1. המשחק בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים באצטדיון טדי סיפק הוכחה נוספת לעד כמה שני המועדונים הללו חולים. לא מדובר בעוד עונה בה הקבוצות לא נבנו היטב, סבלו ממכת פציעות או נכשלו בבחירת הזרים. מדובר בעונה אליה התנקזו כל הבעיות של שני מועדוני הפאר האלה - וכמו בכל עניין אחר, עיקר הבעיות מתחילות בראש. ולא בראש של השחקנים, כמו שחשב יובל נעים. הבעיה בשתי הקבוצות היא אותה בעיה אך המקור לה שונה לחלוטין.

הראש של בית"ר, על כל תחלואיו, חסרונותיו וקשריו המפוקפקים, מרוכז כל כולו בהצלת המועדון. זה שאין שם הרבה יכולת, ניסיון או הבנה אמיתית זה משהו אחד, אבל אף אחד לא יכול לקחת מקורנפיין את הרצון להציל את המועדון שלו. לעומת היו"ר מהבירה, הראש של מכבי בכלל חושב בקפריסאית - מאוד קרוב אלינו מנטלית אבל רחוק שנות אור ממנטליות הכדורגל הישראלי, בטח אם מגדילים רזולוציה ומחפשים ראש אחר - גדול יותר, בעל מבטא קנדי.

אנגלידיס וגולדהאר מתייחסים למכבי תל אביב כאל ילד מופרע אותו צריך לחנך מאפס, שלא לומר לאלף - מזכיר מעט את נאומי התרבות של אחד משנות התשעים, לוני משהו. המועדונים הללו חולים כבר תקופה ארוכה אבל משהו במפגשי השנים האחרונות ביניהם הוציא מהם זיק, איזשהו ניצוץ מעורר תקווה. השבוע, בירושלים הקפואה, שום דבר לא יכול היה להידלק. כשהראש דפוק, כל הגוף כואב.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

2. במכבי תל אביב הבינו את בעיית הראש ועל פי הודעת המועדון, בחודש הקרוב יפרסמו את זהות המנהל הספורטיבי החדש. בינתיים בורסת השמות סוערת. מדי יום אנו קוראים על עוד מאמן עם שם גדול איפשהו בשלהי שנות התשעים; אנשי מקצוע שעשו את תחילת הקריירה המקצועית בהולנד, בלגיה וגרמניה, אימנו קבוצה גדולה או שתיים, שיחקו עם כמה שחקנים גדולים והוכיחו את כישוריהם ואהבתם לענף בלא מעט מקומות ביבשת.

המשותף לכל השמות הללו הוא שאת עשר השנים האחרונות הם בילו בקטאר, סעודיה או בנבחרות דרג ב' באפריקה או במזרח אסיה. עוד עניין משותף הוא שהם לא יודעים דבר וחצי דבר על הדרך בה הכדורגל הישראלי עובד, שלא לדבר על אותה מנטליות מפורסמת שחורכת כל דרכון זר - החל מזה של אלוף אירופה סקנדינבי וכלה בזה של פה גדול וכישרון ענק צרפתי. לשם הקטנוניות נוסיף עוד עניין משותף לכל השמות: אף אחד מהם הוא לא גיורא שפיגל. אבל זו הקטנוניות שמדברת.

3. יוסי מזרחי פגע בכבודה של הקבוצה שלו כשהתלונן על שער הניצחון שהבקיעה מכבי נתניה בזמן שרוג'ר קולה שכב פצוע על הדשא. לבכיינות של מזרחי אין מקום בכדורגל הישראלי מודל 2012, בעיקר מהסיבה הפשוטה שאין בו הרבה כבוד על המגרש עצמו.

כבר שנים שהשחקנים לא נותנים כבוד האחד לשני, כי הרי הביטוי "נותנים כבוד" משמעו לקחת צעד אחורה ולא לשחק בכל הכוח. הדרך בה שחקנים משכנעים את עצמם שהם לא נותנים כבוד היא ובכן, בכך שהם לא נותנים אותו. כך אין יותר מדי כבוד או הכרח להוציא את הכדור החוצה, בטח בדקה ה-87, בטח כשהשחקן שוכב על הדשא יותר משתי דקות למרות שלא מדובר בפציעה רצינית, בטח כשהוא עושה את זה כמה מטרים מקו החוץ. נתניה לא נתנה כבוד ויצאה עם הניצחון. מזרחי לא הוסיף כבוד לקבוצה ולבעלים שלו - וזה בלי לתת משקל גדול מדי לעובדה שבית"ר של מזרחי עשתה אותו הדבר מול הפועל כפר סבא לפני כמה שנים.

אגב כבוד, הקהל בטדי עמד ומחא כפיים לשחקן יריב, ברק יצחקי, קפטן מכבי תל אביב. האחרון שזכה לכבוד כזה כשלבש את המדים של מכבי וסרט הקפטן היה אבי נמני. מספר 8 בצהוב לפחות לא החזיר כבוד לקהל הירושלמי בכך שהחמיץ שוב ושוב הזדמנויות לכבוש מולם ולסבך אותם בתחתית.

4. אחת מהסיבות לכישלון הקבוצות המכונות אצלנו "הגדולות" נעוצה בבחירת הזרים. מערך סקאוטינג וקשרים עם סוכנים שלא דוחפים את השחקן עם שווי העמלות הגבוה ביותר הם דברים שמצריכים פיתוח ועבודה ארוכה לטווח ארוך - משהו שלא קורה אצלנו יותר מדי, בטח לא בעונה שמועדון קטן כמו קרית שמונה לוקח אליפות.

בעיקר בגלל זה בקיץ הקרוב אנו צפויים לראות את הקבוצות הגדולות מחזרות אחר הזרים המצטיינים בקבוצות הקטנות. הליך פשוט יחסית, עם מינימום סיכונים. הקבוצות יודעות פלוס-מינוס מה הן יקבלו מהשחקן - שמצידו יקבל חוזה משודרג משמעותית, כמו גם הפיצוי למועדון הקטן. שצ'פוביץ' מהפועל עכו כבר בדרך למכבי חיפה, קרוב לוודאי שנשמע גם חדשות גם מכיוונים של פדרו גלבאן, קונסטנטין אזארוב, ניקולאס פאלצ'וק, ולכו תדעו, אולי אפילו גם דויד סולארי המצוין מקרית שמונה.

5. רק 13 שערים הובקעו במחזור ה-26, רק בשני משחקים הובקעו יותר משני שערים, שלושה משחקים הסתיימו ב-0-0. אה, והיה גם קר. מאוד. ולכן הקהל גם לא הגיע (למשחק המרכזי בטדי הגיעו רק 6,000 צופים). כל אלה היו סיבות מספיק טובות למקטרגי ליגת העל לצאת מהקונכיות בהן הם צופים במבולי השערים בליגות הטובות בעולם ושוב לשמוח לאידה של ליגת לוזון. "הכדורגל הישראלי מת", הם אמרו, "הפיקציה נחשפה", הם טענו, "אתה בטוח שזה אותו ענף אותו משחקים בספרד?", הם הקניטו.

אז כן, לא היה כדורגל גדול, גם לא היו שערים והקהל גם הצביע ברגליים - אבל כל זה לא יחליף את הידיעה שאי אפשר להתנתק מזה. הכדורגל הישראלי זה כמו מנוי לחברת סלולר, אתה יכול לקבל החלטה, אפילו להרים את הטלפון - אבל זה לא באמת יקרה, אתה לא באמת תתנתק. אתה תמשיך להתרגש כשהקבוצה שלך תבקיע, תבכה כשהיא תפסיד ותופתע לגלות שלמדת היום בגן עוד כמה קללות חדשות שמכוונות לשופט ולהוא שמתפרנס מלהרים דגלים. כי זה שלך, זה הרבה יותר מלהתפעל מגול של מסי או מעוד שוויון דרמטי של היונייטד - זה שלך. אתה נולדת לתוך זה, גדלת עם זה ומדובר בחלק בלתי נפרד מהזהות שלך, הזהות הילדותית, הזהות הבסיסית שמרכיבה אותך. ושם, כידוע, אין מקום גדול לרציונל. אז מה זה עוד 0-0 משעמם וקר? פשוט עוד יום בהיסטוריה הארוכה עם הקבוצה הישראלית שלך.