מיקי ברקוביץ' וטל ברודי היו הנערצים, מטי ארואסטי היה המנוע ואולסי פרי האטרקציה. אבל האיש החשוב ביותר במכבי תל אביב האגדית, היה ג'ים בוטרייט, ג'ימבו, שהלך לעולמו הבוקר (שלישי). כילדים בכיתה ז', אז בשנת 77', לא ידענו מהם מושגים כמו 'פיור שוטר' אבל ידענו היטב מי הקלע הכי טוב בארץ או באירופה. בוב מורס מווארזה התקרב אליו, וויין בראבנדר מריאל היה מתחרה, אוסקר שמידט ראוי לכבוד, אבל ג'ימבו היה האיש.

הוא היה קלעי מדהים - שלא בדיוק ידע מה זה למסור - קר רוח גם בקלאץ' וכך בדיוק הוא עשה עם שלושת הסלים האחרונים (וארבעה מחמשת האחרונים) בגמר המיתולוגי באולם פיוניר בבלגרד, באותו לילה באפריל 77' בו התפטר יצחק רבין מראשות הממשלה. כשכולם קיבלו רגליים קרות, בוטרייט היה שם וקלע 28 נקודות בגמר, בעידן בו טרם היו שלשות באירופה. הנקודות של ג'ימבו היו במאני טיים ונתנו למכבי את הגביע ההיסטורי. בלעדיו אלכס גלעדי לא היה מוציא מפיו את השורה שריגשה את כל המדינה: "גביע אירופה לתל אביב", בלי ג'ימבו, האגדה והמיתולוגיה ששמה מכבי תל אביב לא היתה קמה.

הוא לא רק היה שחקן גדול וקלעי ברמה עולמית, אלא גם אדם טוב, איש אינטליגנטי וצנוע שרצה לשחק. הוא התחבר לישראל בצורה הכי פשוטה, כי הוא התחבר לאנשים, וכך גם לא היתה לו בעיה להתגייר ולשחק בנבחרת. מעטים זוכרים את הטורניר הקדם אולימפי ב-1980 בשווייץ, בו הבטיחה ישראל מקום באולימפיאדת מוסקבה (רק כדי להשתתף מאוחר יותר בחרם האווילי של ג'ימי קרטר עליה). ג'ימבו היה ענק שם ובמו ידיו, עם מטווחים ממרחקים לא נורמליים, בתנועת החצי סיבוב המפורסמת שלו, שכל ילד ניסה לחקות בחצר בית הספר, העלה את ישראל למוסקבה.

ג'ים בוטרייט מניף את גביע אירופה, 1981. צילום: לע"מ

בוטרייט היה עוף יוצא דופן במכבי, בכדורסל הישראלי ובין הזרים ששיחקו פה. כשחזר לבקר למשל למשחק הפרישה של מיקי ברקוביץ', נזכר דווקא באלטע זאכנים שהיו חיזיון נפוץ בתל אביב של שנות השבעים. ג'ימבו עזב את ישראל לפני יותר משלושים שנה, אבל תשאלו כל בן 40 ומעלה, לאו דווקא אוהד מכבי, והוא יספר לכם על הקלע והאגדה. גיבור הילדות השקט שבלעדיו לא היתה המיתולוגיה.

נהוג לומר נוח בשלום על משכבך, אבל ג'ימבו כנראה ימשיך לזרוק לסל שם למעלה, ובטח גם שם זה תמיד ייכנס.