12:17
פניני. כבר שנים שגיא פניני רוצה לחטוף כאפה. במובנים רבים, הכדורסל היה עבורו רק פלטפורמה אפקטיבית לקבלת כאפה. אם היה נמוך יותר, ייתכן שהיה מחפש את הכאפה בכדורגל. אם היה בעל יכולות תיאטרליות מורכבות יותר, ייתכן שהיה מחפש את הכאפה בקאמרי. אם היה בעל חוש טעם מפותח, ייתכן שהיה חוטף את הכאפה במטבח של הבראסרי.
המרדף אחרי הכאפה הוא בעיה פסיכולוגית שאינה שמורה לפניני בלבד. ברוב המקרים הצורך לחטוף מכה מוסבר ביסוד מזוכיסטי, ששורשיו העמוקים נוגעים בתקופות מוקדמות בהתפתחות הילד. קשה להסביר לאדם "רגיל" איך ספיגת מכה יכולה לענג את הצד המוכה, אבל המציאות מלמדת שאנשים רבים מגיעים לסיפוק או לגירוי מיני על ידי כך שהם סובלים כאב או אפילו השפלה.
הכאפה שפניני חיפש אינה פיסית בהכרח, למרות שההיגיון הפשוט מצביע על כך שהתגרות מילולית קבועה גוררת בדרך כלל תגובה אלימה. אלא שההיגיון הפשוט, תפקידו לשרת היגיון מורכב יותר שלרוב מוסתר מהמודע. נדמה לי שהכאפה הפיסית היתה רק מטאפורה לכאפה אחרת שפניני חיפש. כאפה שניחתה עליו במלוא העוצמה ביום שני. זו היתה כאפה מנטלית. כאפה של ציבור גדול, שמגדיר את עצמו דרך מסגרות שמרניות של טוב ורע.
שולדבראנד ופניני בדרב. אלימה ריקה, לא כמו השירה של אוהדי הפועל.
צילום: ניר קידר
למעשה, ביום שני קיבל פניני את הגושפנקא שכה חיפש לכך שהוא "רע". זה כמובן לא אומר שהוא "רע" מה זה בכלל "רע"? אבל לפעמים אדם מעדיף ודאות מסוימת, שלילית ככל שתהיה, מאשר לחיות תחת זהות לא מוגדרת. לכן, נדמה לי שבדיעבד הרגע האסוני הזה שלו יתברר כרגע של קתרזיס, רגע שישחרר אותו מעט מאותה התנהגות כפייתית (טראש-טוק) שמלווה אותו שנים.
מכבי. מה שמעניין יותר מפניני זו מכבי תל אביב. כי פניני הוא רק מקרה פרטי שפועל בתוך מסגרת כללית. והרי פניני מחזיק באותה התנהגות כפייתית מאז שהוא דרך על מגרשי הכדורסל. ולמרות שבמכבי תל אביב ידעו בדיוק במי מדובר, הם פעלו לא מעט - כולל הסתבכות עם החתמתו בזמן שהיה שחקן הפועל ירושלים כדי להביאו ואף למנותו לקפטן הקבוצה. המסקנה הפשוטה היא שמכבי העדיפה להעלים עין מבעיה מהותית כדי להמשיך ולתחזק את המסגרת החזקה שהיא.
זה נשמע טריוויאלי, אבל נדמה לי שבדיוק הפער הזה בין מהות לפסאדה, בין פעולות בשטח לבין הצהרות ויומרה מאפיין את הישראליות ואת מכבי ת"א כאחת מנציגותיה. כי מכבי היא מסגרת שמקדשת שתי מטרות במקביל: היותה מועדון כדורסל גדול והיותה ייצוג של מדינה. והבעיות מופיעות תמיד כשיש ניגוד אינטרסים בין שתי המטרות. הדוגמה הקלאסית לניגוד האינטרסים ולפתרון המועדף במקרים כאלו הוא המיסוי המופחת שחל על השחקנים הזרים בכדורסל.
נדמה שלא ניתנת מספיק תשומת לב לנושא הסמלי הזה: כל פטריוט ישראלי אמיתי היה מעדיף שדווקא שחקנים ישראלים ייהנו מהפריבילגיה הזאת, או שלפחות יושוו התנאים בינם לבין השחקנים הזרים. אלא ששמעון מזרחי - יו"ר המועדון, אחד האנשים החזקים באיגוד הכדורסל ובעיקר מי שמציג את עצמו כפטריוט ישראלי - דואג כבר שנים לטפח לובי חזק כנגד השוואת התנאים. המסקנה פשוטה: כשיש ניגוד אינטרסים בין המדינה לבין המועדון, המועדון מנצח. כלומר, הייצוגיות מתפנה מפני הרצון לנצח ולשלוט.
האם העונש של פניני היה ראוי או מוגזם? ספרו לנו בפייסבוק של "ספורט הארץ"
כמובן שבכל פעם שניגוד האינטרסים מוכרע לטובת הקבוצה, הוא נצבע בגוונים לאומיים עזים, שתפקידם להסוות את המניעים הצרים-אך-עמוקים. הפריבילגיה שניתנת לזרים, למשל, מוסברת בצורך לנצח ביורוליג, ובאופן הזה להביא כבוד למדינת ישראל. כך בדיוק מוגדר "כבוד" במילון המכביסטי-עברי החדש: עשרות ישראלים צעירים מאבדים את מקום עבודתם לטובת עובדים זרים, כדי שאומה שלמה תמחא כפיים לגביע שמונף על ידי מי שבעוד כמה ימים כבר יחתום בקבוצה רוסית שהציעה לו משכורת מרובעת.
גם המקרה של פניני משרטט מתחילתו ועד סופו את הדו פרצופיות שמוטבעת עמוק ב-DNA המכביסטי. כאמור, החתמה של שחקן עם התנהלות מלוכלכת על המגרש היא רק נקודת ההתחלה; מתן סרט הקפטן הוא ההמשך; אבל גם העונש שניתן לו ושלכאורה מוגדר כחמור הוא צורה נוספת של צביעות. להלן הפירוט: מאה אלף שקל הוא לא סכום משמעותי עבור שחקן שמרוויח מאות אלפי דולרים במשך שנים; ההשעיה עד להודעה חדשה תסתיים ברגע שההודעה החדשה תזהה משחקים חשובים; שלילת סרט הקפטן היא מהלך סימבולי, שיכול להיות קריטי עבור מישהו שהסמליות אכן חשובה לו, ולא עבור מישהו שאומר נאצי או מאחל סרטן בראש סתם בשביל להרגיז.
אפשר לומר שהעונש הוא חמור בעיקר עבור אלו שלא בדיוק מבינים בכדורסל ואינם בקיאים בפרטים. אנשים שמביטים בתפאורה מאה אלף שקל! עד הודעה חדשה! שלילת סרט הקפטן! ואינם מסוגלים או רוצים לצלול את תוך ההקשר והמהות. כלומר, זה עונש שנוסח בדיוק עבור ההמונים, הדיוטות כדורסל בעלי צורך להזדהות עם מותג מנצח שהופכים את מכבי תל אביב ל"קבוצה של המדינה".
הפופולריות העצומה של מכבי ת"א בישראל חרף היותה דו פרצופית, מלמדת משהו על הישראליות עצמה. מאחר שלא יכול להיות שמכבי תל אביב מרמה את כולם כל הזמן, אין אלא להסיק שהדו פרצופיות שמקדשת את המטרה היא הצורה המייצגת ביותר של הישראליות. כלומר, ההזדהות של ההמון עם מכבי ת"א היא ההזדהות עם אופני הפעולה המכביסטיים. הישראלי מעריך מסגרת סמלית שבה המטרה מקדשת את האמצעים; מסגרת שבה מותר לפגוע בפרט כדי להאדיר את הסמלי; מסגרת שבה הכבוד וההכרה חשובים מהמבנה המוסרי הפנימי.
פניני. דו פרצופיות שמוטבעת עמוק ב-DNA המכביסטי.
צילום: רמי שלוש
הפועל. יש הבדל אחד עקרוני בין הקריאות של פניני לעבר יונתן שולדבראנד לבין הקריאות של אוהדי הפועל תל אביב לעבר רגב פנאן במשחק ההוא מול גלבוע/גליל. ההבדל טמון בכך ששולדבראנד אינו נאצי או בן זונה; שהעובדה שפניני איחל לו, או לאביו, סרטן בראש לא אומרת שיהיה להם סרטן בראש. האמירות של פניני הן אכן ביטוי של אלימות, אך הן ריקות במונחים רגשיים עמוקים. שימוש במונחים שלא מצויים בתוך הנפש של זה אשר עולבים בו, הוא בעל ערך מוגבל מאוד.
לעומת זאת, אבא של רגב פנאן אכן התאבד. בדיוק כמו שאבא של גור שלף מת. בדיוק כמו שהתינוק של אובארוב אכן נפל מהחלון. ומאחר שהצבעה על טרגדיה שאכן קרתה לא מתרחשת במישורים סמליים, אלא פוגעת במקומות רגשיים עמוקים וממשיים, הופכת אותה לחמורה יותר.
בדיוק באותו אופן: השימוש ברטוריקה של שואה (נאצי וכו') לא פוגע באופן ממשי בשולדבראנד, אלא דווקא בניצולי שואה שמחזיקים זיכרון רגשי טראומתי ביחס לאותו פרק בחייהם. לכן, טראש-טוק פעולה לא פומבית שעושה שימוש במונחים כמו "נאצי", היא פעולה פחות מזיקה מאשר שימוש פומבי בשירי שואה, שעושים דרכם גם לאוזניים בעלות מטען פרטי כואב.
נדמה לי שההבדל בין הצבעה על טראומה שקרתה (רגב פנאן) לבין קללה או איחול ריק מתוכן (שיהיה לך סרטן בראש), הוא ההבדל בין רוע לטמטום.
הסקר השבועי + תוצאות + תפילה*
מדוע נאלצה צ'לסי להוציא הודעה רשמית לפיה אברהם גרנט לא מועמד לאימון הקבוצה?
1. כי היא רצתה לתת גב לרפא בניטס (14%)
2. כי הקהל מאוד רוצה אותו (34%)
3. כדי לא לטרפד לו את ההצעה מריאל מדריד (51%)
4. כי היא באמת לא מתכוונת להביא אותו (1%)
* אלוהים, תעשה שזה ייגמר כבר
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
