אם מישהו רצה הוכחה נוספת לפולחן האישיות סביב גרג פופוביץ', הוא קיבל אותה בדמות התמיכה הגורפת לה זכה מאמן סן אנטוניו בימים האחרונים, מאז החליט לתקוע קטנה לדייויד סטרן (לא משנאת המן, חלילה). כמעט כל מי שהוא משהו ב-NBA התייצב לצד האיש, כשהמלים "אני מאמין שהוא יודע מה הוא עושה", "הכל מתוכנן אצלו מראש" ו-"הוא דאג לאינטרסים של קבוצתו" חוזרות על עצמן בצורות שונות אצל רוב חסידיו.

הסגידה הזו – שמפגינים שחקני עבר, פרשנים מוערכים ואפילו מאמנים יריבים – היא כה מוחלטת, עד שנדמה כי גם אם פופוביץ' יחליט לאמן משחק שלם בישיבה מזרחית על שולחן המזכירות תוך קריאת עיתון ופיצוח גרעינים, תימצא לכך הצדקה. ויודעים מה? זה אפילו די לגיטימי. בכל זאת, האיש גידל דורות של שחקנים ומאמנים, זכה באליפויות, ניצח ומנצח בלי הפסקה ועומד בראש הארגון שכולם רוצים להיות כמותו. האיש גאון, כך אומרים, ואם הוא מחליט לשלוח את דאנקן, פארקר וג'ינובילי על טיסה לטקסס כדי שיתפסו תנומה הגונה בבית במקום להישחק מול לברון ושות' במיאמי, כנראה שאין מנוס אלא להרכין ראש ולקבל את דין השעה בהכנעה. היו אפילו כאלה שטענו שכל העניין בכלל נועד לאתגר את שאר השחקנים של סן אנטוניו, ולראות ממה הם עשויים (עובדה שהם כמעט ניצחו את האלופה). גם זו תיאוריה.

דייויד סטרן, כמובן, זכה בתואר האיש הרע של כל הסיפור הזה. המבוכה בחמישי בלילה, כשראה בחמישייה של הספרס שמות כמו נאנדו דה קולו, פטריק מילס ומאט בונר במשחק שהיה אמור להיות גולת הכותרת של השבוע, גרמה לו לאבד את זה ולהבטיח "סנקציות משמעותיות". אלה תורגמו בהמשך לקנס של 250 אלף דולר, שהדביק לקומישינר - שלא היה מרשה לעצמו להגיב כך אם סן אנטוניו היתה מנצחת - תווית של צבוע בנושא.

הרי מה שונה משחק כזה מעשרות משחקים בחודש האחרון של העונה, כשקבוצות שומרות על הרגליים של הכוכבים ברגע שהבטיחו את מיקומן הסופי? בעונה שעברה, ימים ספורים לפני הפלייאוף, התקיים בבוסטון משחק שהיה אמור להיות נפיץ על הנייר, אלא שבאורח פלא נעדרו ממנו קווין גארנט, ראג'ון רונדו, דוויין ווייד ולברון ג'יימס. היכן היו זעקותיו של סטרן לגבי האוהדים הנגזלים, ששילמו ממיטב כספם כדי לראות את הכוכבים וקיבלו את דקסטר פיטמן וסשה פאבלוביץ' מובילים את הקלעים? ועם יד על הלב, האם היה מגיב באותה חריפות אם היריבה של הספרס היתה וושינגטון ולא מיאמי, קרב נטול סקס אפיל או שידור ארצי? וחוץ מזה, אם מאמן פורטלנד, היה מחליט לתת לבאטום, אלדריג' ולילארד מנוחה בערב מסוים, האם גם הוא היה סופג קנס (בכלל, ובסדר גודל כזה בפרט)?

הטענות הללו ראויות, ועדיין, גם אלה שמצדדים באופן עיוור בפופוביץ' מפגינים צביעות מסוימת. כי אם מאמן הבלייזרס טרי סטוטס, פלוני בן אלמוני במונחי NBA – בטח בהשוואה למעמד האל של פופוביץ' – היה עושה זאת ובכל זאת סופג קנס, ממש לא בטוח שהיה מקבל גב כה רחב מכל כך הרבה אנשים. כי סטוטס הוא לא גאון כדורסל, אין לו את הרזומה או את חוש ההומור החריף של פופוביץ', ולמלה שלו אין הרבה משמעות. כשפופוביץ' טוען כי הוא עשה זאת "כדי לשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס של הקבוצה", זה נשמע הגיוני. אם הטרי סטוטסים של העולם יגידו זאת – ספק אם זה יתקבל בקנה מידה דומה של הבנה.

גרג פופוביץ', גאון או שרלטן? הכריעו בעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

איך שאני רואה את זה, ההחלטה של פופוביץ' פשוט סיפקה את הסערה המושלמת לאיבוד עשתונות של סטרן בעניין. אם מחליטים לשחק ב"הרמז" סוריאליסטי, פופוביץ' פשוט פגע בול בכל אחד מהעצבים החשופים שמסוגלים להוציא את סטרן מנישת מעלים העין הסלקטיבי במקרים כאלה, ולהפוך אותו לאיש מדון אקטיבי שמגזים לגמרי בתגובתו: זהות האנשים (שלושת הכוכבים הגדולים נעדרו ביחד), מיקום (דווקא מול מיאמי, במשחק שהועבר ברשת ארצית) וכלי נשק (אפילו לא על הספסל או ייבוש מטעמי "חולה מדומה", אלא ממש טיסה הביתה לפני המשחק). פרופסור שזיפי בחדר הביליארד עם מפתח הצינורות, גרסת ה-NBA.

אם פופוביץ' היה מעדן את זה קצת – לא שולח אותם בטיסה הביתה לפני המשחק, משאיר אותם על הספסל, משתף אותם לדקות מועטות או אפילו רק אחד מהשלישייה הגדולה – זה היה נראה אחרת לגמרי. הבוטות והתזמון דרכו על היבלות הכי כואבות של סטרן, שבתגובתו הצית פולמוס מהסוג שב-NBA תמיד מנסים לטאטא מתחת לשטיח והזמין ביקורות כמעט מכל זווית, למשל האם עדיף שקבוצות ישקרו ויזייפו לשחקנים פציעות. מאף זווית, אגב, הוא לא יוצא טוב במיוחד.

מצד שני, המעמד של פופוביץ' הוא כזה שהוא לא צריך לעדן שום דבר אם לא בא לו. הרי זה אותו מאמן שבעונה שעברה הורה לרשום על דף הסטטיסטיקה את הסיבה האמיתית לכך שדאנקן לא משחק ("זקן"). אז הנה, באופן עקיף, שוב עלה לסדר היום הדיון על הלו"ז השוחק והעונה הארוכה שמתברר שאף אחד לא באמת רוצה. בהתחשב בכך שהאיש כנראה באמת גאון, יכול להיות שזה מה שהוא רצה מלכתחילה.