14:04
הרגע ליד הרשת הוא רגע חשוב. אני תמיד מחכה לכמה שניות האלה, הטקסיות, הלכאורה סתמיות; מחכה לראות איך יגיב, איזו לחיצת יד תהיה הפעם חמה או קרירה, אמיתית או מזויפת. האם ילווה את לחיצת היד בחיבוק חברי, בכמה מלות ברכה, בחיוך של חבר, או שמא יקמץ במחוות, ימהר לנטוש את האזור, יתיישב בייאוש על הכיסא ויענוד את שעון הרולקס, לפחות שהספונסר יהיה מרוצה.
הרגעים הקטנים האלה ליד הרשת חשובים לי, כי שמתי לב שהרגש שלי מסתנכרן על פי הרגש שלו. כלומר, אם הוא מקבל את ההפסד בצורה סבירה, גם אני מקבל את ההפסד בצורה סבירה; אם הוא מחייך בחמימות לעבר היריב וטופח על גבו, הוא כמו מודיע לי: זה בסדר, תירגע, קורה שמפסידים, לא קרה כלום. ואילו אם הוא מגיע לרשת עם העיניים השקועות האלה, השחורות, שבבואת גיהנום ניבטת מהן, ובכן, במקרים כאלה הוא מודיע: אכן, חרב עלינו עולמנו.
פדרר בלונדון, השבוע. הנחתנו את כל הארטילריה בהתחלה וקיווינו לטוב.
צילום: אי-אף-פי
לחדשות ועדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"
ואני זוכר שפעם, לפני כמה שנים, לא הרבה, כל הפסד שלו היה מלווה ברעידת אדמה נפשית, בתסכול עמוק, בכעס גדול על המנצח החצוף, השרלטן, חסר הכישרון, שמן הסתם ניצח בזכות הסטרואידים שהוא בטח לוקח ושחבל שהשערוריה הזאת תתגלה רק בעוד כמה שנים.
בשנתיים האחרונות מפלס החרדה פחת. ההפסדים שהחלו נערמים הפסיקו להפוך לי את הבטן, הם רק לוו בתחושת עצב קלה, חוסר נעימות שתעבור אחרי שנת הלילה. ושמתי לב שאחת הסיבות להתמתנות הפסיכוזה היא האופן בו הוא עצמו מתייחס להפסדים. לאחרונה הוא מתייחס אליהם כאל אירוע שבהחלט עשוי לקרות, תרחיש שהביא בחשבון עוד לפני שהמשחק מתחיל. והקבלה שלו מקרינה על הקבלה שלי: כן, כעת גם אני לוקח בחשבון שיש אפשרות שנפסיד.
ובכן, הערכתי שנפסיד בגמר אליפות הסבב ביום שני. גם בגלל שבכושר הנוכחי שלנו קשה להניח שנהיה מסוגלים לנצח את אנדי מארי ונובאק ג'וקוביץ' יום אחרי יום, אבל בעיקר בשל האופן בו החלטנו לפתוח את המשחק. כבר בתחילה אפשר היה לראות שהחלטנו להמר על כל הקופה (3‑0 אחרי דקות ספורות), לגמור את המשחק כמה שיותר מהר, להנחית את כל הארטילריה שיש לנו כבר בהתחלה.
ברמה הטקטית קיבלנו החלטה סבירה: אסור לנו להיגרר למשחק ארוך ומונוטוני עם ג'וקוביץ', כי הסרבי הזה מסוגל לעמוד חמש שעות מאחורי קו הבסיס ולהחזיר כדורים מדויקים וחזקים. מה גם שההתחלות הדומיננטיות האלו הובילו לכמה ניצחונות גדולים שלנו - כולל פירוק מרהיב של נדאל בשנה שעברה באותו אירוע.
אבל למרות שלא אמרתי לו שום דבר על ההחלטה - בכל זאת, הוא הדומיננטי במערכת היחסים הזאת - עמוק בתוכי כבר הבנתי שאנחנו בבעיה. כי פעם, ממש לא מזמן, לא היינו משנים דבר בגלל אף אחד. פעם היינו עולים לשחק את המשחק שלנו, הרגיל, היציב, וזה הספיק. פעם לא כל כך עניין אותנו מי היריב, מה הטקטיקה שלו, במה הוא טוב ובמה הוא רע. פעם ידענו שאנחנו פשוט יותר טובים.
הרגעים הקטנים האלה ליד הרשת חשובים לי.
צילום: אי-אף-פי
עכשיו הכל השתנה. אנחנו אמנם לא אומרים את זה אחד לשני, אבל ברור לשנינו שבין חמשת הגדולים (חואן מרטין דל פוטרו כבר שם) נשאר לנו יתרון אחד בלבד: הכישרון הטבעי. בכל יתר האספקטים כושר גופני, כוח, זריזות, יציבות בגב היד, אחוזי הגשה ראשונה אנחנו למעשה אנדרדוג. כן, זאת האמת, גם אם היא לא נאמרת מטעמי חוסר נוחות.
למעשה, המטרה עכשיו היא אחת: לנצל את הכישרון כל עוד יתר האלמנטים לא רלוונטיים. כלומר, לממש את הטכניקה העילאית כל עוד הכושר הגופני והכוח לא מהווים פקטור משמעותי. לכן אנחנו די ממהרים בכל משחק, בכל נקודה, בכל ראלי. ממהרים כמו דמויות במשחק וידאו שיודעות כי מיכל האנרגיה פוחת מרגע לרגע ואין ברירה אלא לפוצץ את היריב עם כל מה שיש לנו, רגע לפני שאנחנו מתאדים.
והאמת היא שבדיוק בגלל זה אנחנו די רועדים ברגעי האמת. אנחנו אמנם לא מראים את זה, פאסון וכל זה, אבל בפנים הכל תלוי על בלימה. הרי אנחנו מבינים שבתכלס, היתרון נמצא בצד השני וכל מה שעשינו זה להפחיד אותו עם כלי הנשק המרהיבים שיש לנו, שאוטוטו עומדים להתרוקן. ולכן במערכה השנייה, בדיוק כמו בחצי גמר אליפות ארה"ב ב-2011, הובלנו 5‑4 ו-15-40, אבל לא הצלחנו לקחת את המערכה והפסדנו. כן, זה רק בגלל שעמוק בפנים לא באמת האמנו שאנחנו אמורים לנצח.
בכל מקרה, כבר התרגלנו. לא נורא. ליד הרשת דווקא חייכנו לעבר נולה ואפילו אמרנו לו כמה מלים נחמדות. גם הוא היה בסדר, הניח את היד על הגב שלנו וזרק כמה מחמאות. נו, הדברים הרגילים. אחר כך השתתפנו בטקס קצת פומפוזי, עם קונפטי ומוסיקה רועשת ועשן, ממש WWF. כן, לא נעים להפסיד בגמר, אבל גם לא נורא. לפני שנפרדנו שאלתי אם הכל בסדר והוא אמר שכן. הלכתי לישון קצת מבואס. לא יותר מדי.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
