1 יש משהו מעט מטעה בשם שניתן להם - "שופט". זאת הסיבה שבאנגלית מתקיימת הפרדה בין REFEREE (שופט כדורגל) לבין JUDGE (שופט בבית משפט). ההפרדה הסמנטית חשובה, משום שבסופו של דבר, בהסתכלות רחבה, שופט כדורגל נדרש להכריע בעניינים די אזוטרים - עבירות, נבדלים, תוספות זמן. הוא לא נדרש לשלוח אנשים לכלא, לא נדרש להשית עליהם קנסות ענק, לא נדרש לקעקע בהם אות קלון.

המעמד המופחת של שופטי הכדורגל והכדורסל נובע מכך שהם נדרשים לקבל החלטות בתחום הפנטזיה. החלטה על פנדל וכרטיס אדום אינה משפיעה על החיים שמתוארים כ"מציאות" - למרות שהעצב של האוהד המפסיד נגרר אל תוך ה"מציאות", כמו גם השמחה של האוהד המנצח - אלא מקבלת את תוקפה אך ורק בתוך מה שמוגדר כ"משחק".

"משחק", על פי רוב, מוגדר כפעילות לשם הנאה. החוקים, האתגרים, שיתוף הפעולה ההדדי - כל אלו אמורים להוות תחליף סמלי למציאות עצמה. ומאחר שמדובר בתחליף סמלי, השופטים של ה"משחק" הם בסך הכל חלק ממערך ילדותי, כמעט אינפנטילי, שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

ובכן, אני מניח שמבחוץ, בקרב האנשים הרציניים של החיים (חליפה + עניבה + תואר שני במינהל עסקים), אלו שלא מרגישים מבוכה להשתמש שוב בקלישאה "22 טמבלים שרצים אחרי כדור", העובדה ששופטי כדורגל וכדורסל העלימו מסים במאות אלפי שקלים ונאלצו לשלם כופר, אינה חשובה במיוחד.

2 אבל מה לעשות שאנחנו לא האנשים הרציניים של החיים. מה לעשות שלנו אין חליפה, ואין עניבה, ואין תואר שני במינהל עסקים, ואין אנגלית מהונדסת, ואין עניין בשריון עתידי ברשימת הליכוד לכנסת. מה לעשות שאנחנו מעדיפים ג'ינס וטריקו, והאנגלית שלנו היא בעצם ישראלית עם ניסיונות מבטא אנגלו-סקסי מביכים, ואת התואר אף פעם לא סיימנו כי נרדמנו בדיוק בשנה השלישית, בקורס עם ההוא שמדבר שעה וחצי על משהו שאני לא זוכר עכשיו.

ומה לעשות שאנחנו האנשים שמגיעים הביתה בערב ופותחים את הטלוויזיה בלחיצה על הספרה 5 ורק אז מתלבטים: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7 או 8 (גם 6 + 2 הולך). ומה לעשות שאצלנו כל הספרות שמתחת ל-5 לא רלוונטיות, גם בערב הדחה של "האח הגדול". ומה לעשות שאנחנו האנשים שחיים בתוך עולם הפנטזיה המכונה "משחק" ושעבורנו הוא מקור התשוקה הכמעט בלעדי.

כך שההפרדה המובנת לגמרי בין שופט כדורגל/כדורסל לשופט בית משפט, לא מעניינת אותנו. אותנו מעניין דבר אחד: שעולם הפנטזיה יישאר עולם של פנטזיה. כלומר, שלא יתערבבו בו חומרים מהעולם האמיתי, המציאותי, זה של השופטים הרציניים. אותנו מעניין שהצפייה בפנטזיה לא תכלול מחשבות על העולם האחר שממנו נמלטנו בגיל צעיר. הרי בדיוק בגלל המחשבות האלו נמלטנו ממנו. עבורנו הערבוב הזה הוא החטא הגדול מכולם, נפילה מגן עדן.

ולכן, אותנו לא מעניינים הסיווגים המקצועיים "פלילי" או "אזרחי", "העמדה לדין" או "כופר". אותנו לא מעניינות דקויות מתחומי המיסוי והשוק השחור. הפנטזיה שלנו מתבססת על הניקיון התודעתי, על טוהר המשחק, על האפשרות להמשיך לדמיין את הדברים שמחוץ למציאות ללא הפרעה. ושופטי הכדורגל והכדורסל, שהעלימו מסים ושילמו כופר, מפריעים לנו לדמיין. מפריעים לנו מאוד. ולכן הם חייבים לעזוב את המגרשים שלנו, את משטחי הפנטזיה שלנו, את המציאות האלטרנטיבית שבנינו.

3 כי בסופו של דבר בתוך הראש מסתובבת מחשבה שלא עוזבת: מחשבה על הרגע שבו השופט קיבל מעטפה, והכניס אותה לכיס המקטורן, ועלה על המטוס, וחזר לישראל, ולא דיווח. והרגע הזה, הקטן, הכאילו-אזוטרי, הוא בעצם רגע גדול. כי זה הרגע שבו האיש שמכריע עבורנו את הפנטזיה נדרש להפעיל שיקול דעת מוסרי, להחליט בין טוב ורע, בין אסור ומותר. ובשיקול הדעת המוסרי הבסיסי הזה הוא כשל שוב ושוב. לא פעם אחת ולא פעמיים. הרבה פעמים. והרי זה האיש, בדיוק אותו אחד, שצריך להכריע בשבת אם להוציא צהוב שני למרות לחץ הקהל הביתי, ושצריך להחליט אם לשרוק לעבירה חמישית נגד מאיר טפירו בגמר הפיינל-פור.

והמחשבה שהאיש הזה הכריע בעד המעטפה ונגד הדיווח לרשויות שוב ושוב ושוב, המחשבה הזאת נמצאת שם כל הזמן, לא עוזבת. ואת המחשבה הזאת צריך לנקות. בדיוק כמו את המחשבה שיו"ר התאחדות הפנטזיה שלנו הוא עבריין תנועה סדרתי; ויו"ר איגוד הפנטזיה חשוד גם הוא בהעלמות מס; והיו"ר לשעבר של קבוצת פנטזיה מאיים לכאורה לכרות אצבע ליו"ר הנוכחי; ואוהדי קבוצת פנטזיה מסוימת לא מוכנים שערבי ישחק אצלם.

כל המחשבות הללו, שמלכלכות את משטחי התשוקה שלנו בפיסות מציאות יומיומית מפויחת, חייבות להיעלם. בדיוק כמו אלון יפת, משה ביטון, חיים יעקב, דוד דגן, אסף קינן, מאיר לוי, ספי שמש, ראובן וירובניק, שבתאי נחמיאס, עומר אסתרון, דני קרסיקוב, מנשה הרמן, יערי רייניש וגילי כהן.