פעם היתה מוסכמה לפיה קבוצה שעולה מהליגה הלאומית חייבת להחליף את כל ההרכב, אחרת תהפוך לשטיח של ליגת העל. הפועל תל אביב נשארה כמעט עם אותו הרכב שהעלה אותה ליגה (פלוס ג'ף אלן), מתמודדת עם פציעה של מתן נאור, ובכל זאת מנצחת ונוגעת בצמרת. 

אפשר לחלץ מכך תובנה עגומה על מצב הליגה הבכירה, אבל האמת היא שבמהלך הקיץ, בו לא יצאה למסע קניות בולמי, הפועל תל אביב התחזקה באחד הדברים הכי פחות מוערכים בכדורסל הישראלי: המשכיות. 

בזמן שמאמני הליגה העבירו אימוני מבוא לכימיה, להגנה ולתנועות בהתקפה, ארז אדלשטיין כבר היה עמוק בתוך הקורס למתקדמים. הרי את המבוא, השחקנים שלו מדקלמים מתוך שינה. וכך יכולה קבוצה שמשחקת בנחיתות של זר ובלי שום ישראלי שאפילו מדגדג את השורה הראשונה, לשחק את הכדורסל הנכון בליגה - ולנצח.

שווה להעיף מבט בשורת המספרים של הפועל תל אביב אתמול במחצית הראשונה נגד חולון: 66% לשתיים, רק שלושה ניסיונות לשלוש. 32 מהנקודות שלה הושגו מתוך הצבע. כלומר, הולכים פנימה בכל הזדמנות, רצים כשאפשר, בוחרים זריקות טובות, זורקים מבחוץ רק כשאין ברירה. האחוזים בהתאם. בהגנה, האדומים שלחו את חולון 17 פעמים לקו. אין סל קל. כמו שכתוב בספר.

אדלשטיין מותח בכל משחק את השמיכה שלו עד הקצה. למרות ההרכב הקצר, הוא דורש וגם מקבל הגנה אגרסיבית. השחקנים מתמלאים בעבירות, אבל ממשיכים לשמור כאילו אין מחר. מכבי חיפה הופיעה אתמול למלחה בהרכב פצוע ומקוצר, ושמרה (כלומר, לא שמרה) בהתאם. הפועל תל אביב שמרה באינטנסיביות כאילו דייויד בלאט השאיל לה את הקאדר שלו. 

זה מרשים וגם מביא תוצאות, אבל מלווה בבעיה: כשחנוכיית העבירות נדלקת, אדלשטיין מתחיל לנסח את כתב האישום כלפי השופטים. כל שריקה הופכת למחול של פרצופים ותלונות, ומהווה לשיטתו ראייה לכך ששופטי הליגה חברו כדי לדפוק את הפועל ואותו. 

לפחות במשחקים שראיתי, לא היה לזה זכר. הפועל שומרת חזק, מרביצה כהוגן ונשרקת בהתאם. את מיתוס הקורבן כדאי להשאיר לספרי ההיסטוריה. מרסר, שטיינהאור ו-וירובניק כבר מזמן לא רצים על המגרש.