אחרי שהפנמתי בשמחה רבה את ניצחונה היפה של נבחרת ישראל בלוקסמבורג וגם את הקונצרט של ספרד בבלארוס, החלטתי לחכות בסבלנות עד שתיים אחרי חצות, אור לשבת שעברה, כדי לראות את לאו מסי בפעולה. גילוי נאות: אני אוהד את ארגנטינה עוד מימי דייגו מראדונה והעידן המופלא שלו, שהגיע לשיאו במקסיקו 1986. עתה הגיע תורו של מסי.

האהבה לכדורגל ניזונה כמובן ממסורות עתיקות ובלתי רציונליות שאינן ניתנות להסבר, אבל גם האוהד הכי פנאטי זקוק לדמויות מופלאות שאיתן הוא מזדהה ואליהן הוא רוחש לא רק אהדה - אלא גם אהבה. לבאי המגרש בקטמון בשנות ה־50 וה־60 היה יחס כזה לאלי בן־רימוז’, ומאוחר יותר הגעתי גם לבובי מור, לג’ימי גריבס, לטרבור ברוקינג ולמראדונה.

במשחק נגד אורוגוואי בסוף השבוע שעבר ראינו נבחרת ארגנטינית נפלאה (גם קון אגוארו וחאבייר מסצ’ראנו הציגו משחק מבריק), וכמה מהלכים הזכירו את ברצלונה בשיאה. אחרי תצוגת הנפל של כריסטיאנו רונאלדו ושל פפה בהפסד פורטוגל נגד רוסיה המכוערת והבונקריסטית, מסי שיחק כמו אורח מכוכב אחר. לכישרון הנדיר והייחודי שלו מתלווה עכשיו גם נחישות אדירה להוכיח את עצמו לא רק בקבוצה, אלא גם בנבחרת.

גם פרשנים ואוהדים שמטפחים מערכת שלמה של קנאה וטינה כלפי בארסה וכלפי מסי עצמו, אינם יכולים להתעלם מיכולתו לבצע בקלות, ובעיקר במהירות, מהלכים מבריקים ומלהיבים, שהם חסרי תקדים בתולדות הכדורגל, למעט אולי מראדונה. אלא שמסי מביא איתו אל כר הדשא - ברוב המשחקים בהם הוא משתתף - את קסמו הטמיר, המפתה והאמנותי.

הוא גם לא סובל מהאתגר של רונאלדו, שחקן נהדר עם תכונות אתלטיות מופלאות שהתחרות המדומה עם מסי פוגעת מאוד באגו שלו ,והופכת אותו לדמות פתטית. זו אולי אשמתנו, הפרשנים. יש משהו בהגדרת העיסוק הזה שכופה עלינו לערוך כל הזמן השוואות, שלא לדבר על הניסיונות לחפש מוקדי חיכוך וסכסוך אמיתיים או מדומים.

לכן כדאי אולי לסכם את הנושא במשפט אחד: רונאלדו שחקן גדול, מהיר, משתמש היטב בשתי רגליו ונוגח מעולה, אבל הוא לא יכול אפילו לחלום על מבצעיו של מסי מול הגנות צפופות. אני אוהב את מסי גם בשל אישיותו הנעימה, צניעותו ונועם הליכותיו, אבל את סוד הקסם שלו במגרש קשה מאוד להגדיר. את מסי, לעומת אחרים, לא ניתן למדוד רק לפי כמות השערים שהבקיע; הוא גם הקשר הטוב בעולם, ומסירות העומק שלו תוך כדי תנועה הן לעתים עוצרות נשימה.

היתרונות היחסיים שלו חשובים מאוד לצופים המתעבים בונקר צפוף ואלים. חרף ההתנכלויות של שחקני הגנה כמו פפה מריאל מדריד וכמעט כל מגיני אורוגוואי, הוא מצליח להקסים מאות מיליוני צופים בכל רחבי העולם. אנחנו לא כמרים פוריטניים: ההנאה איננה חטא, ומסי הוא אלוף העולם בהבלטת הממד הבידורי של המשחק.