1. תאמינו או לא, בית"ר ירושלים ניצחה ברמת השרון. אל תחפשו את זה בטבלה ואל תרוצו עם הקביעה הזאת לבדוק את טופס הווינר. כמי שהיה אתמול במגרש הקומפקטי והפסטורלי ברמת השרון, אני אומר לכם בכנות ובאופטימיות חסרת גבולות, כך בדיוק מתחילים ניצחונות מפוארים. בניצחונות קטנים.

ראשית, התברר כי הקומץ הוא אכן כזה. 300-200 גזענים וחשוכים לכל היותר. אנשים מכוערים מבחינה פיסית ונפשית, שממהרים להסתיר את פניהם. הם יודעים שהם חלאות, הם יודעים שכל אדם שפוי כאן לא ירצה להיראות בחברתם, ולכן הם מסתתרים. למה? כי הם מפחדים. בדיוק כמו ראש הממשלה שלהם, בנימין נתניהו, שטרם פצה את פיו בעניין.

בכל יום בו נתניהו אינו מגנה בפומבי את שנאת הזרים, הוא הופך עצמו לחלק מאותו קומץ. לא האמנתי לו מעולם כשאמר כי לא ידע מה נכתב על הארון ההוא בתהלוכה שעמד בראשה סמוך לרצח יצחק רבין, וחשוב שנתניהו ויועציו יבינו כי בכל שנייה בה ראש הממשלה לא יוצא נגד הגזענות שמאיימת לכלות את הקבוצה שהוא אוהד ובא ביציעיה, הוא חלק מהבעיה. מוביל או מובל, זה פאתטי באותה מידה. שום תקיפה לכאורה בסוריה לא תושיע אותו ואותנו.

ראשי בית"ר מנסים לגייס את הרוב השפוי והנאור כאן ולהסביר שזאת לא רק הבעיה שלהם, אבל מעט מדי חפצי חיים נענים לקריאה. מילא, על פי מה שנראה וקרה באיצטדיון גרונדמן, בית"ר ואוהדיה הטובים יצליחו לנצח גם לבד. כי מול הפחדנים רעולי הפנים, התייצבו בגאון, מימין ומשמאל, אוהדים אחרים שעודדו את קבוצתם ויצאו נגד העלוקות. הקומץ המטונף מעולם לא נראה עלוב וחריג כל כך, עד שאינך זועם עליו אלא מרחם עליו שהוא כזה. והם יודעים שהם כאלה. לכן הם מפחדים, לכן הם מתחבאים. הם מגעילים אפילו את עצמם.

המקור השני לאופטימיות הוא הבוז ששחקני בית"ר הפגינו כלפי הקומץ. זה היה ברור, זה ניכר לכל בר דעת. בכל מבע פנים, בכל תנועת גוף, בכל גליץ', בכל נגיעה בכדור, בכל ספרינט, הבהירו השחקנים כי הם עושים הכל למען האוהדים האמיתיים, השפויים והטובים, וכהתרסה נגד החשוכים.

מה שראיתי אתמול ברמת השרון היה גוף חזק, גאה ומאוחד, שמתחיל להקיא מתוכו פסולת. המבטים ששלחו דאריו פרננדס, חן עזריאל, ערן לוי, אריאל הרוש, אלי כהן, איציק קורנפיין והאחרים לעבר החבורה הפאתטית שהתמקמה מעל לספסל הקבוצה לא השאירו מקום לספק. בסיום המשחק אף אחד מהם לא ביקש רחמים, אף אחד מהם לא ניסה להתחנף אל מי שכבר שבועיים מוגדרים כאספסוף גזעני וחשוך, נטול קבוצה.

כל החבורה המופלאה הזאת שמסרבת להיכנע או לפחד, ממשיכה בכל דקה ובכל יום לעשות עוד צעד קטן בדרך לניצחון המרשים ביותר בתולדות האגודה המפוארת הזאת. מי שפחד בעבר, מי שנכנע בעבר, מי שהיה אדיש בעבר, חייב להצטרף עתה למאבק שאסור להפסיד בו. הניצחון שבוא יבוא לא יופיע בשום טבלה, אבל הוא שווה הרבה יותר משלוש נקודות ומקום בפלייאוף העליון.

2. גם הקולגות שלי ביציע, עמיתי העיתונאים, החלו להבין שיש חשיבות לדרך בה יסופר הסיפור הזה. לא קיבלנו שום החלטה קולקטיבית, אבל היה ברור שהגועל משותף. כל מי שירחיב בסיקור מעללי כנופיית "לה פמילייה" או ינקוט בגלוריפיקציה כלפי מי שבכל קריאה גזענית שלהם מבצעים פשע נגד האנושות, יהיה חייב בדין. הם צועקים שהתקשורת זונה, אבל אסור שתהיה הזונה שלהם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם