דחיסת משחקי הגביע לתוך שבוע אחד הביאה למפעל קהל ואנרגיות בריאות, אבל מבחינת מצב הענף סיכומו של השבוע הזה עגום: מכבי ת"א מגמגמת קשות, אבל אין בסביבה קבוצה שמסוגלת לנצל זאת, בטח לא ביד אליהו. כשמכבי ת"א כה מוגבלת, העובדה שהגמר נערך באולמה הביתי הופכת לשובר שוויון.

אי אפשר להבין איך קבוצה מרשה לעצמה לא לשמור בגמר גביע. ההגנה של מכבי חיפה במחצית הראשונה היתה שערורייה. עד להפסקה זרקה מכבי ת"א מהעונשין רק פעם אחת – ולא בגלל ששחקניה לא חדרו. הם חדרו, ואיש לא הפריע להם להגיע לטבעת. חיפה נראתה כאילו היא מופתעת מכך שליאור אליהו לא משחק, שמכבי ת"א מציבה הרכב נמוך ופורשת את ההתקפה עם ארבעה קלעים שמשחקים עם הפנים לסל. למזלו של בראד גרינברג, נגד מכבי ת"א הנוכחית שום בור הוא לא סוף פסוק.

רוט חולף על פני קוז'יקרו בדרך לסל החיפאי. לא יכול להיות שקבוצה לא תשחק הגנה במעמד הגמר. צילום: ספי מגריזו

בתחילת המחצית השנייה – ממש כמו אשדוד בחצי הגמר - התחילה חיפה לשמור והשתלטה על ריבאונד ההתקפה. באיחור מצער זרק גרינברג את פול סטול לספסל והלך עם ההגנה של קורי קאר. בהתקפה, קאר הוא אכזבה: בגיל 38 הוא אמור להיות המבוגר האחראי, אבל קבלת ההחלטות שלו נשארה כמו לפני עשר שנים – רק בלי האתלטיות. ברגעי האמת גרינברג החליט לחזור למקורות ולסטול. ממאמן עם רקורד כמו שלו אפשר לצפות לחושים מחודדים יותר. היה ברור מראש שסטול יפסיד את המשחק, וזה בדיוק מה שקרה.

מכבי ת"א יכולה להיות מרוצה רק מדבר אחד: שהצליחה לשרוד את השבוע הזה בלי אליהו. התלות שלה בשון ג'יימס מוחלטת (חיפה לא השכילה לתקוף אותו), היא מתקשה להתמודד עם הגנה אגרסיבית וריבאונד ההגנה חשוף עוד יותר כשמספר ארבע הוא פניני או לנדסברג. עם נקודות התורפה האלה אפשר לנצח את חיפה ואשדוד. בשבוע הבא ברצלונה.

אה, והיתה גם נקודת אור ענקית: הצגה כמו שנתן גל מקל היא אירוע מהסוג שמשדרג קריירה. מעכשיו, בכל פעם שיגידו שכבר אין שחקנים ישראלים, נוכל להנהן ולסכם כמו גורי אלפי במצב האומה: כן, אבל. 

מקל (משמאל) מול רוט, הערב ביד אליהו. ערב נהדר לרכז של חיפה. צילום: ספי מגריזו