הילדותיות של משה גרטל

למרות הפיכתו לקאלט, גרטל הנוכחי - המוגזם, המועצם, המודע לעצמו - מכסה את הספורט במעטה סמיך ועבה של שטויות. השכבה הגרטלית, גם ברגעיה הטובים, מרחיקה את הצופה מהדבר עצמו, מהשחייה ומהשחיינים

1. משה גרטל אומר "הנה עולים השחיינים". מיד לאחר מכן הוא מתחיל לשיר את "יעלה ויבוא". הוא שר את "יעלה ויבוא" בגלל המלה "יעלה" ומשום שבמשפט הקודם השתמש במלה "עולים". הקשר בין "עולים" ל"יעלה" הוא השורש ע.ל.ה, שמרכיב את שני הפעלים. מובן שלא לכל אדם שאומר בקול רם "הנה עולים השחיינים", עולה לראש השיר "יעלה ויבוא".

העניין הוא שגם אנשים שהשיר "יעלה ויבוא" כן עולה בראשם, לא ישירו אותו בהכרח רק משום שהוא מצוי במגירה זמינה בחלל מוחם. הם לא ישירו אותו משום שעצם הימצאותה של אסוציאציה בראש אינה תנאי מספיק לביטוי פומבי שלה. כמעט כל משפט שאנחנו אומרים מלווה באסוציאציה שהקשר בינה לבין המקור נשען על מאפיינים שאינם רלוונטיים לשיח שאנחנו מנהלים. הבחירה אם לעשות או לא לעשות שימוש באסוציאציה נשענת על יכולת קוגניטיבית מסוימת, שאמורה לסנן בין עיקר לתפל, בין משמעותי ללא משמעותי, בין סתמי לחשוב. היכולת הקוגניטיבית הזאת מתפתחת ברבות השנים כחלק מתהליך ההתבגרות. היעדר סינון של אסוציאציות הוא מאפיין מובהק של ילדים.

גרטל אומר "קדימה עמית עברי שלנו... היא נחלשת, אבל זה לא משנה". אתה רוצה לשאול את גרטל מדוע זה לא משנה שהיא נחלשת - הרי מטרת המשחה היא להגיע ראשון לנקודת הסיום. אבל אתה יודע שאין טעם לשאול, הוא אמר את מה שעלה לו לראש באותו רגע. כמו ילד.

משה גרטל מקבל שאלות מהקהל בבית:

">
">

גרטל אומר "תשלחו לנו שאלות, לא תמיד נוכל לענות, לפעמים נעבור לאורי לוי". אתה רוצה לשאול אותו מה הקשר בין חלקי המשפט? בין המענה לשאלות לבין אורי לוי? אבל אתה מוותר כי אתה יודע שזה מה שקפץ לו לראש, ומה שקופץ לו לראש הוא פשוט אומר. כמו ילד.

גרטל אומר "המצלמה לפעמים מטעה, אז תשתדלו לראות את התמונה הכוללת". אתה רוצה לומר לו שהבעיה היא שאי אפשר לראות את התמונה הכוללת, בדיוק בגלל שהמצלמה מראה תמונה מטעה. אבל אז אתה אומר לעצמך שאין טעם לומר לו את זה, גם ככה הוא לא ממש חשב על מה שאמר, אלא סתם אמר את מה שאמר. כמו ילד.

2. משה גרטל הוא שדר ילדותי. שדר שמאפשר לאסוציאציות שבראשו לקבל פומבי באופן אוטומטי, מבלי להתבייש בתוצרים הנלווים, שלרוב נעים על הסקאלה שבין מביך לחביב, כשברירת המחדל העקרונית היא קשקוש. הוא אדם שמקנה לדיבור עדיפות על המחשבה - כשהוא פותח את הפה אין לו מושג ברור מה הוא הולך להגיד. הוא מאפשר לאינסטינקט שלו חופש יוצא דופן ולכן אחוז גבוה מהטקסט שלו הוא שטותי. כן, גרטל הוא פשוט איש שמדבר שטויות. כמעט כל משפט שלו הוא גילום של שטות - בין אם שטות חביבה, בין אם שטות אידיוטית. האיש שטותניק.

גרטל (משמאל) והפרשן בוקי צ'יש בבריכה ערוץ 1

גרטל תמיד היה גרטל. הוא תמיד עשה שימוש חופשי בשדה האסוציאטיבי באופן ילדותי. אלא שבשלב מסוים, הילדותיות הזאת אומצה על ידי חלק מהצופים והפכה לקאלט. היא הפכה לקאלט משום שהיא סימלה ממד מסוים של חופש בעולם שהלך ונאזק בכבלי הפוליטיקלי קורקט. הטלוויזיה, שכדי לשמר קהל צופים גדול ומגוון נאלצה לדקלם מסרים סינתטיים על ידי פקידי שידור, הבליטה בעל כורחה את גרטל כאחד שלא עושה חשבון לאף אחד ואומר "מה שבא לו לראש".

ה"מה שבא לו לראש הזה" אלו למעשה השטויות שנעטפו באריזה של חביבות, כתגובת נגד לאפרוריות השלטת. אלא שה"מה שבא לו לראש" הזה השתלט על גרטל. הוא השתלט עליו מפני שגרטל קלט את ההתלהבות ושיתף איתה פעולה. שיתוף הפעולה היה כרוך בהכפלה של מכסת ועוצמת השטויות, שהפכו בשלב מסוים לדבר עצמו. כך הפכה הצפייה בשידורי השחייה מהבריכה בלונדון למופע פרטי של קשקושי גרטל, כשברקע כמה שחיינים מזיזים ידיים מסיבות כאלה ואחרות. ברגע שהגרטליות הפכה מקינוח למנה עיקרית, מרעש רקע למוקד המסיבה - החביבות הפכה למעמסה, האותנטיות הפכה לרפליקה, המציאות נכנעה לדימוי.

3. אני מחבב את גרטל. בעיקר משום שהוא עושה רושם של בחור טוב ונטול ציניות. אני גם חושב שהרעיון שלו לענות לשאלות הצופים דרך הפלאפון הפרטי שלו הוא חיובי בסך הכל. אבל למרות החיבה, אני חושב שבלונדון הוא עושה נזק. גרטל הנוכחי - המוגזם, המועצם, המודע לעצמו - מכסה את הספורט במעטה סמיך ועבה של שטויות. השכבה הגרטלית, גם ברגעיה הטובים, מרחיקה את הצופה מהדבר עצמו, מהשחייה ומהשחיינים. גרטל לא מתכוון לכך, הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה, והוא באמת אוהב שחייה ושחיינים - אבל מה לעשות שהוא חותר תחת המטרה שלשמה התכנסנו.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5