14:03
המשחק נעצר. שתיקה קלה בעמדת השידור. שריקות בוז ביציעים. דני נוימן צועק לעבר יורם ארבל: "מה... תראה את המטומטם הזה". ארבל מיד נדרך. הוא מורה לבמאי: "לא צריך להראות אותו...". מאוחר מדי, הבמאי כבר מראה אותו. עכשיו ארבל מתחיל לתאר: "נכנס בנאדם למגרש...", אבל נוימן קוטע אותו, "לא, זה מפגר", הוא קובע. גם ארבל נסער.
הוא שוב מנסה להעביר מסר לבמאי דרך הצופים: "אנחנו ננסה לא להראות לכם את המטורף...". אלא שהבמאי עדיין מחזיק את התמונה על האיש שנכנס למגרש. מאבטח רודף אחריו ומחליק. מצחיק. שני מתקל אותו. "או-ווה, ראית את התיקול מאחור? זה צהוב...", מתלהב ארבל.
"מאה אחוז", מחזיר נוימן, "זה צהוב". כעת המצלמה מתרחקת מעט, "נראה לכם מרחוק", מסביר ארבל, "שהאיש לא יקבל את הפרסום שהוא כל כך מבקש". יוצאים לחסויות. כשחוזרים, נוימן שואל את ארבל: "טוב, נראה לך שיהיה לו קר הלילה בצינוק?". ארבל עונה: "לא, יש מוסדות טובים באזור טלבייה" (מתכוון למוסדות לחולי נפש). נוימן: "לא, זה כבר נסגר, יש מקומות אחרים לא רעים". וארבל מסכם: "טוב, האמת היא שההוראה של אופ"א חד משמעית, לא מראים את המטורפים שפורצים למגרש, זה בדיוק מה שהם רוצים".
הרגע בו תוקל האוהד על ידי המשטרה. "זה כרטיס צהוב", אמר דני נוימן.
צילום: ניר קידר
מה שמעניין בכל הסצנה הזאת אלו המלים "מטומטם", "מטורף" ו"מפגר". ספק אם היה שידור ספורט כלשהו, שבו שמעתי צוות שידור משתמש במלים קשות כל כך, ובאבחנות מוקצנות כל כך לגבי אדם כלשהו. מה עוד שארבל אינו שדר אלים, לרוב הוא מתייחס למשחק כאל מופע בידור. גם דני נוימן ¬ שאגב השתפר לאחרונה (או שאולי התרגלתי) - אינו פרשן מתלהם, בוודאי ביחס לקולגות (שלמה שרף קרא לפני חודש להשטיח/למחוק את עזה).
אלא שדווקא משום שמדובר בשני שדרים לא אלימים, כדאי להתעכב על היחס המתלהם שלהם כלפי אותו בחור שרצה קצת תשומת לב. השאלה הבסיסית היא זו: מה כל כך הפריע לארבל ונוימן, שהאינסטינקט שלהם דרש להמטיר אבחנות פסיכיאטריות קשות על בחור שבסך הכל רץ על כר דשא?
נניח שאותו בחור ידע שיצלמו אותו בטלוויזיה ברגע שיפרוץ לכר הדשא וזאת היתה המוטיבציה שהניעה אותו לפעולה. האם הרצון להופיע לכמה שניות בטלוויזיה הוא סממן של פיגור? כי אם כן, אז אפשר לומר שגם ארבל ונוימן ¬ כמו גם כל השדרים, והפרשנים, והמגישים, והשחקנים, שלא לדבר על משתתפי תכניות ריאליטי, שעשועונים, פאנלים, משדרי חדשות - הם "מפגרים".
הרי גם הם מאוד רוצים להופיע בטלוויזיה. האם יש טעם להזכיר לארבל בכמה ערוצים הוא משדר בו-זמנית? האם צריך להזכיר לנוימן איך הוא נלחם על מקומו בערוץ הראשון למרות ביקורות קשות על תפקודו? האם צריך להזכיר לשניהם ש"מאסטר שף" (ריאליטי של אנשים שרוצים להופיע בטלוויזיה) קיבלה ביום שלישי האחרון 39.1% רייטינג, כשבמקביל "המקור" עם תחקיר מצוין על אביגדור ליברמן הגיעה ל5.9%- בלבד?
נראה שיותר מכל, מה שמפריע באמת לארבל ונוימן, כמו גם לאופ"א, זאת העובדה שהמציאות מתפרצת אל תוך הפנטזיה מבלי לבקש רשות. הרצון של "פרנסי הכדורגל (ככה מכנים פוליטיקאים של כדורגל) הוא לעשות הפרדה מוחלטת, פיסית ובעיקר מנטאלית, בין "המשחק" לבין "המציאות". הם יודעים שככל שהמשחק ייתפש כאקס-טריטוריה, כלומר כפנטזיה, כך אפשר יהיה לממש רווחים - כלכליים ומעמדיים - בצורה אפקטיבית יותר.
יורם ארבל. אינו שדר אלים ומתייחס למשחק כבידור בדרך כלל.
צילום: עופר וקנין
המציאות היא הרי דבר מטריד, פוליטי, מלוכלך, ולכן המשחק אמור להוות את העזר שכנגד - דבר טהור, נקי, פנטסטי, נתיב בריחה מהחיים עצמם. ולכן, כדי לממש את גדר ההפרדה, בכל פעם שבחור צעיר מתפרץ לכר הדשא, המצלמות מיד מקבלות הוראה להתנגד לאינסטינקט הטבעי שלהן ולא לצלם אותו.
אלא שדווקא המלים "מפגר", "מטומטם", "מטורף" - כלומר, האמוציות הקשות בתגובה
לסצנה - מלמדות שמדובר בהפרדה סינתטית, שברגעי אמת קורסת אל מול יצריו הטבעיים של האדם. הדרישה לא לצלם מישהו שנכנס למגרש (למה בעצם לא לצלם? אני רוצה לראות אותו, הוא האיש הכי מעניין כרגע) מזכירה קצת את הגינוי הגלגל"צי המפורסם שמופנה לאותם "סקרנים" שמאטים כדי לחזות ברכב שהיה מעורב בתאונה ומעכבים את התנועה.
הדרישה מבני אדם לא להסתקרן היא מגוחכת: טבעי מאוד שאדם שחיכה חצי שעה בפקק ירצה לראות מה עיכב אותו; וטבעי שאדם שרואה מכונית הפוכה, ירצה להבין מה בדיוק קרה לנהג; וטבעי שאם הוא רואה אדם מדמם למוות, הוא ייעצר, וייעצב, ואולי אפילו יתקשה להמשיך לנהוג. אלו החיים: יש דברים חשובים יותר מהסדר החברתי שאותם "פרנסים" מנסים לממש על ההמון. הסקרנות היא חלק מהיותנו בני אדם.
בדיוק כמו הרצון לתשומת לב. ארבל נוימן אולי כבר התרגלו לאורות המצלמה, ולכן הם קהים ביחס לצורך האנושי בהכרה, אבל אותו בחור שהתפרץ לכר הדשא עשה פעולה נורמאלית לחלוטין. הוא הפנים את העובדה שאין לו דרך אפקטיבית ממשית להיות "מפורסם" - אחת המטרות הנשגבות של התקופה - ולכן החליט לפרוץ אל תוך הפנטזיה. הוא ידע שהפנטזיה תפלוט אותו במהירות ובאלימות אל תוך המציאות (תחנת המשטרה הקרובה), ושהוא יגונה על ידי כל אותם ארבלים ונוימנים ופלאטינים ובלאטרים, שמעוניינים לשמר את מעמדם הרם בפסגות עמדת השידור ואולמות הכנסים המפוארים בשווייץ. ובכל זאת הוא הלך על זה. לא מפגר, אמיץ.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
