הארץ
19818

במילותיה שלה

סיפור חייה הטראגי ומותה בחיוך של מורן וורנשטיין

E
מורן וורנשטיין עברה התעללות מינית מצד אביה החורג. אמה ראתה הכל ולא עשתה דבר. מילדה מאושרת הפכה לצעירה אובדנית, ולאחר ניסיון התאבדות כושל סבלה גם מכאבים ונכות קשה. בשבוע שעבר הגשימה את משאלתה ומתה בשוויץ בגיל 36. יוחאי מיטל ליווה אותה במשך שנתיים, עד לרגע שבו נפרדה מהעולם בחיוך

יוחאי מיטל

״יש לי סיפור לספר. אני לא מספרת עליו בדיעבד. הוא לא נגמר. אני חיה אותו. אין לו סוף. לא עובר יום בלי שאחשוב לשים לו סוף".

לפני כמה שבועות, חבר העביר לי מאמר עם הכותרת ״מה תאמר לאדם שעל הגג?״ מטרת המאמר לעזור למי שניצב בפני אדם שרוצה לשים קץ לחייו. קראתי את המאמר שוב ושוב, קצת הפכתי אובססיבי בעניין. עמדתי בסיטואציה הזאת בדיוק יותר משנה. מורן וורנשטיין היתה תקועה על גג מטפורי במשך שנתיים ותשעה חודשים. מבחינתה, האפשרות לרדת במדרגות לא היתה קיימת. ואני, שעמדתי לידה, הרגשתי מחויב להיות סנגור לחיים, להניא אותה מהמעשה, אבל מה עושים כשהאדם על הגג משכנע אותך?

פגשתי את מורן לפני שבע שנים, בשיעור כתיבה יוצרת במכללת מנשר. הטקסטים הקצרים שהיתה מביאה לכיתה היו בוטים, אבל גם עדינים, אישיים מאוד. הם היו משאירים את כולנו פעורי פה. אבל מה שבאמת היה קשה לעיכול זו הנונשלנטיות שבה סיפרה לי את סיפור חייה. אחרי הלימודים כל אחד מאיתנו הלך לדרכו, אבל שמרנו על קשר רופף. לי נולדו שני ילדים, השלמתי תעודת הוראה, הקמתי — יחד עם כמה חברים — תוכנית רדיו בשם "סיפור ישראלי". בזמן הזה, מורן קרסה לדיכאון עמוק והתחילה לעבור טיפול בשוק חשמלי. חשבתי על מורן כל הזמן. לפני שנתיים וחצי היא כתבה לי מייל נחמד. היא אהבה סיפור שלי ששמעה ברדיו. התחלנו להתכתב קצת ושאלתי אם תסכים לספר את סיפורה שוב, לרדיו. קבענו להיפגש בשעות הצהרים לריאיון ראשון. ארזתי מיקרופון וציוד הקלטה, אבל כשנכנסתי לרכב קיבלתי ממנה סמס: ״לא ניפגש היום, אני מאושפזת בשלוותא. אעדכן אותך כשאצא מפה, אשר בבקשה שקיבלת".

מורן בכיתה י"א, בטיול ברמת הגולן שלומי לוי

תוכלו לשמוע את מורן מספרת את סיפורה בפרק ה-27 של הפודקאסט "סיפור ישראלי" - תרגיל בשחרור

שיניתי פני לכיוון הוד השרון ונסעתי לבקר אותה בבית החולים הפסיכיאטרי. ישבנו יחד על המיטה ודיברנו. אני סיפרתי קצת על הילדים החמודים שלי, והיא תיארה איך בכוונתה להתאבד, לפרטי פרטים.

״לאורך השנים יש לי כל מיני מחשבות איפה מתחיל הסיפור שלי. בתקופה מסוימת הוא התחיל בדרך חזרה מהטיול למערת קשת. כשחזרתי אמרתי לאיציק שאני לא נוגעת לו יותר בזין ושאני לא רוצה שהוא ייגע לי יותר בשדיים... והיו תקופות שהסיפור התחיל בזה שאבא שלי רצה להביא אותי לעולם בזמן שהוא כבר היה חולה, לא יודעת כמה תקווה אולי היתה לו, אבל הוא היה חולה במחלה שמובילה למוות ושאין לה תרופה, אז אני לא יודעת מה הם ידעו בזמן שהם עשו אותי, כשהפכתי שם לזיגוטה".

יחס מיוחד

מורן נולדה בנס ציונה לפני 36 שנים. היא הגדירה את עצמה ״ילדה שמחה לאללה״. היא היתה חברותית, תלמידה מעולה, הלכה למיליון חוגים. בכיתה ד׳ נפתח לראשונה חוג כדורסל ומהר מאוד היא הפכה לקפטנית של הקבוצה. אבל בזמן שבחוץ היה טוב, בבית האווירה היתה כבדה — אביה הלך וגסס ממחלה כרונית חשוכת מרפא, וגנר גרנולומטוזיס, מחלה אוטואימונית בכלי הדם, שמפרקת מבפנים את מחילות האף, הריאות והכליות. עם השנים מצבו של אביה הלך והידרדר וכשהיתה בת 12 הוא מת, והשאיר אותה, את אחיה הגדול ואת אמה — לבדם.

״אחרי שאבא שלי מת, בהתחלה לא היה שום דבר מיוחד. זאת היתה שנה די ריקה, בעצם. נראה לי שבעיקר שיחקתי כדורסל. עד ש… עד שפגשתי את איציק״.

מורן המשיכה להצטיין בלימודים ובכדורסל, התחילה ללכת לחוגי סיור, והחיים המשיכו במסלולם, רק בלי אבא. בקיץ, אמא שלה לקחה אותה לטיול מאורגן בסקנדינביה. ילדה בת 13 יושבת באוטובוס ממוזג מלא מבוגרים, ובוהה מהחלון. מדריך הקבוצה, גבר בגיל העמידה בשם יצחק יבור, או כמו שכולם מכנים אותו — איציק, עמד מלפנים וחפר במיקרופון על איך נוצר פיורד. מורן הביטה בקרני השמש נשברות במפלי המים ויוצרות קשת, בצוקים משוננים נבלעים בתוך אגמים בוהקים וניסתה לדמיין את הקרחונים שנעלמו והותירו אחריהם את כל היופי הבלתי נתפס הזה. כשסיים לדבר אל המיקרופון, איציק המדריך היה מגיע ומתיישב לידה.

"הוא ישר נתן לי יותר תשומת לב וכל האנשים בטיול דיברו על זה, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים" סיפרה לי. "הוא אמר לי שהם מקנאים בי, כי הוא אוהב אותי, וכי אני יפה. בדיעבד אני מניחה שהאנשים האלה פשוט אמרו משהו על זה שאיציק קצת יותר מדי מגפף את מורן, אבל אני לא ראיתי את זה כך. בסופו של דבר, הוא רק חיבק ונישק אותי, כלומר, זה היה מגע שיכול היה להיחשב תמים. אבל פעם אחת ירדתי מהאוטובוס אחרי נסיעה ארוכה, והוא נשך לי את תנוך האוזן. זה לא היה נעים פיזית, זה כאב וזה גם לא הרגיש תקין. אבל הבלגתי. אתה לא מבין כמה רציתי תשומת לב של אבא. כל השנים מאז שנולדתי לא היתה לי. באמת שלא. אבא שלי היה חולה".

במטוס חזרה, איציק סידר שהם ישבו ביחד. מורן, שכבר התחילה להיקשר אליו, לא רצתה שייעלם. ״הוא אמר לי שיבוא לבקר אותי, ושדברים טובים אף פעם לא נגמרים. ואז באיזשהו שלב הוא נרדם ואני חשבתי לעצמי שדברים טובים כן נגמרים״. אחרי שנרדם, מורן בכתה.

אבל איציק דווקא עמד במילה שלו. כשהם חזרו ארצה, הוא התקשר ובא לבקר. מורן זוכרת היטב את הביקור הראשון שלו בבית: ״הוא ישב על קצה הספה ואני שכבתי, וכזה שמתי עליו את הראש, והוא שם לי את היד על השד... כאילו חפן אותו דרך הבגדים. ואמא שלי יושבת שם ורואה. ואני הזזתי לו את היד לבטן. והוא שוב החזיר, ושוב הזזתי, והוא שוב החזיר. הזזתי שוב, ושאלתי: 'למה אתה שם את זה דווקא שם?' 'כי זה הכי נוח', הוא אמר ולא התווכחתי איתו. ככה זה התחיל".

בינתיים, איציק ואמא של מורן הפכו לזוג, ומורן היתה מחכה לביקורים שלו, לכל תשומת הלב שהרעיף עליה. ״כשהוא היה בא ישר הייתי מחבקת אותו. שמחתי שהוא בא, אבל הוא היה מנשק אותי על הפה ולא רציתי את זה, והוא היה דוחף את הלשון. הייתי סוגרת את השפתיים חזק והוא עדיין היה מצליח לדחוף את הלשון".

"אי אפשר להתמלא כשאמא לא אוהבת... אבל עדיין, אני הרבה פעמים נזכרת בה ואוהבת אותה, וכואבת אותה, ומרחמת עליה, וחושבת, האם אהיה מסוגלת לעצום את רגשותיי ולפגוע בה? ואני אומרת לעצמי, שכן, שאני חייבת לעשות את זה, כי היא, היא זו שהורגת אותי"

בתוך שלושה שבועות, איציק כבר עבר לגור עם המשפחה, ובהדרגה הנגיעות הפכו לאינטימיות ותכופות יותר, עד שהן נעשו חלק מהשגרה. ״כל יום שבת הוא היה בא אלי למיטה ומעיר אותי עם עיסוי ומפשיט אותי וכאלה. הייתי עושה ספורט, כך שהשרירים שלי תמיד כאבו נורא, כי הייתי עושה טו מאצ', קורעת לעצמי את הצורה... בקיצור, הוא היה עושה לי עיסויים בגב, ואז פעם אחת, הוא אמר שאי אפשר לעשות עיסוי דרך החולצה. אני זוכרת את עצמי מתלבטת, ובסוף מורידה. ואז הוא אומר להסתובב, ו… בקיצור, לאט־לאט הוא נוגע לי ביותר ויותר איברים. הוא מצץ לי את הפטמות. הוא רצה שאשכב עליו כשהוא רק עם תחתונים, ואני בלי חולצה. כשהייתי מגלה שהוא חשף את עטרת הזין שלו הייתי כועסת. הוא היה עושה לי 'היקים'. החברים לכיתה היו שואלים אותי ממי הסימנים האלה שעל הצוואר שלי".

מה היית עונה?

"הייתי מחייכת ושותקת".

"אל תגידי שלא נהנית"

איציק התחיל להפגין כלפי מורן התנהגות של בן זוג קנאי. הוא ציפה שתחכה לו בבית, ואם חזר מהעבודה וגילה שיצאה לבקר חברה — הוא היה כועס, מפסיק לדבר איתה בהפגנתיות. "ואני הייתי בוכה והייתי נקרעת מכאב". לדבריה, הוא היה מחכה שהיא תבוא להתפייס איתו, ״וההתפייסות כללה תמיד... התפייסות. לא שזה הניצול המיני הכי מזעזע שהיה, מבחינת הניצול המיני. כי זה לא היה אלים. כמעט״.

אבל היו מקרים יוצאי דופן בדפוס הניצול הכביכול־לא־אלים הזה. ״פעם אחת הוא עשה לי משהו באונס", סיפרה לי. "מבחינה משפטית זה נקרא אינוס…".

מיומנה של מורן, 7 במרץ, 1996

״זה קרה בבית מלון מפואר בבודפשט. היה בוקר. רק התעוררתי. עוד שכבתי לי במיטה המתקפלת שנהגנו לבקש שיוסיפו. הוא תפס אותי בידיו, וזרק אותי אל המיטה הזוגית. הראש שלי נחבט במסגרת העץ. הייתי מטושטשת ולא הבנתי מה קורה. הוא הפשיט אותי, חשף את הישבן, ופתאום דחף לתוכו את האצבע שלו. נבהלתי. זה לא נכנס עמוק כי כיווצתי, אז הוא דחף חזק יותר. הכל היה יבש וזה כאב נורא וצרחתי וצווחתי ובכיתי בכל כוחי שיפסיק. אך הוא לא חדל. אחרי כמה דקות אמרתי נואש ופשוט שכבתי שם בשקט וחיכיתי שזה ייגמר. ואמא, אמא עמדה בצד והסתכלה ולא אמרה דבר. והוא אמר: 'אל תגידי לי שלא נהנית מזה קצת'".

״אמא שלי היתה שם בחדר ומעולם לא הסכימה להודות בזה", סיפרה לי מורן באחת משיחותנו. "היא הכחישה את זה בכל מקום. וזה מאוד כאב לי, וכואב לי אולי עדיין... יכול להיות, יש מצב. לא יודעת, אני לא מרגישה את זה״.

יום אחד, כשמורן היתה בת 15, היא נסעה לטיול עם חוגי סיירות במערת קשת שבגליל העליון. בלילה הם הדליקו מדורה. מישהו פרט על גיטרה מזייפת שירים של משינה. לאט־לאט התחילו הנערים לפרוש לשקי השינה שלהם. מורן הלכה עם לירון, אחד הנערים בקבוצה. הם שכבו ביחד מחובקים, כשחברה שלה הגיעה וביקשה ממורן שתבוא איתה הצדה.

מורן בגיל 20 יוחאי מיטל

״ואז היא אמרה לי, שאם אני אוהבת את לירון, זה בסדר, אבל אם אני לא אוהבת אותו, אז זה לא בסדר שאני נותנת לו לגעת בי. עכשיו, בסך הכל שכבנו מחובקים, עם הבגדים, בלי נגיעות ספציפיות במקומות ספציפים. ואמרתי לעצמי בראש, אבל אני במילא נגועה, כאילו, כולי, מה זה משנה? ככה אמרתי לעצמי בראש. ולא חזרתי לשכב עם לירון והלכתי לשבת ליד המדורה ואז הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, וגם הרגשתי שכל הכוחות עוזבים אותי, כאילו שאין יותר אדמה מתחת לרגליים, למרות שישבתי על אדמה ממש. וקראתי לאותה חברה הצדה, והתחלתי לספר לה ולא ידעתי איך לספר. בגלל שמבחינתי, גם אני רציתי את כל מה שאיציק עשה לי. אני גם באתי וביקשתי מגע. אמרתי לה, שאני לא רוצה שזה ייפסק, כי אני מכורה לזה, כאילו יש בזה גם נועם. ושאלתי אותה אם בטוח שזה לא בסדר, ואיך זה יכול להיות, כי מה, הוא לא אוהב אותי? ואם הוא אוהב אותי, אז איך יכול להיות שהוא רוצה לעשות לי משהו רע. כשסיפרתי לה, התחלתי בעדינות. אמרתי שזה קשור לאיציק, אמרתי מעט, והיא ישר התחילה לבכות, כי היא ידעה. מה זה ידעה, ברור שהיא לא ידעה את הפרטים, אבל היא הבינה".

באוטובוס חזרה, מורן ישבה לבד והתלבטה אם לומר משהו לאיציק ולאמא שלה. בסוף החליטה שלא תגיד כלום. לפחות לא באותו היום. אבל כשהגיעה הביתה, סביב חצות, לא יכלה יותר לשמור את הדברים בבטן. היא הלכה לדבר עם איצ׳יק ועם אמא שלה.

״אמרתי לו שחשבתי על זה, ושאני לא רוצה יותר לגעת לו באיבר המין, ואני לא רוצה שהוא ייגע לי בשדיים יותר. כי מבחינתי, אלה דברים מובהקים, כאילו, אין מה להתבלבל. והוא אמר לי: 'הכל או לא כלום'. או הכל, או שאני לא נותן לך אפילו נשיקה במצח. שאלתי למה, אז הוא אמר לי, 'כי אני לא יודע מה תגידי אחר כך', אז אמרתי לו, 'אני לא אפגע בך, אני אוהבת אותך'. זה לא היה נכון בסוף. זאת אומרת, פגעתי בו".

מורן ביקשה זמן לחשוב. 24 שעות. למחרת היא הגיעה לחדר השינה של אמא ושל איציק והודיעה להם. ״אמרתי להם שאני לא רוצה יותר, ואז אמא שלי אמרה לי, 'למה את לא רוצה את זה יותר? למי סיפרת? אף אחד לא יכול להבין...'. כאילו, היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך בכך. ולאור זה גם עזבתי את הבית, כי היא לא הסכימה להוציא אותו. היא רצתה שנמשיך לגור שלושתינו ביחד".

קפיצה מקומה רביעית

מורן עזבה את הבית, ועברה לגור אצל הדודים שלה לתקופה מסוימת. היא התחילה לצאת עם גבר שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. הם התקרבו, ומורן סיפרה לו הכל. בתגובה, על אף הסיכון שלקח על עצמו (שכן הוא היה בגיר, ומורן היתה קטינה) הוא הביא אותה מייד לתחנת משטרה.

״ואז בא שוטר, שחקר אותי. אני כל הזמן אמרתי שגם אני רציתי. זה היה קורה לפעמים שלוש פעמים ביום. זה היה לכאורה הדדי. אני לא אשכח לשוטר הזה את אחד המשפטים שאמר, משפט נכון אמנם, אבל... הוא אמר: 'מתוך הדברים שלך עולה שכל המעשים שנעשו, נעשו מרצונך?'"

עד לאותה נקודה, למרות מה שעברה, מורן המשיכה להיות נערה חיונית ושמחה, לפחות כלפי חוץ. אולם אחרי התלונה במשטרה, כשהדברים התחילו לצאת החוצה, מצבה הנפשי החל להידרדר. היא היתה מצמידה מצית דלוקה לעורה ומחכה עד שהלבה תדעך, כשאזל הגז. היא היתה חותכת את עצמה. היא התחילה לסבול מבעיות שינה חמורות וממחשבות אובדניות, אבל בינתיים עוד לא פעלה כדי לממשן והקפידה להסתיר בפלסטרים את הגלדים מהחתכים והכוויות.

"אמרתי להם שאני לא רוצה יותר, ואז אמא שלי אמרה לי למה את לא רוצה את זה יותר? למי סיפרת? אף אחד לא יכול להבין... כאילו, ניסתה לשכנע אותי להמשיך בכך. ולאור זה גם עזבתי את הבית, כי היא לא הסכימה להוציא אותו. היא רצתה שנמשיך לגור שלושתינו ביחד״

כשנה אחרי שנתנה עדות במשטרה, הוגש כתב אישום, ואיציק הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינה. נגזרה עליו חצי שנת מאסר ועוד שלוש שנות מאסר על תנאי.

כשהיתה בת 15 וחצי, היא נשלחה לפנימיית שדה בוקר, שם רוב חבריה לכיתה לא ידעו דבר על עברה. היא השתלבה שם חברתית, למדה מהר לזהות צמחים וחיות, והשתקנות שלה דווקא הקנתה לה הילה של מיסתורין.

בגיל 18, עם בגרות מלאה, היא התגייסה לצבא בגיוס רגיל והשלימה שירות מלא. בזמן שירותה, עשתה פסיכומטרי, וכשהשתחררה התקבלה ללימודי משפטים. באותה תקופה נראה היה שמורן עלתה על מסלול חיים נורמטיבי. אבל שנה לתוך הלימודים, היתה החמרה.

״ניסיתי להתאבד בכל מיני קטעים, אבל זה היה ממש פתטי. זאת אומרת, ניסיתי לחתוך את הוורידים, אבל זה ממש קשה, לא ידעתי כמה זה קשה. יש לי המון צלקות, אתה רואה שיש פה פסים? זה אחד שרואים שתפרו אותו. וכן, בלעתי כדורים בכל מיני כמויות, זה אף פעם לא היה עובד לי".

אבל מה שלא עבד בשבילה, עבד בשביל אחרים. באותם ימים היה למורן חבר, והם גרו ביחד. אחרי חמישה חודשים, מורן החליטה להיפרד ממנו. היא בישרה לו על כך, ויצאה מהבית. אבל לפני שהספיקה להעביר את חפציה, הוא בלע את כל הכדורים הפסיכיאטריים שלה. ״אני לא חושבת שהוא רצה למות... אני חושבת שזאת היתה זעקה לעזרה. אחרים מצליחים להתאבד עם הכדורים שלי, רק אני לא", סיפרה.

החבר מת, ומשפחתו האשימה את מורן בהתאבדות של בנם. מורן נכנסה לסחרור של דיכאון, ואחריו, לראשונה בחייה, התפרצה אצלה מאניה, שבעקבותיה החליטה לאשפז את עצמה. אחרי כמה שבועות, בלחץ הצוות בבית החולים, היא שוחררה. אבל הטיפול לא ממש הועיל. ״אין לי ביקורת על אף אחד מהמטפלים שלי. הייתי במצב מאוד קשה וזה לא פשוט לטפל במקרה כזה, אם בכלל", אמרה.

מורן יצאה מבית החולים עם מוצ׳ילה קרועה וגיטרה מרופטת. היא תפסה טרמפים מבלי שהיה לה יעד ברור. אחרי שנהג אחד הטריד אותה מינית — ״אבל בקטנה״, כפי שמורן הגדירה זאת — היא ירדה באמצע הדרך והתחילה ללכת, עד שהגיעה למלון זול ושכרה בו חדר. אחרי שלושה ימים נגמר לה הכסף.

"זה לא היה נעים פיזית, זה כאב וזה גם לא הרגיש תקין. אבל הבלגתי על זה. אתה לא מבין כמה רציתי תשומת לב של אבא. כל השנים מאז שנולדתי לא הייתה לי. באמת שלא. אבא שלי היה חולה"

בלי יעד ובלי קורת גג, בלית ברירה, חזרה לאמא. יום למחרת כבר הלכה לפגישה עם הפסיכולוגית שלה, ולאחר מכן חזרה הביתה, לדירה שבה גדלה, עמדה לצד החלון הפתוח של הקומה הרביעית והביטה מטה. "ופשוט שמתי את הרגל, והופ — על החיים ועל המוות, במובן של 'מוות זה טוב, אבל אולי זה לא, אבל ננסה'. לא איבדתי את ההכרה כשנחתתי על הרצפה. אני זוכרת את הנפילה, ואני זוכרת את הנחיתה, ואני זוכרת דברים שקרו עד שהאמבולנס הגיע. לא הרגשתי שום בעיה בגב, שום בעיה באגן, לא הרגשתי ששברתי משהו. הבן אדם הראשון שרץ אלי, קוראים לו יוסי, הוא היה ירקן מאז שהייתי קטנה. הוא רץ אלי ואמרתי לו, 'יוסי, תראה, הידיים שלי לא נראות כמו ידיים'. נראה לי שהוא ניסה להרגיע אותי או משהו כזה".

סירנת האמבולנס ניסרה את השקט של בין שתיים לארבע בנס ציונה המנומנמת. האמבולנס דהר לחדר המיון בבית חולים אסף הרופא. בתוכו: אשה צעירה, בת 24, עם ארבע חוליות סדוקות, אגן מנופץ, שני שורשי כפות ידיים מרוסקים, מרפק פרוק ונפש אחת שבורה.

אחרי טיפול ראשוני ומספר ניתוחי קיבוע, מורן הועברה לבית לווינשטיין לשיקום. "היה לי נורא לא נעים בבית לווינשטיין, שכולם היו שם קטועי איברים ואני כבר התחלתי לחזור ללכת".

השיקום של מורן היה מהיר להפליא. ההתאוששות שלה הדהימה את הרופאים, אבל לא אותה. היא הכירה את היכולות של הגוף שלה וידעה כמה היא חזקה. היא פשוט לא חשבה שתנצל את היכולת הספורטיבית והקואורדינציה הטובה שתמיד איפיינו אותה, לבריכות ציפה ותרגילי פיזיותרפיה. בתוך חודש היא חזרה ללכת. אחרי חצי שנה השתחררה והתפנתה לניסיון לאחות את קרעי חייה ולשקם את עצמה נפשית. זאת היתה התקופה שבה הכרתי אותה. היא נרשמה, כמוני, ללימודי כתיבה, שכרה חדר קטן בדירת שותפים בתל אביב ובילתה הרבה מהיום שלה בכתיבה — תרפיה פרטית שמלווה אותה מאז שהיא קטנה.

יש טוב בחיים שלך מאז?

"היה גם טוב. היה גם הרבה טוב".

מה היו הרגעים היפים?

"תראה, זה לא הצליח אף פעם להיות באיזשהו פס נורמלי, אבל לא הייתי מדוכאת ויכולתי לראות את היופי שבחיים, לצד זה שידעתי שהרבה מהיופי הזה אני לא אוכל להשיג. ילדים, למשל, וכל מיני דברים שיכולתי להיות, סליחה שאני אומרת. יש לי כל מיני יכולות ואיכויות ברמה לא נמוכה, ואני חושבת שאם לא היו לי חיים כאלה ג'ונגליים שם בהתחלה כשהייתי ילדה, הייתי יכולה להביא אותם לידי ביטוי, וזה גם היה נותן לי הרבה סיפוק בחיים. אבל לא הצלחתי להיות שום דבר מהדברים האלה, בגלל שמבחינה נפשית אני מאוד מאוד פגועה, גם אם זה לא נראה לעין. אני אף פעם לא נראית בחוץ מה שאני בפנים".

מורן עם חברים בטיול בכיתה י"א שלומי לוי

אני יכול להעיד שהאמירה הזאת מדויקת. מדויקת להחריד. החזות של מורן לא מגלה דבר מהדברים שעברה ומהסבל שחוותה. אשה רזה וגבוהה עם פנים מסותתות ועצמות לחיים גבוהות, שיער חום, גלי, שופע. לבושה בשרוואלים ונעלי שורש, ונראית כמו ילדת ארץ ישראל היפה. בקלות היתה יכולה להיות דוגמנית בפרסומת של ריקושט. ״כשמישהו מסתכל עלי מבחוץ, אני עוד עלולה להיראות בעיניו כיצור סקסי, שאפשר להפרות ממנו חיים. זה לא שאני משקרת, זה לא שאני מעמידה פנים, אבל כשהייתי ילדה והיה לי את התהום הזאת מתחת לרגליים, שנפערה לי, אף אחד לא ראה עלי. אני תמיד נראית כאילו הכל סבבה, כאילו ילדה נורא חזקה והכל... לצורך העניין, נורמלית, אוקיי?" כאב שלא מרפה

ב–2004, כמעט עשור אחרי המשפט הפלילי, מורן החליטה לתבוע את איציק ואת אמא שלה, שלא נכללה בכתב האישום, בתביעה אזרחית. בדרך כלל במקרים כאלה, מתוך התחשבות בקורבן, בית המשפט מסתפק בעדות כתובה מצד הנפגעת. אבל מורן בחרה להתייצב בעצמה על דוכן העדים, להביט בעיני אמה, ולספר את סיפורה בקולה. לאחר הליך משפטי ארוך — היא זכתה במשפט. פסק הדין היה נדיר בנחרצותו כשקבע שעדותה של מורן מהימנה, כנה עד כדי כאב וכי ניכר בדבריה, הן במשטרה, הן בתצהיר והן בבית המשפט, שהיא נזהרת לדייק עד מאוד בדבריה, ונמנעת מלהגזים או מלייחס לנתבעים דברים שאין היא בטוחה בהם. בית המשפט קיבל אפוא את גרסתה של מורן ללא עוררין וקבע שעל הנתבעים לשלם לה פיצויים.

מורן קיבלה את ההכרה שחיפשה גם מחבריה ואפילו מהחברה באופן כללי. לפני כשנה, השתתפה בתערוכת הצילום ״גיבורות״ של הצלמת אליסייה שחף, שבה הוצגו פורטרטים פרונטליים וברורים של נפגעות תקיפה מינית. אבל את ההכרה האמיתית שמורן חיפשה רוב חייה, היא לא קיבלה.

מתוך האלבום המשפחתי

"באופן מסוים, נשארתי בת 13. אני צריכה את אמא שלי, אני צריכה תשומת לב כמו שילדה בת 13 צריכה" אמרה לי באחת משיחותינו. "לא מסוגלת להזדקק לאמא רק במידה שבה אשה בת 36 זקוקה לה. אני חיה בתהום פעורה. אי אפשר להתמלא כשאמא לא אוהבת. אבל הניתוק ממנה עוזר לי לראות אותה, את ההתנהגות שלה, בצורה אובייקטיבית יותר. ובכל זאת, הרבה פעמים אני נזכרת בה, ואוהבת אותה, וכואבת אותה, ומרחמת עליה, וחושבת: האם אהיה מסוגלת לחסום את רגשותי ולפגוע בה? ואני אומרת לעצמי, שכן, שאני חייבת לעשות את זה, כי היא זו שהורגת אותי. נשיקות כפויות עם לשון, מציצת פטמות רכות במקלחת, התחככות של זין עומד וחשוף בילדה בת 14 — כל אלה לא הורגים אותי, אותם אני לא מרגישה, אבל אותה, את אמא שלי, הגוף שממנו יצאתי, אני לא מפסיקה להרגיש".

אמא של מורן בחרה בצד של איציק, ונשארה איתו. מורן ניתקה איתם קשר. בזכות הפיצויים מהמשפט האזרחי, היא רכשה לעצמה דירה קטנה ליד הים ומכונית, וחיה חיים צנועים ושקטים. מעט מבקרים, מעט דרמות. הרבה זמן לבהות בענני הסופה העולים ממערב, ולכתוב.

מיומנה של מורן, 25 ביולי, 2005:

"מסטולה. להבזקים קצרים, קטועים, הצלחתי לחוש הנאה ממגע מיני. בפעמים הראשונות שנגעו בי כך — היתה הנאה. אבל עם הזמן, ההנאה הזו קיבלה משמעויות כל כך כואבות, שבשביל להתעלם מהן היום אני זקוקה להמון כוחות. להבזקים קצרים וקטועים עמדו לי הכוחות. אבל אז כבר לא".

אלא שאז, לפני שנתיים, מורן התעוררה עם כאבים חזקים באגן. יום למחרת, הכאבים החמירו והתפשטו אל הגב, ולאחר מכן לכיוון הצוואר. היא ניסתה לטפל בעצמה, יצרה קשר עם אורטופדים ומומחי כאב. אחת התיאוריות של הרופאים היתה שברגים שהושתלו בחוליות גבה בניתוח שלאחר ניסיון ההתאבדות — השתחררו. היא עברה ניתוח נוסף, להסרת הברגים, אבל הפרוצדורה לא השפיעה על הכאב כלל. משם היא התגלגלה לסאגה ארוכה של טיפולים. החל מנטילת אופייאטים למיניהם ותרופות אנטי־אפליפטיות חזקות, דרך תרופות הומאופתיות, ועד דיקורים. מורן ניסתה הכל. שום דבר לא השפיע על הכאב, שהלך והשתלט על גופה, על חייה.

עם הכאבים חזרו גם המחשבות על המוות. אלא שהפעם הן היו שונות. אלה לא היו מחשבות אימפולסיביות ברגעים של מרה שחורה. ״דווקא בזמן הזה, עם הכאבים האלה, גיליתי שאני בוכה על זה שאני הולכת למות. שחבל לי. שהייתי רוצה אחרת. פעם כל מה שרציתי זה למות. ובשנים האחרונות, אני בהחלט חושבת שהיתה מגמת שיפור. עכשיו הרצון למות בא מתוך חוסר ברירה, מתוך ההבנה שאני לא מסוגלת יותר לעשות את זה לגוף שלי. בהתחלה אמרתי, 'אוקיי, את נורא רוצה את זה, סבבה. שכבי במיטה תחכי שזה יעבור, בסוף זה יעבור. זה יקח שעתיים, זה יקח יומיים, זה יקח חודשיים, זה ייקח שבעה חודשים, זה יעבור. עד שהבנתי שזה לא יעבור".

ושום דבר לא עוזר להקל מעט על הכאב?

"לא. ממש לא. זה גיהנום".

למות בכבוד

אחרי שנה שבה מורן ניסתה כל טיפול אפשרי, והכאבים רק הלכו והחמירו, מצבה הידרדר עד שכבר לא היתה מסוגלת לטפל בעצמה. בשנתיים האחרונות כמעט שלא עזבה את דירתה, והיא נסמכה על עזרתם של עובדי סיוע. היא החליטה לוותר על המאבק להשגת חיים נורמליים, והחליפה אותו במאבק חדש: המאבק על הזכות למות בכבוד. מורן פנתה לדיגניטס, ארגון שוויצרי שמסייע לחולים סופניים או לאנשים שסובלים מכאב בלתי נסבל, וביקשה מהם לעזור לה לשים סוף לחייה באופן מבוקר, חסר כאב ובטוח.

"הייתי רוצה שיהיה אחרת. הייתי מעדיפה לחיות, אבל לא ככה. אני עצובה. החיים בתוך הגוף הזה משפילים אותי וקשה לשכוח את זה לרגע".

למה חשוב לך לעשות את זה דרך דיגניטס?

"לא יכולה להרשות לעצמי לפשל הפעם!"

זה העניין היחיד, או שיש משהו מעבר לזה?

"אני חושבת שזה יכול אולי להסיר ממני את התג הזה של החולת נפש".

מורן בחדרה, יום לפני מותה יוחאי מיטל

מורן נכנסה לתהליך ארוך של אישורים מול הארגון השוויצרי. כהרגלה, היתה גלויה וישירה עם הסביבה שלה לגבי רצונותיה. במשך חודשים היא עסקה רק בהגשת הבקשה — המצאת מסמכים רפואיים, חוות דעת, כתיבת קורות חיים מפורטים, תרגומים נוטריוניים וכולי. הרבה אנשים שאהבו אותה הזדעזעו והזדעקו. ניסו בכל דרך להציל אותה, לגרום לה לשנות את דעתה — אבל היה לזה אפקט הפוך. ככל שחלף הזמן, הכאבים גברו, ואיתם הנחישות של מורן לסיים את חייה. היא איבדה סבלנות כלפי ניסיונות ההצלה ובודדה את עצמה.

אחרי שהגישה את כל המסמכים, נכנסה לתקופת המתנה של חודשים. באוגוסט האחרון, דיגניטס כתבו לה. הם ביקשו שתגיע לשוויץ לפגישה. העובדה שהיתה צעירה, בעלת עבר פסיכיאטרי, ושאינה לוקה במחלה סופנית — הפכו את המקרה שלה למורכב. בדיגניטס רצו לפגוש אותה פנים אל פנים, ולהתרשם מהמקרה בעצמם.

מורן ביקשה שאתלווה אליה לנסיעה. הישר מהחמסין והאובך הישראלי, נחתנו בשוויץ הירוקה והנעימה של סוף הקיץ. משרד הרופא היה ממוקם בקומה השניה של בניין בלי מעלית, ומכיוון שמורן כבר לא יכלה לטפס במדרגות, ישבנו בפיצריה קטנה במרכז המסחרי למטה. מתנדבת, פסיכיאטר, מורן ואני — יושבים בכיסאות פלסטיק צהובים, שותים דיאט קולה ומנהלים שיחה ארוכה שתחרוץ את דינה. לבסוף, נקבע תאריך לביקור שני ואחרון: ה–16 בינואר.

״ניסיתי להתאבד בכל מיני קטעים, אבל זה היה ממש פתטי כאילו.. זאת אומרת ניסיתי לחתוך את הוורידים אבל זה ממש קשה, לא ידעתי כמה זה קשה עדיין... וכן בלעתי כדורים בכל מיני כמויות, זה אף פעם לא היה עובד לי"

אחרי הפגישה מורן קרנה מאושר. לא ראיתי אותה מחייכת כך מזה חודשים. היה לה חיוך נפלא, מדבק. אבל בשבועות ההמתנה בארץ, מצבה הלך והחמיר. בתקופה הזאת כבר לא הצלחתי לגייס את מורן לעבור איתי על טיוטות לכתבה.

כעבור ארבעה חודשים, כשנחתנו בציריך בפעם השניה, שוויץ כבר לא היתה ירוקה — היא היתה לבנה לגמרי. סופות שלגים פקדו את כל אירופה. בחודשים שחלפו מאז הביקור הקודם שלנו, מורן רזתה מאוד וכמעט שלא יכלה ללכת בכוחות עצמה. למרות זאת, מצב רוחה היה מרומם. ניסינו לבלות קצת באזור ברן, אבל מורן התקשתה לשבת לפרקי זמן ממושכים. ניסינו — אני והמטפלת שלה — להקל עליה. שכרנו רכב טוב, עם מערכת הנעה מלאה ומושבים מחוממים. נסענו דרך כפרים שוויצריים עטופים בפתיתי שלג. מדי פעם, כשהשמש בצבצה מבעד לעננים, יצאנו למתוח רגליים. מורן היתה מבחינה בעופות דורסים ומעדכנת אותנו באשר לסוגם. הגוף שלה כבר היה גמור, אבל העיניים היו חדות. הקלטתי כל רגע מהנסיעה האחרונה הזאת, אבל כשאני חושב על זה, רוב השיחות שלנו היו די רגילות. רכילויות, שיחות על עיצוב בתים. רק רגע אחד קופץ לראש. באוטו, ממש לפני שיצאנו לבניין של דיגניטס, שאלתי אם יש עוד משהו שלא שאלתי. מילים אחרונות.

"אין לי מה לומר, הבנת?", מורן השיבה, "אני מוכנה".

הסעודה האחרונה של מורן יוחאי מיטל

בבוקר יום שני, אחרי קפה הפוך ועוגת גבינה עם אוכמניות — בקשתה של מורן לסעודה אחרונה — יצאנו לדרך. לרוב, כשהייתי דוחף את מורן בכיסא הגלגלים, הייתי צריך להקפיד על תנועות עדינות, עגולות, כדי לא להכאיב לה. אבל כשהיא ראתה את המתנדבים יוצאים לקראתה מהמבנה, היא פקדה עלי ״רוץ! אני רוצה שתרוץ אליהם!״ האצתי את כיסא הגלגלים בשלג, מתיז פתיתים לצדדים. מתנדבי הארגון הכניסו אותנו לחדר מחומם ונעים, ציורי שמן פסטורליים ומיטה מול חלון, משקיפה על גינת זן קטנה ומושלגת עם אגם מלאכותי קפוא למחצה.

המתנדבים שאלו אותה שלוש פעמים: ״האם את בטוחה שאת רוצה למות היום?״ לא היה צל של היסוס בקולה. היא נשכבה במיטה, ניגנו לה את הפלייסיט עם השירים שביקשה והחלפנו כמה מילים אחרונות — אני חושב שמבחינתה של מורן זה היה בעיקר מתוך נימוס כלפינו. היא, כאמור, היתה מוכנה. מהר מאוד היא ביקשה מהמתנדבים להכין את המשקה. היא בלעה פי חמש מהמינון הקטלני של סם ההרדמה פנתוברביטול. המשקה היה מר, אבל היא היתה מחויכת ושלווה. אחרי כמה דקות נרדמה, ומתה מוות, שבניגוד לחייה, היה לחלוטין חסר כאב.

הלוויתה של מורן יוחאי מיטל