בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היומיים הראשונים תחת אש הם הקשים ביותר

מסביב שלווה פסטורלית. שמש זורחת, הפרחים פורחים. רוח קלילה נושבת, דממה. פתאום אני שומע קול שריקה הולכת ומתגברת מתקרבת לעברי: "סאגר!" השריקה הולכת ומתחזקת במהירות של 110 מטר בשנייה. תוקף אותי פיק ברכיים. אינני יודע מה לעשות. תוך שניות עלי להחליט: לרוץ לבונקר ואז הטיל יכול לתפוש אותי באמצע, לשכב על הארץ ואז יש סיכויים שהסאגר יתפוצץ בקרבתי ואני — עמו מהרסיסים. זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים בגולן

2תגובות

כותב דברים אלה כבר איננו אתנו. את המילואים כקצין קישור לאו"ם ברמת הגולן כשעדיין נמשכה שם מלחמת יום הכיפורים, הוא שרד. הוא נהרג בתאונה. היום, כשכמעט מכל תיאור של פעילות צבאית עולה טעם חמצמץ, כדאי להיזכר כיצד נראו החיים מתוך הבונקר אז, לפני כארבעים שנה. זוהי גירסה מלאה יותר של טקסט שהתפרסם ב-26.5.1974, ערב שבועות, ב"ידיעות אחרונות". יצחק קרינסקי היה בן זוגי והוא אב בני. אביבה קרינסקי   בראשית שבוע שטוף שמש אני עושה דרכי לטבריה, שם נמצאת יחידת האיסוף של יחידת המילואים שלי. יושב ומחכה על כסא נוח...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו