15:27
הכדורגל הישראלי התקשה להתאושש ממאורעות הסיום של הדרבי התל אביבי. גם אוהדי הפועל תל אביב נאלצו לבחון מחדש את עצמם ואת תפישת עולמם לאור המהומה. מה זה היה, התקף הזעם הקדוש והאנרכיסטי הזה, שהתפרץ בבלומפילד עם שריקת הסיום? מהם מקורותיו? על איזה זרמי עומק הוא יושב? מדוע לכל מי שהתבונן בו מרחוק הוא נראה כטירוף לשמו, בעוד שלמרבית יושבי הטריבונות הוא הצטייר, לפחות באותן דקות של רתחת הדם, כהמשך טבעי והגיוני למשחק ארור בפרט ולעונה המיוסרת כולה?
יושבי היציעים 4-5 בבלומפילד מכנים עצמם "אולטראס הפועל". הם מציינים שנת ייסוד רשמית (1999), ומתייחסים לעצמם כאל ישות אוטונומית, גם אם כזו המקיימת זיקה ידידותית לקבוצת הכדורגל שסביבה נבראו. מרבית שלטי העידוד של האולטראס, כמו גם חלק ניכר מפזמוניהם, עוסקים - לא ניחשתם נכון - בארגון עצמו. יותר מאת הפועל, הם אוהדים את האהדה. כפי שהיטיב לציין אחי הצעיר ושכני ליציע לפני תחילת המשחק, הם למעשה הקימו קבוצה חדשה, שיש לה אג'נדה עצמאית ואפילו צבעים משלה; לאדום-לבן המסורתי הם הוסיפו שחור.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם
אוהדי הפועל תל אביב מתפרעים בשער 5.
צילום: ניר קידר
הדרבי נחשב תמיד לפריים-טיים של האולטראס. לקראת שלשום הם התעלו על עצמם, ובעבודת נמלים תפרו דגל מרהיב שכיסה את היציע כולו. הכתובת שנרקמה עליו באנגלית היתה חד משמעית: "אנחנו מונעים בידי שנאה טהורה". בשלב זה העניין מסתבך, משום שלהפועל תל אביב כמועדון צמרת אין קיום אמיתי בלי 1,500 הפנאטים הללו. הם מי שנוסעים באדיקות למשחקי החוץ, כולל באירופה, והם אלה שנותנים את טון העידוד במשחקי הבית (דווקא לאורך הדרבי הם עשו עבודה חלשה; אולי שמרו כוחות למפגן הסיום).
טביב בבלומפילד, שלשום.
צילום: ניר קידר
האולטראס מרבים לשרבב למלאכתם מסרים חברתיים ופוליטיים, ומשמרים אתוס מעמדי ולוחמני למועדון שהופרט והתברגן מזמן. רוב מוחלט של אוהדי הקבוצה מתייחס אליהם בכבוד ובחיבה אבהית, לכל היותר במבוכה קלה מדי פעם. פחות "קומץ" ויותר עמוד אש ההולך לפני המחנה. מיציעים 7, 8, 2 ו-13 לא נזרקו בסיום הדרבי חפצים בכמות משמעותית. אבל רבבת האוהדים שגדשה אותם צפתה במהופנט במתרחש, וסרבה לתחינות הכרוז לפנות את האיצטדיון. ניכור לא היה שם. השתאות כן, לצד אמפתיה ותחושת השתייכות.
האולטראס נתפשים כמובילי המאבק נגד אלי טביב. מופע הליצנות של מנשה משיח היה רק טריגר, או תירוץ. האנרכיה שהתפרצה בבלומפילד היתה פורקן קבוצתי של שחקנים ואוהדים שחוו העונה השתלטות עוינת. תגובה של ילד זועם ומתוסכל, שהעולם שהיה מוכר לו זועזע עד היסוד. קריסה של מועדון גדול אל תוך עצמו, שמותירה אחריה חור שחור ואדמה חרוכה.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
