1. ג'יבראיל קדאייב וזאור סדייב לא יגיעו לבית"ר ירושלים. הימור שלי. בעידן תקשורתי שבו כמעט בלתי אפשרי עוד להסתיר את הכביסה המלוכלכת, סביר ששני שחקני טרק גרוזני כבר קיבלו דיווח עד כמה חושקים בהם כאן. זה אולי יפתיע חלק מהחשוכים באוהדי בית"ר, אבל אפילו המוסלמים לא עד כדי כך מטומטמים, כפי שהכהניסטים ביציע המזרחי חושבים, כדי לבוא לאחת מקבוצות הספורט הדוחות בעולם.

וטוב שקדאייב וסדייב לא יגיעו לכאן. בעיקר כי הם לא יותר מגימיק של הבעלים המשועמם ארקדי גיידמק, שפתאום נזכר שיש לו קבוצה. גיידמק כבר אינו כל יכול בבית"ר, הוא גם אינו המלך המשיח כפי שהיה כאשר רכש את המועדון. אם כבר, גיידמק נתפש היום כאבן ריחיים על צוואר הקבוצה, כבעלים שמבקש למרר את חיי האוהדים כנקמה על כך שביזו אותו בקלפי כאשר ביקש להיבחר לראש העירייה. גיידמק נשבע אז בפומבי לאמלל את הקבוצה, הצהיר כי מבחינתו היא יכולה להיסגר ולהיחרב, וצריך להודות כי עשה לא מעט כדי להבטיח זאת. ההתעקשות שלו על צירוף שני שחקני גרוזני המוסלמים לבית"ר רחוקה מלהיות חפה מאינטרסים כלכליים בצ'צ'ניה או ברוסיה, וקשורה כנראה לא מעט לצורך הנפשי שלו לככב אחת לכמה חודשים בסדר היום התקשורתי ודאי כאשר הוא זורק פצצה כזאת ארבעה ימים לפני משחק בין בית"ר למכבי אום אל פאחם בגביע המדינה. גיידמק, עצוב ככל שהדבר יישמע, רחוק מלהיות מחנך גדול או איש אמיץ. הוא נוטה יותר להתנהגות של פירומן.

אם גיידמק היה אדם בעל חזון ואמיץ דיו, סיפור קדאייב וסדייב היה עובר בשקט כמעט מופתי. את המהלך הגדול והמכונן היה אמור לבצע גיידמק כאשר רכש את בית"ר. מדינת ישראל התרפסה אז בפני המלך החדש, העריצה את הגביר שהילך בשוק וחילק שטרות ירוקים לנזקקים ולעלובי נפש. בנובמבר 2005 פרסם "ספורט הארץ" ידיעה שהיממה רבים כאן. על פי הדיווח המדויק של עודד זרגרי ועלי גאלי, עבאס סואן, קפטן בני סכנין ושחקן נבחרת ישראל, הסכים לעבור לשחק בבית"ר ולהיות הערבי הישראלי הראשון בשורותיה. מאזן גנאים, אז יו"ר בני סכנין והיום ראש העירייה, וארקדי גיידמק היו חתומים על המהלך המדהים, בו סואן היה הגיבור הגדול.

החלק הדוחה באוהדי בית"ר לא הרים ידיים. לאספסוף הזה אין בעיה שהקבוצה תושמד ובלבד שתורת הגזע שלהם תשרוד. אותם חלאות שבשבוע שעבר קיבלו ביום שני במשחק נגד הפועל ת"א בבלומפילד את איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי בקריאות עידוד כמו "מוחמד ההומו" ו"אחמד טיבי מת", היו אלה שהילכו אימים על הנהלת בית"ר והבעלים. ובבית"ר, אז כמו היום, חברי ההנהלה והבעלים נוטים להיות נמושות. הם תמיד יסבירו שעדיין לא בשלו התנאים, שלא נמצא שחקן ערבי מתאים, יאדה, יאדה, יאדה.

גיידמק לא היה שונה. הפחד אחז בו, מלחכי פינכה יעצו לו להימנע מחציית הרוביקון, וסואן נאלץ לאפסן לנצח את האומץ והחזון שהיו מנת חלקו בלבד. ביוני 2010, סמוך לפרישתו ממשחק, אמר סואן את הדברים הבאים בראיון עם משה בוקר: "ניהלתי מאבק כדי לשחק בבית"ר על מנת להפחית את השנאה בין יהודים וערבים. החוזה היה סגור, ישבנו עם ארקדי גיידמק בבית של מאזן גנאים ולחצנו ידיים. ידעתי שיהיה במגזר מי שיגיד שאני בוגד, שאוהדי בית"ר לא יעודדו אותי ואפילו ינסו להרוג אותי, אבל למען קירוב לבבות החלטתי ללכת על המהלך. בסוף זה לא יצא. אנשים בבית"ר, ממשה דדש ועד איציק קורנפיין, לא מספיק אמיצים. האוהדים מנהלים את הקבוצה וכולם פוחדים מהם. אפילו ארקדי הגדול קיבל רגליים קרות ברגע שהאוהדים התחילו להשתולל. לא היה ולא יהיה אף פעם שחקן ערבי בבית"ר. האוהדים שם לא ישתנו. הסכמתי לשלם את המחיר היקר ביותר - לבוא למועדון שבו כולם ישנאו אותי - אבל כל השאר פחדו".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

2. עדיף שקדאייב וסדייב לא יגיעו לבית"ר. עדיף, כדי שאף אחד לא יוכל לזרות לנו חול בעיניים ולדבר על כך ששחקנים מוסלמים משחקים בבית"ר (גם כך נוהגים הברברים שבין אוהדי הקבוצה להזכיר שאחד בשם ויקטור פאצ'ה שיחק כאן, והוא היה מוסלמי). אסור שיהיו בסיפור הזה שלבי ביניים, אסור לבכר הדרגתיות. השחקן הערבי הראשון בבית"ר ירושלים חייב להיות ישראלי. על אפם ועל חמתם של הניאנדרטלים ביציע המזרחי וחברי לה פמילייה. הוא חייב להיות אחד משלנו, שחקן נבחרת ישראל, סיפור שאומה נאורה יכולה להתגאות בו. לא איזה ייבוא אופורטוניסטי של בעלים, שמיידע קודם כל את כלי התקשורת האהוב עליו ותוקע מערכת שלמה להתמודד עם הצונאמי הצפוי כל כך.

3. סיפור השחקנים המוסלמים הוא גם מבחנה הגדול של עמותת האוהדים. חברים בעמותה הזאת אוהבי בית"ר אמיתיים, אנשים ראויים, שנדרשים עתה לגלות אומץ לב וחזון. עליהם להדוף בבוז את תביעת האספסוף לעזוב את העמותה לנוכח הכוונה לצרף שחקן מוסלמי, ולנסח אמירה ברורה כי מועדון בית"ר ירושלים, שחקניו והרוב המכריע של אוהדי הקבוצה ישמחו לקבל לשורותיהם שחקן ערבי. כל מי שהדבר אינו מקובל עליו מוזמן להקים את ליגת כהנא חי.

4. היציע המזרחי על מיעוט האיי.קיו שבו, הניף אתמול שלט שאף איש שפוי והומני לא יכול להיות אדיש אליו: "בית"ר טהורה לעד". כל זה בשעה שבעולם מציינים את יום השואה הבינ"ל. ובכן, בית"ר חייבת להישאר טהורה לעד. טהורה מהבורות והחשכה שמאיימים לכלותה.

ולכן, הביקורת על בית"ר חייבת להיות מדודה. יש ביציעי טדי אנשים רבים שנלחמים על השפיות, על הנאורות ועל אהבת האדם. בכל פעם שנעשית הכללה לגבי אוהדי בית"ר, דווקא החשוכים שבהם יוצאים נשכרים. היו אתמול בטדי מספיק אנשים שהתייצבו נגד הגזענים. השוער אריאל הרוש מיהר להזעיק עזרה כאשר שחקן בני יהודה סארי פאלח הדרוזי נפצע קשה, הוא גם הקפיד לתת לו נשיקה כאשר פונה על אלונקה. אלפים מאוהדי בית"ר מחאו כפיים לפאלח ועודדו אותו ברגעיו הקשים, בהם גם יושבי היציע המזרחי. יתרה מכך, ביציע המערבי מחו כנגד הגזענות והשלטים הדוחים של אנשי החושך. גם מאמן בית"ר, אלי כהן, ניסח אמירה ברורה. הוא אמנם התחיל את הריאיון באבחנות לא מוצלחות על המוסלמים כאן ושם, אבל היתה שורה תחתונה ברורה: "אני רוצה את שני השחקנים, אני מעולם לא בודק תעודת זהות לשחקן".

5. יש בבית"ר ירושלים שני בעלי תפקיד שיודעים מהו שכול. איתן מזרחי, הסקאוט של המועדון ומאמן קבוצת הנוער, איבד את אחיו יחזקאל ז"ל בפיגוע רצחני בירושלים בפברואר 1993, לאחר שמחבל דקר אותו למוות. ז'אן טלסניקוב, עוזר המאמן, איבד את אחיו דן במאי 2005, בהיתקלות עם מחבלים בכפר ליד טול כרם. אם הם ימצאו את הכוחות לנסח אמירה ברורה וחיובית בעניין צירוף שחקנים מוסלמים לבית"ר, זאת תהיה תרומה גדולה יותר מכל מה שעשו על המגרש עבור המועדון שהם כל כך מזוהים עמו.

גילוי נאות (בפעם האלף!): הכותב הינו אוהד בית"ר ירושלים