריט קבוע - ההגנה מתאמצת להציב בפניו של הקוורטרבק דרו בריס מכשולים בדרגת קושי גבוהה במיוחד, ובכך מזקקת מתוכו כל מיליגרם של יכולת בדרך למשחק כמו זה שסיפק בניצחון 38-41 על קרוליינה, עם 34 מסירות ל-465 יארדים וארבעה טאצ'דאונים. בריס משחק כפי שהוא משחק - פוטבול על סטרואידים, מוגזם מן הבחינה המתמטית - לא רק כי הוא יכול, אלא בעיקר כי הוא חייב. זה הקצב שהוכתב לו. אם לא יגיע לאנדזון כמעט בכל דרייב, אין על מה לדבר.

דרו בריס על הדשא
Butch Dill/אי־פי

מאמציה של ההגנה - גם להתאמץ לא להתאמץ זה מאמץ - משפיעים לא רק על המספרים של בריס, אלא גם על האופן שבו הוא נתפש ברבים. היא אולי גזלה מבריס לא מעט ניצחונות לאורך הקריירה, אבל גם הוסיפה לסט התכונות העל אנושיות שלו כמה אחרות, נאצלות יותר. למשל, היכולת לעורר אמפתיה. הלב יוצא אל מי שפועל בסביבה שאינה הולמת את יכולתו. בכך שהיא מאזנת את הצטיינותו מן העבר השני, הגנת ניו אורלינס צרבה את בריס בתודעה כשחקן ייחודי, הנאלץ להתמודד עם שתי קבוצות - היריבה, כמו זו שלו. במסגרת האלטרואיזם הספורטיבי שלו, בריס מקריב את עצמו כשחקן תחרותי כדי לסייע לקבוצה המבולבלת הזאת לנצח כמה משחקים. כדי להיות גיבור על, צריך קודם כל שיהיה את מי להציל, ואין חסרת אונים כמו ההגנה של הסיינטס. עם זאת, חשוב לזכור כי האפיון הייחודי של ניו אורלינס - מסננת בהגנה, קוסם בהתקפה - תלוי באופן שווה בשני החלקים. הם מזינים אחד את השני. הגנה יותר טובה היתה בהכרח משפיעה גם על מספריו של בריס, ולו רק בשל הסיבה שהיתה קובעת קצב שונה להתרחשויות ומחלקת את האחריות באופן שוויוני יותר.

בעוד שלושה חודשים יחגוג בריס יום הולדת 38. מה מעניקים לאיש שכבר יש לו טבעת אליפות? הדבר האחרון שההגנה של ניו אורלינס יכולה לעשות למענו הוא לאפשר לו לשחק מולה, ואפילו רק לרבע אחד. או-הו, איזה מספרים שיהיו לו אז.

3. במשך שלושה וחצי ורבעים זה היה המשחק החלש בחייו של ברוק אוסוויילר, הקוורטרבק של יוסטון. ואז הגיעו 14 הדקות האחרונות (כולל הארכה), ובסופן יכול היה להתהדר בקאמבק שלא נראה כמותו מאז שטים טיבו עדיין הסתובב עם קסדה. בתווך הדגים עד כמה קצר המרחק בין כישלון להצלחה, לפחות בפריזמה של משחק בודד.

יוסטון יכולה לספר שזה בדיוק מה שהיא ראתה בעיני רוחה כשהעניקה לו חוזה של 72 מיליון דולר לארבע שנים, חציו מובטח. אפשר להבין מדוע יוסטון, ששיתפה בעונה שעברה שבעה קוורטרבקים שונים, מייחלת לתחושת קביעות וביטחון בעמדה. היא פירשה מרצון כל חצי סימן כעדות מובהקת לאיכות. אם זה מנחם את הטקסנס, ככל שהדברים אמורים לגבי המשכורת שהיא משלמת לאוסוויילר, בהחלט יש לה פרנצ'ייז קוורטרבק. השאלה היחידה היא האם כל אחד שמרוויח כמו קוורטרבק עלית הוא אמנם כזה.

ברוק אוסוויילר
Erik Williams/רויטרס

כל מה שיוסטון ידעה על אוסוויילר לקוח ממספר מצומצם של משחקים בעונה שעברה, במהלכם הצליח להשכיח את פייטון מאנינג, שחווה ממילא את השנה הקשה בחייו. אם לא די במרווח הדגימה הקצר ובאיכות המפוקפקת של המידע שניתן היה להפיק ממנה, אוסוויילר גם נהנה בדנוור מתנאים אובייקטיביים מצוינים: היכרות בת שלוש שנים עם המערכת כשחקן ספסל, והגנה דומיננטית שהסירה מעליו חלק גדול מהאחריות. התנאים ביוסטון, לבטח בהיעדר ג'יי.ג'יי וואט שגמר את העונה, שונים בתכלית. לא רק תג המחיר הגבוה מעמת את אוסוויילר עם הצפייה לספק קבלות, אלא גם מאזן הכוחות הפנימי בקבוצתו מעמיס על כתפיו. מצד שני, הוא לבטח לא היה רוצה להסתתר מאחורי גבם של אחרים לאורך כל הקריירה.

שלושת הרבעים הראשונים של אוסוויילר במשחק מול אינדיאנפוליס הדגישו את העונה המאכזבת שלו. הוא פספס מסירות נוחות והשתהה בשחרור אחרות, ונראה כמי שצפה ביותר מדי קטעי הילייט של דיאנדרה הופקינס, התופס הבכיר של יוסטון - אוסוויילר, עושה רושם, משוכנע שהופקינס מסוגל לתפוס כל כדור שייזרק לכיוונו, ולכן הוא לא בהכרח חייב לשים את הכדור בנקודה האופטימאלית. כל דבר טוב שקרה להתקפה של טקסנס הגיע מהרץ האחורי, למאר מילר. בשלב מסוים גם אוסוויילר עצמו השתכנע ששום תועלת לא תצמח לקבוצתו ממנו, ובחר להפקיד את הכדור בידיים של מילר ולקוות לטוב. לא יכול להיות שהשיח סביבו - והדי הבוז שהתגלגלו מהיציעים במהלך המשחק - ריחף מעל לראשו מבלי לגעת בו. משהו מהאכזבה והלחץ שהיא מייצרת מחלחל אליו. זה ניכר על פניו.

מספיק שיפתח טלוויזיה. אוסוויילר, כמו כולם, הוא חלק מאובססיית השוואת הקוורטרבקים של אמריקה. גם אם הצלבת נתונים לא מספרת את כל הסיפור (לא כולם פועלים בתנאים זהים), זה לכל הפחות מעניק קווים כלליים לבחינת התפקוד של כל שחקן. אם לא מספיק שאוסוויילר נופל מהממוצע בכל פרמטר אפשרי, במקרה שלו גם מצטרף הפקטור של הכסף, שמלמד כי ליוסטון התענוג הזה עוד עולה יותר מאשר לרוב הקבוצות.

כשנדמה היה שאוסוויילר שוקע במדמנת חוסר הביטחון של עצמו, הגיעו דקות הסיום של המשחק, ועמן חסד קטן לקוורטרבק שזקוק לכל שבריר מומנטום כדי להטות את הכיוון של העונה שלו. עם שתי מסירות לטאצ'דאון בשלוש הדקות האחרונות, אוסוויילר שלח את המשחק להארכה, ושם הכריע אותו כשקידם את הקבוצה לשער שדה מנצח. מספריו ב-14 הדקות האחרונות: 13 מ-15 ל-167 יארדים. כאילו משהו חטף אותו, נעל בתא המטען והכניס לבגדיו אדם אחר.

זה לא אומר שאוסוויילר ויוסטון יחיו באושר ועושר (טוב, אולי כן), אבל גם גאולה קטנה היא משהו. יכול היה להיות נחמד אם רבים מהאוהדים ששרקו לאוסוויילר בוז היו שם כדי למחוא לו כפיים. אלא שרבים מהם, חסרי אמונה, הלכו הביתה בשלב מוקדם בהרבה. הוא, להבדיל, נשאר עד הסוף. אין לו ברירה, משלמים לו בשביל זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם