פראלימפי

הניצחון היומי של פסקל ברקוביץ'

בגיל 45, ללא שתי רגליים, במשטר אימונים מפרך וחרף השקעה כספית עצומה, ממשיכה רוכבת אופני היד להתחרות: "כל יום בו אני עושה ספורט זו זכייה בפרס"

"החיים לא פיירים", אומרת פסקל ברקוביץ', רוכבת אופני יד שתייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים בלונדון שיחלו היום. ככה זה כשאת המתמודדת היחידה במירוצים ללא שתי רגליים. "לכל יתר המתמודדות יש לקות או נכות מסוימת, אך לכולן יש שתי רגליים ומרביתן אפילו הולכות", היא מציינת, "האם זה הוגן? ממתי החיים הוגנים? אבל זה לא מונע ממני להתחרות ולנסות לנצח".

לפני ארבע שנים השתתפה ברקוביץ' במשחקים הפראלימפיים בבייג'ין דווקא בחתירה אקדמית על קיאק. "התחלתי עם החתירה אחרי גיל 40", משחזרת ברקוביץ' בת ה-45, "כבר היתה לי ילדה קטנה, אבל הציעו לי להתחיל עם הקיאק ולקחתי את זה ברצינות. בסוף אפילו עשיתי קריטריון אולימפי. באולימפיאדה עצמה לא הרגשתי כל כך טוב, אולי הייתי לחוצה. סיימתי שמינית ומבחינתי זו אכזבה".

זה לא מנע ממנה להמשיך לעסוק בספורט, ולעבור לאופניים. "אני כל הזמן אוהבת לנסות ענפים ואתגרים חדשים", אומרת ברקוביץ', שבגיל 16 וחצי החליקה ונפגעה מרכבת בצרפת ואיבדה את שתי רגליה. עד הפציעה התחרתה בהתעמלות קרקע ורקדה באופן מקצועי, אחריה הספיקה לעסוק בשחייה, גלישת גלים, גלישת רוח, טיפוס צוקים, רכיבה על סוסים, צניחה, סקי מים, סקי שלג, קארטינג, קיאק ואופניים. "ספורט בשבילי זה דרך חיים, זו צורה להתבטא. כך אני משמרת את הגוף ומנצלת אותו בצורה מיטבית. אבל הספורט בעיקר מאפשר לי למתוח את הגבולות של עצמי".

פסקל ברקוביץ'. "האם זה הוגן? ממתי החיים הוגנים?"רזי ליבנת

ספק אם ברקוביץ' מכירה במונח "גבול". חצי שנה אחרי פציעתה הקשה החליטה לעלות לבדה לישראל, התגייסה לצבא ולאחר מכן עבדה שנים רבות כעיתונאית וכיוצרת של עשרות סרטים דוקומנטרים וסרטי תדמית. היא משמרת זוגיות ארוכת טווח, ילדה שתי בנות ובשנתיים האחרונות גם מתפרנסת ממתן הרצאות מוטיבציה בארץ ובעולם. ועדיין היא לא ויתרה לרגע על הספורט.

הספורט אינו רק כרוך במאמץ שכולל השכמה בכל יום ב-04:45 לפנות בוקר ורכיבה של 100 ק"מ, אלא גם בהשקעה כספית עצומה. "זה עולה לי כמעט 250 אלף שקל בשנה", מציינת ברקוביץ', שנעזרת באנשים ובגופים פרטיים משום שהרשויות תומכות רק בארבעת החודשים האחרונים, מאז הבטיחה את השתתפותה בלונדון. "וגם אז, המון כסף יוצא מהכיס שלנו", היא טוענת, "אבל לפעמים אני עושה ויתורים. למשל, לכל תחרות בחו"ל רצוי מאוד שאסע עם מאמן, פיסיותרפיסט ומכונאי, אבל הרבה פעמים אני מוותרת כי לא ייתכן שהבנות שלי ייאלצו לוותר על חוג כי אמא עושה ספורט".

ברקוביץ' תצא ללונדון בעוד ימים ספורים ותתחרה בשלוש תחרויות: 48 ק"מ על כביש, 16 ק"מ נגד השעון ושליחים (בהשתתפות רוכבים גברים). "אני חושבת שאני יכולה להביא מדליה. אולי לא זהב או כסף, זה יהיה מאוד קשה, אבל אולי ארד. זו בהחלט המטרה". עם זאת, מבחינתה מדליה לא תהווה פרס על מפעל חיים. "עבורי, כל יום בו אני עושה ספורט זו זכייה בפרס. כשאני רואה את החיוכים של האנשים שאני אוהבת סביבי זו זכייה בפרס. ויחד עם זאת, אני אדם תחרותי ומאוד מקווה לזכות במדליה".

פסקל ברקוביץ' מתאמנת לקראת משחקי בייג'ין, בענף אחר לחלוטיןדן קינן

אם תזכה, תשתייך ברקוביץ' באופן מיידי לעילית ספורט הנכים הישראלי, זה שהיה בעבר מוביל בעולם אך חווה הידרדרות דרמטית בעשורים האחרונים. "בתחילה היה בישראל קידום אדיר לספורט הנכים בגלל פצועי צה"ל בשנות ה-60, ה-70 וה-80 וההשקעה בהם", הסביר רוני בולוטין, פצוע צה"ל, שחיין עבר שזכה ב-15 מדליות אולימפיות וכיום מנכ"ל ההתאחדות לספורט נכים וראש המשלחת ללונדון, "בזמן שבכל העולם הגדילו משמעותית את ההשקעה בספורט הנכים, אנחנו נשארנו במקום ואפילו הלכנו לאחור".

בבייג'ין זכתה ישראל בכמות המדליות הקטנה ביותר בתולדותיה - שש בלבד, אף אחת מהן לא מזהב - אך אלה עדיין הישגים טובים בהרבה מאלה של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים. לכן חשים ספורטאים נכים רבים קיפוח והם היו רוצים שישוו את התנאים שלהם לאלו של הספורטאים האולימפיים שאינם נכים. עם זאת, ערב פתיחת המשחקים הפראלימפיים, את פסקל ברקוביץ' כל זה לא מעניין. אולי כי מלכתחילה היא הבינה כי "החיים האלה לא הוגנים ולא פיירים. צריך להתמודד עם מה שיש, ולנצח".

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות