בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליבוביץ' בלי הפסקה

במלאות עשר שנים למותו של ישעיהו ליבוביץ' פנתה מערכת "תרבות וספרות" אל מכיריו לומר עליו דבר. חלק הארי של הדברים התפרסמו בגיליון ערב ראש השנה. ריכזה את המשאל עלית קרפ

תגובות

בשבחי הבנאליות

הרב מנחם פורמן

אני מכיר רק מעט את משנתו של ישעיהו ליבוביץ' מכיוון שהתעניינתי בה רק מעט. מה שעניין אותי הרבה יותר ממשנתו היה ההד שהיה לה בציבור החילוני. אולי אפשר לומר עליו שהוא היה הוגה הדעות הדתי שזכה להד הגדול ביותר בציבור הזה בשנים האחרונות. זהו גם סדר היום שלי: השיח בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני. האתגר הגדול הדתי של הדורות האחרונים הוא להפיק התחדשות דתית ממצב העניינים שבו חלק ניכר מאוד של התרבות היהודית נמצא מחוץ לגבולות המסגרת הדתית. ולכן, מה שעניין אותי ביותר הוא איך הפך הוגה דעות דתי משמעותי כל כך לכל כך הרבה אינטלקטואלים בציבור החילוני.

ואמנם זו שאלה קשה, במיוחד בנוגע לליבוביץ'. שהרי דרכו היתה הפוכה מן הדרך ההגיונית, שאפשר היה לשער שהיא הדרך ליצירת דיאלוג בין העולם הדתי לעולם החילוני. בדרך ההגיונית הולך הציבור הדתי לאומי, מה שנקרא הכיפות הסרוגות. ציבור זה פותח את עצמו אל הציבור הכללי על ידי היפתחות אל הערכים התרבותיים של הציבור החילוני. כי מהי ההגדרה של הציבור הדתי לאומי? זהו החלק של הציבור הדתי שכבר שניים או שלושה דורות משתתף עם הציבור החילוני ביצירתו הערכית: מוצא מקורות דתיים לסוציאליזם (הקיבוץ הדתי והפועל המזרחי), מוצא מקורות דתיים להשכלה ולמחקר החופשי (האינטליגנציה הדתית במוסדות מדעיים), מוצא מקורות דתיים להתיישבות - ההתיישבות הדתית מקיבוץ יבנה וכפר עציון ועד כל ההתיישבות ביש"ע.

ממקור ראשון יכול אני להעיד שכל ההתיישבות ביש"ע נוסדה מתוך תודעה של המשך ההתיישבות היהודית של העלייה השנייה, ואם להביא דוגמאות חדשות יותר, הפמיניזם הדתי - המון הישיבות לנשים שנוסדו לאחרונה - מבוסס על מקורות פמיניסטיים בתוך מקורות ישראל. הניו אייג' הדתי, שהתקשורת מביאה רק חלק ממנו כשהיא מביאה לידיעת הציבור את מעשיהם של חלק מנערי הגבעות, עוסק במציאת שורשים דתיים להלך המחשבה של הניו אייג' החילוני. כל אלה הם ביטויים לתשוקה אחת, למצוא מקורות דתיים לערכים של הציבור החילוני. למצוא מכנה משותף בין התורה לתרבות הכללית - זה הבסיס לשיתוף הפעולה המעשי.

אבל ליבוביץ' כידוע, הלך בדרך ההפוכה: עיקר משנתו הוא הדגשת הייחודיות של התחום הדתי כעומד בפני עצמו ואינו מעורב בשוק האנושי. "ריבונו של עולם אינו העובד הסוציאלי שלך ואינו היועץ הפסיכולוגי שלך", שומע אני את קולו המרעים. "אין בתורה פסוק שאומר 'ואהבת לרעך כמוך'. זה שקר. מה שכתוב בתורה זה 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". גם אהבה בין אדם לחברו היא מצווה שבין אדם למקום.

תפישה זו של ליבוביץ' יש לה שורשים עמוקים בהגות היהודית לדורותיה. בהגות זאת יש אבחנות בין מצוות שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום, בין מצוות שכליות למצוות לא שכליות. הדת איננה רק מערכת ערכים שבאה לשפר את איכות החיים האנושיים, אלא יש בה ערך מרכזי לעצם הקשר עם בורא העולם. קשר דתי זה יש לו ערך בפני עצמו שאינו מותנה בתרומה של הדת לערכים האנושיים; כמו שאהבה בין איש לאשתו יש לה ערך בפני עצמו, ואינה רק אמצעי להביא ילדים לעולם, או אמצעי לחיזוק החברה באמצעות יצירת תאים משפחתיים או כל תרומה אחרת לחיים האנושיים. האהבה בין האדם לריבונו היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

ליבוביץ' אחז בכיוון חשוב זה בהגות הדתית ופיתח אותו בניסוחיו החריפים. מבחינה זו, יש שרואים בו מנסח חריף של העמדה הדתית-החרדית (בניגוד לעמדה הדתית לאומית). לכן מתעוררת השאלה למה דווקא הוא זכה לתהודה רבה כל כך בציבור החילוני? והרי זה נראה ממש כפרדוקס. איך התקשרו כל כך הרבה חילונים דווקא לליבוביץ', שעמד על ההבדלה הקטגורית בין העולם הדתי לעולם החילוני?

הפתרון שעולה בדעתי לחידה זו הוא שליבוביץ' הציע לחילונים משהו שאולי חשוב להם ביותר: חופש. כלומר, אם הגותו של הרב קוק מציעה לחילונים לגיטימיות דתית לסוציאליזם, בסיס דתי להשכלה החופשית, עזרה רוחנית ומעשית למפעל ההתיישבות, אם הלוך הרוח הדתי לאומי מציע לחילונים שותפות דתית בפמיניזם ובניו אייג' שלהם, הרי ליבוביץ' הציע להם הוגה דעות דתי, שנותן להם חופש ועצמאות לחיות את ערכיהם על פי דרכם.

על ידי ההבדלה החדה שלו בין העולם הדתי לעולם החילוני שיחרר ליבוביץ' את העולם החילוני להתפתח על פי הריתמוס של עצמו. בסדר תפילת שחרית נאמר כל בוקר: "וכולם מקבלים עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה". יש ערך גדול לא רק לתת לרעך משפע טובך, אלא גם לתת לו רשות להיות שונה ממך לגמרי.

על פי חוכמת הקבלה, התורה, כמו החיים, עשויה ממתח שבין יסודות מנוגדים, אבל בסופו של דבר, כאשר התבקש הלל הזקן לסכם אותה אמר (במה שאפשר להציג כפולמוס עם תפישה כמו ליבוביצ'יאנית) שכל התורה על רגל אחת היא ואהבת לרעך כמוך. המלה החדה של ליבוביץ' הקסימה (ובמקרה הטוב עוררה). ההפרדה - משחררת, אבל מי תנצח? לא האהבה?

ישירות צברית לעילא

שבא סלהוב

הדיון במשנתו ובדמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' תובע עיון ארוך ומורכב. קצרה היריעה במסגרת זאת מלהקיף את כל תחומי ביטוייו, ואפילו מלאפשר את הדיון ההכרחי במבנה המורכב של הזיקות בחייו. אבקש להצביע רק על עניין אחד, שולי אולי, אשר ליבוביץ' בנוכחותו הפיסית כהוגה-דובר הניף בכל הכוח למן מלחמת ששת הימים. דברי אמורים באותו משפט שאמר למראה הרב שלמה גורן שתקע בשופר בכותל המערבי. ליבוביץ' הכריז כי "אולי המשיח עוד לא הגיע, אבל החמור שלו כבר כאן". אמירתו השנייה, בקשר הדוק לאותה נאצה מוזרה, היא המונח שטבע במהלך האינתיפאדה הראשונה, "יודו-נאצים".

מה עושים עם האמירות האלה עכשיו. בעיני, הניב יודו-נאצים, כמו אותה בדיחה מרה שאמר על מעשה השופר של גורן, אומצו והיו לטון המאז'ורי של הדיון הפוליטי בישראל. היו אלה מעין יריות פתיחה של שיח שכולו נאצה, אי-האזנה לעמית-יריב. "הכל הולך", הדיבור הגורף, הסוגסטיווי במובן המאיים והמעמעם של המלה סוגסטיה, הישירות המוגזמת, כל אלה כמו נולדו מתוך אותן אמירות של ליבוביץ', שלא היסס לטמא את הקדוש: לקרוא לתקיעת שופר נעירת חמור ולחייל - יהודי נאצי. ליבוביץ', בדבריו אלה, טרף את הכללים המסורתיים של דיון בישראל. אותו דיון שכלליו המייסדים הם האיפוק, ההיסוס, השאלה הסבה וחוזרת, ולא תמיד זוכה למענה סדור. לא עוד דיבור של "מראית עין מפני דרכי שלום", לשון כפולה, דיאלקטית. היישר וחד, ככה מגיבים אל המיקרופון הפתוח. באופן מוזר העניק ליבוביץ', בישירות הזאת, מעין ילדות מחודשת, צברית לעילא, לפלפול התלמודי הנזהר כאש מפני אמירה חד-משמעית ונחרצת.

בכירותו המוחלטת של ליבוביץ', כחוקר, כאנציקלופדיסט, כדרשן שכל מעשיו ומחלוקותיו אינם אלא לשם שמים - כל מאפייניו אלה ביצרו את סמכותו הרחבה בשיח הישראלי. אך סמכות זאת, למרבה הטרגדיה, לא עמדה לו אלא בבואו אל העיתונות, שוחרת המשפטים העזים, החד-משמעיים, הקורעים כל צל של איפוק, כי תמיד יש למכור את העיתון של מחר. למרחב העיוור הזה נקלעה דמותו של ליבוביץ'. משפטו של ליבוביץ' הוליד עידן חדש של שיח (דיסקורס). באקדמיה כמו גם במישורים ציבוריים המסונפים אליה, עידן זה ניתן לכינוי "עידן החשד".

דרכי השיח הרבני - שפרופ' מנחם פיש הגדירן "לשון כפולה ו"מסורתנות" בספרו "רבנים רציונליים" - לשון זו של דרש ורמז וסוד, ניפץ ליבוביץ' בעת שנראה לו כי אין לשתוק יותר אל נוכח הלאומיות המשיחית שעלתה כפורחת למן מלחמת ששת הימים.

אני מודה שלא חסרה לי לשונו החפה מעמימות ומכפילות מובן של ליבוביץ'. יותר משהועיל לנו אותו יושר צברי מחוספס, הוא הזיק לנו. אבל אולי זו מורשתו האמיתית של ליבוביץ', להחזיר על כנה אותה זהירות שכה שכחנו בימים שזהירות היא הצלת נפשות ממש.

מלחמת היום השביעי

יוסי זיו

ישיעהו ליבוביץ' ייזכר, לדעתי, בשלושה תחומים. הראשון: הפילוסופיה הדתית הייחודית שלו, המתירה "מגורים משותפים" למודרנה ולדת. השני: כאיש "השוק" (אגורה) של המדע והתרבות, שעורר עניין בשאלות המדע והפילוסופיה בקרב הדיוטות. והשלישי, החשוב ביותר לדעתי, כ"נביא".

האמונה הדתית, לפי ליבוביץ', אינה אלא מימוש חובה שהמאמין נוטל על עצמו, החובה לעבוד את האל. אין היא מילוי "צורך" ואין היא חותרת להשיג הישג למאמין או לקהילתו. בלשון הפילוסופים, הדת אינה טלאולוגית, אלא דיאונטולוגית, ובמונחים דתיים זהו המבדיל בין "אמונה לשמה" ו"אמונה שלא לשמה". ליבוביץ', כדרכו, מחריף את הדיכוטומיה. אצלו הכל צבוע בשחור ולבן. לשיטתו, כשהאמונה "אינה לשמה" עלול האל להפוך למשרתו של האדם, וזה ביזוי האל. ליבוביץ' מאמץ מודל קנטיאני המועתק מתחום המוסר אל התחום הדתי, ועל כך עמדו רבים. אין גם אפשרות להצדיק את האמונה, לעשות לה רציונליזציה בנימוקים היסטוריים, מדעיים או לוגיים, שכן אין קשר, לפי ליבוביץ', בין ידיעה לבין ערכים.

גישה זו שונה תכלית שינוי ממה שמקובל אצל מרבית המאמינים - וראו למשל את "המחזירים בתשובה" המנסים להוכיח באותות ובמופתים את קיום האל, כבסיס לחזרה בתשובה. במלים אחרות, לפי ליבוביץ', האמונה והדת אינן מספקות "אמת", אלא מערכות ערכים נותנות משמעות; והמשמעות היא הבחירה לעבוד את האל, כשה"מדריך" לכך הוא המצוות המעשיות. לכן אין אפשרות עקרונית להתנגשות בין מדע (החותר לאמת), לדת (המעניקה משמעות), ומכאן שהמאמין יכול להיות מאמין "שלם" ואיש מדע "שלם". המדען הדתי יכול בהחלט "להאמין" באבולוציה, בתורת המפץ הגדול, כמו ביתר התיאוריות המדעיות, בלי לוותר כהוא זה על אמונתו הדתית. תפישה זו אינה מקובלת על בעלי אמונה נאיווית בתורה כמקור ידע עובדתי.

עוד חידוש רדיקלי הנובע מכך הוא כי העולם וכל מה שמתחולל בו אין להם ולא כלום עם האל שהוא טרנסצנדנטי (שרק מציאותו היא "מציאות אמת", בניגוד למציאות המקרית של העולם, ושעל כן הוא מצוי "מעבר" לעולם, ואין שום אפשרות להכירו - בדיוק ההפך משפינוזה). לפיכך לאל אין שום קשר עם העולם. אין התערבות אלוהית בהיסטוריה, אין השגחה פרטית, אין שכר ועונש וכיו"ב. גישה כזאת חותרת כנגד זרם אמוני היסטורי ארוך ומבוסס ביהדות, והולכת לא פעם נגד פשט הטקסט הדתי עצמו, הקושר, במפורש, ציות לאל בתוצאה ברוכה, כמו גשם בעתו או פוריות. לפי ליבוביץ', בעולם שלנו נעדר האל ואין שום קדושה. אין ארץ קדושה, אין זמן קדוש, אין אנשים קדושים. אפילו בית המקדש איננו קדוש - שכן הוא חלק מן העולם ה"מחולן", המקרי. אפשר כמובן "לקדש" מקומות וזמנים, אבל בזמן ובמקום כשלעצמם אין קדושה אימננטית. לכן, כל קידוש של דבר מה בעולם אינו אלא "עבודה זרה". לכן התנגדותו של ליבוביץ' ל"גוש אמונים" אינה רק פוליטית ומוסרית, אלא גם דתית. המקדשים אדמה הם בעיניו עובדי עבודה זרה.

רצוי להוסיף כאן כי לפי ליבוביץ' יש להפריד בין דת למדינה - שני תחומים שאין ביניהם, לדעתו, נגיעה (אם כי בכתבים מוקדמים שלו אפשר להסיק אחרת). אי הפרדת דת ומדינה גורמת לדעת ליבוביץ' (בניגוד למה שסבורים ליברלים), יותר נזק לדת מאשר למדינה. הדת הופכת במקרה כזה לפילגש או לידועה בציבור של המדינה. ועוד, כדי שהדת (האורתודוקסית) תישאר משמעותית היא חייבת בשני שינויים (מטא-)הלכתיים. הראשון - שינוי היחס אל האשה, והשני, התמודדות עם האתגר שמציבה מדינה יהודית שרוב אזרחיה היהודים אינם דתיים. בלי שינויים אלה תתנוון הדת.

אלו, בקווים כלליים מאוד, עיקרי הפילוסופיה הדתית של ליבוביץ'. צריך להזכיר כי דעות דומות לאלו פיתח אליעזר גולדמן, לפעמים לפני ליבוביץ', אבל למרות יופיה ומקוריותה של הפילוסופיה הזאת אין היא נוגעת בחייהם של הלא מאמינים.

"אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", זעק במר לבו ס' יזהר, לפני שנים אחדות. לא כך סבר ליבוביץ'. הוא ירד "לשוק", כסוקרטס בזמנו. את האמת שלו ירה ליבוביץ' בכל פורום שאליו הוזמן. לעתים הוזמן מלכתחילה כפרובוקטור או קוריוז, והוא גם "סיפק את הסחורה". הוא דיבר עם מוכרים בשוק באותה שפה שדיבר עם אנשים "חשובים". מנין שאב את ה"דחף" הבלתי נלאה שלו, גם בגיל מבוגר מאוד, אינני יודע.

היש מדינה שמדברים בה (או שמא דיברו?) הדיוטות רבים כל כך על הבעיה הפסיכופיסית או על הקשר בין מדע לערכים? במידה רבה היה זה בזכות ליבוביץ'. הוא הראה לנו כי אפשר להטיל ספק במה שחשבנו שאנו יודעים, כולל בהסברים מדעיים מקובלים, באמצעות מאמריו בכתב העת "מחשבות" ובמקומות אחרים, או הרצאותיו או פשוט בביתו. שם לא היה נעימים ממנו ומאשתו גרטה.

היו אמנם פילוסופים ואקדמאים אחרים שטענו שליבוביץ' לא חידש הרבה ולא היה פילוסוף חשוב. ליבוביץ', אגב, מעולם לא התיימר להיות פילוסוף, וראה עצמו בעיקר כאיש מדעי הטבע. אבל מי האוויל שישפוט את הנביא ישעיהו המקראי בקני מידה אקדמיים? תרומתו העיקרית של ליבוביץ' היתה הביקורת הפוליטית והמוסרית שלו - הישירה, הבוטה, האמיצה והאמיתית, לדאבוננו. כאן הוא ניצב משכמו ומעלה.

טועים הסבורים שהביקורת של ליבוביץ' התחילה לאחר מלחמת ששת הימים. אז היא נעשתה אולי חריפה יותר, אולי בגלל "דחיפותה", אבל היא התחילה הרבה קודם, כבר במלחמת העצמאות. וזכורה לרבים ביקורתו הנוקבת לאחר פעולת צה"ל בקיביה ב-1953. ליבוביץ' היה ציוני, והוא לחם במלחמת העצמאות. הציונות, לדידו, היא בפשטות תנועת השחרור של העם היהודי החוזר להיסטוריה האקטואלית, לא המטאפיסית, ונוטל אחריות לגורלו ולמעשיו, אבל אין לציונות שום משמעות דתית או מוסרית בעיניו. כעת מתעורר האתגר המוסרי שבשימוש בכוח הצבאי (אף שלעתים יש הצדקה לשימוש בו). הסכנה הגדולה היא בשימוש לא מבוקר מבחינה מוסרית בעוצמה הצבאית, והפיכת המדינה והצבא לערך עליון, למשהו "קדוש".

"אנו חייבים לשאול את עצמנו", כתב בעקבות פעולת קיביה, "מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה תגמול?...." תוכחתו המוסרית של ליבוביץ' כרוכה בעקיפין גם בתפישתו האמונית, בצורה המזכירה לי את תוכחת הנביאים. כמו אצלם, גם אצלו התוכחה המוסרית מנותקת מ"נוכחות" האל, אבל גבולו של המוסר הוא הציווי האלוהי. אסור לעשות מעשים לא מוסריים, ואין דבר בעולם שחייבים לו ציות מוחלט. עושי העוול הם פושעים שיש לגנותם ללא תנאי ולהענישם - וכך עשה הוא, ליבוביץ', והם, הנביאים. לגביהם, רק צו האל הוא מוחלט, ואותו יש לבצע ללא עכבות, כמו בעקידת יצחק. גישתו של ליבוביץ', המבחינה בין ציווי דתי לציווי מוסרי, יש בה סכנה רבה, שהלא השאלה מהו הציווי האלוהי ה"אמיתי" נתונה לפרשנות אנושית. לכן, אם רבני יש"ע סבורים כי "מצוות יישוב הארץ" היא מוחלטת, הם רשאים להתנגד לפינוי התנחלויות?

אבל ריבוי הפנים בתוכחתו של ליבוביץ' אין בו להקטין את דמותו. אף שלא ראה את עצמו כהומניסט - על פי הגדרתו את ההומניזם - לא פגשתי מימי הומניסט גדול ממנו. הוא היה מגדלור מוסרי, שגם אחרי מותו ממשיך לאותת לנו. אגב, האם רק מקרה הוא שבחלק ניכר מן המקרים עמדו זה מול זה ישעיהו ליבוביץ' ואריאל שרון (קיביה, השטחים וההתנחלויות, מלחמת לבנון), או שמא הם מעמידים לפנינו שתי אופציות למימוש הציונות?

"הנביא לא מתנבא על מה שיהיה אלא על מה שראוי להיות", כך הכריז לא אחת. גם ליבוביץ' לא "קלע" בחלק מתחזיותיו. אולם הוא צדק בתחזיותיו המדויקות עד אימה של מה שיקרה למדינת ישראל אם הכיבוש יתארך. חובה לחזור ולקרוא את מאמרו "השטחים", ממארס 1968 ("יהדות עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 422-418). כבר למחרת ששת הימים תבע ש"נסתלק" מן השטחים בלי קשר לשאלת השלום. ייתכן שניאלץ להתקיים ללא שלום וביטחון. אבל אם לא נסתלק מן השטחים לא יהיה טעם לקיומה של ישראל - לא טעם אנושי ולא טעם יהודי, והמדינה תהפוך למנגנון שליטה ודיכוי. היום החשוב ביותר במלחמת ששת הימים, קבע ליבוביץ', הוא "היום השביעי", שבו נדע בדיעבד אם מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן או מלחמה קולוניאלית לכיבוש שטחים והתפשטות לשם הקמת "המפלצת הקרויה ארץ ישראל השלמה". משנוכח ש"היום השביעי" כבר הגיע, קרא לסירוב.

את המתנחלים, מצדו, אין צורך לפנות. יעשו מה שירצו לכשיוחלט להסתלק מן השטחים. ליבוביץ' לא חשש ממלחמת אזרחים (שלדעתו אינה תמיד האפשרות הגרועה ביותר, כמו שראינו במלחמת האזרחים האמריקאית). ליבוביץ' צפה כי לאחר "ההסתלקות" מן השטחים, ולאחר התנפצות התחזית המשיחית שלהם, יירדו המתנחלים מן הארץ, כשם שחסידי שבתאי צבי המאוכזבים התאסלמו בחלקם. המדינה לא תהיה יותר שלהם, כפי שהתבטאה למשל מנורה חזני-קצובר ("מוסף הארץ", 23.7.2004): "(הפינוי יהיה) חורבן וחצייה של קו אדום. אחרי פינוי אני לא חייבת כלום לאף אחד. המשמעות של פינוי היא שאומרים לי שאני מחוקה. אי לכך ובהתאם לזאת אני לא חשה עוד מחויבת למדינה הזאת. אם המדינה שלי תעשה דבר כזה, היא לא תהיה יותר המדינה שלי, ובעיני, אין לה שום ערך".

אנחנו עומדים כיום יותר מתמיד על פרשת דרכים קיומית, שעליה הצביע ליבוביץ' לפני יותר משנות דור. עלינו החובה להחליט: להמשיך בפשעים, באסונות ובטיפשות, או להילחם בהם. אני מקווה שנלך בדרך שסימן ליבוביץ'.

נגד ליבוביץ'

מרדכי שלו

ב"הארץ" מיום 21.8.1994, מלפני עשר שנים, תחת הכותרת המרשימה "קבורת הרוח", מעלה אחד הכותבים על נס את ישעיהו ליבוביץ' כ"איש שהתואר נביא ראוי לו אולי יותר מכל איש אחר בתולדותיה" (של מדינת ישראל). "מאז היום השביעי של מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ' למצפון הלאומי במלוא מובן המלה. כשכולם עוד יצאו במחול השיכרון הלאומני, ליבוביץ' קרא את המפה המוסרית. אמיתות שהיו כיום לנחלת הרוב השפוי בארץ, בדבר ההשחתה שבכיבוש ובזכות הלגיטימיות של העם השכן להקים לעצמו בית לאומי בצד הבית הלאומי היהודי, נשמעו מפי ליבוביץ' כבר בבוקר שאחרי. אחוזי תזזית משיחית לאחר הניצחון המשכר, גינו אותו אז כמעט כולם על השתלחויותיו משביתות השמחה".

ומה באמת אמר ליבוביץ' ב"בוקר שאחרי" ו"ביום השביעי" למלחמה? בחודש שבו אירעה המלחמה, יוני 1967, התראיין ליבוביץ' למוסף "הארץ" אצל סילבי קשת, ובקטע המכריע של הראיון היה הוא השואל והמשיב גם יחד:

"השאלה היא: אחרי שעשינו את הדבר המוצלח הזה (כלומר, את המלחמה) מה הלאה?" ותשובתו, עד כמה שהיא נוגעת להווה ולעתיד: "אני מודה ומתוודה: אינני רואה מוצא".

אם מישהו חושב שנפלה כאן טעות, או אי-הבנה, יקרא את סיכום עמדתו של ליבוביץ', מפי ליבוביץ' עצמו: "באשר למצב עכשיו: אינני יכול לבוא בטענות אל שום אדם, כי אינני רואה שום מוצא. לו היו אומרים לי: בוא להחליט, הייתי נשאר חסר עצה". במלים אחרות: לא זו בלבד שאין ליבוביץ' מוכן ב"בוקר שאחרי" ו"ביום השביעי למלחמה" למלא את תפקיד ה"נביא" או "המצפון הלאומי" שהועידו לו לאותם ימים, אלא שאפילו היה מתבקש לעשות זאת, לא היה יודע מה לעשות ואיזו החלטה לקבל.

"אם נבלע אפילו חלק ניכר ממה שכבשנו, הרי נהיה חלשים לאין ערוך. עוד מיליון ערבים יערערו את כל יסודות קיומנו. מצד שני, אם ניסוג מרצוננו הטוב, זה בלתי אפשרי". כך במפורש! "בלתי אפשרי"! ולא משום שהממשלה או העם באיוולתם אינם רוצים, כביכול, לסגת, בעוד שליבוביץ' רוצה, שהרי "באשר למצב עכשיו אינני יכול לבוא בטענות לשום אדם".

ליבוביץ' שולל ביום השביעי פתרון של מדינה פלשתינית, בנימוק ש"בעיני כל האומה הערבית הם יהיו קוויזלינגים", ובכלל איננו רואה כל סיבה שתמריץ את הערבים להגיע אתנו להסדר כלשהו. עם זאת, כאמור, "אני רחוק מהאשליות של אורי אבנרי וחבריו".

"אחרי שנכבשה העיר העתיקה", סיפרה לימים רעייתו של ליבוביץ', "הוא הלך לשם מיד לראות את העיר... היה הולך לשם ביום ובלילה, שוב ושוב". ולא רק מפני שבימים עברו היה ממפקדי ההגנה בעיר העתיקה ורצה לראות היכן לחם, אלא משום "שהיה נרגש עד לדמעות, כמו ילד קטן, מכך שהעיר העתיקה בידינו" (על-פי דליה שחורי, "הארץ", 21.8.94).

ובכן, כשכולם בכו - גם הוא בכה. כשכולם רצו, גם הוא רץ.

את הראיון עם סילבי קשת השמיט ליבוביץ' מספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", על אף שהבטיח ב"פתח דבר" כי "לא העלים ולא מחק או שינה פרטים שלא נתאמתו ושיפוטים שנתגלו כמוטעים". בהתאם להשקפותיו החדשות נבדל ליבוביץ' מן הרוב המכריע של המצדדים בפינוי, ואפילו בפינוי מוחלט של "השטחים", בכך שרוב זה, חרף נכונותו המוצהרת והכנה להחזיר את רוב רובם של "השטחים", ביקש בכל זאת להחזיק בהם כקלף מיקוח עד להשגת הסכם שלום, וכאמצעי כמעט יחיד להשגתו, בעוד ליבוביץ', לאחר שנתיישבה עליו דעתו, לא תלה את הנסיגה בשלום.

בראיון אחר עם סילבי קשת, ב"הארץ", 21.3.69, ניסח זאת ליבוביץ' כך: "נקודת המוצא שלי שאינני רואה סיכוי לשלום ישראלי-ערבי בעתיד הנראה לעין, מה שנעשה ומה שלא נעשה. אני משתדל לחשוב על הדבר הזה כאילו הייתי מנהיג ערבי. לא הייתי מסכים לשום שלום. זה הנורא במצבנו. אין לנו שום פיתיון לשלום... ולהם אין דבר להפסיד וסיכוי להרוויח הכל. לא היום, בעוד 15-10 שנה".

והנה, שנה אחת בלבד אחרי שאמר את הדברים הללו כבר הציע לנו סאדאת, מנהיג המדינה הערבית המאוכלסת והחזקה ביותר באותם ימים, הסכם שלום. בניגוד גמור, אם כן, לפסיקתו של ליבוביץ', התברר תוך שנה אחת בלבד שברשותנו פיתיון אדיר לשלום ושמו שטחים, ושבזכות פיתיון זה הוצע לנו שלום על ידי מצרים ב-1970, אך ורק מפני שלא שמענו לנבואות השקר ולעצות האבדון של ליבוביץ' ב-1969, ולא פינינו את סיני ואת יתר השטחים באורח חד-צדדי, "וללא כל קשר לשלום", כפי שדרש בכל תוקף ובשצף קצף. הוא גילה איפוא עיוורון מוחלט לא רק לגבי עצם האפשרות של השגת שלום עם הערבים, אלא גם לגבי הנסיבות שבהן הסכמים מעין אלה עשויים להתבצע.

בשתי הפונקציות "הנבואיות" שלו כחוזה וכמנחה נכשל ליבוביץ' כישלון חמור, ולא רק לגבי תהליכים חיצוניים אלא גם לגבי תהליכים פנימיים. הרי כבר במארס 1968 קבע ליבוביץ', בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי "תוך זמן קצר... המדינה השלטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון וחצי, שני מיליון זרים תהיה מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור ועל המשטר הדמוקרטי".

"מלחמה? לא תהיה שום מלחמה. בוש לא יעז לצאת למלחמה, כי העם האמריקאי לא רוצה במלחמה ובעלי הברית בפירוש מתנגדים... דבר אחד ברור: מלחמה לא תהיה" (ראיון עם ליבוביץ' ב"על המשמר", ינואר 1991). "ברור"! על סף מלחמת המפרץ היה ברור לליבוביץ' שמלחמה לא תהיה. בתקופות שקדמו לשתי הצעות השלום של סאדאת היה ברור לו באותה פסקנות ששלום לא יהיה! בימים שלפני עליית למעלה ממיליון יהודים מברית המועצות היה ברור לו ש"אפסו כל הסיכויים לעלייה יהודית גדולה", שכן "אפסה היהודיות", ובלא יהודיות, לפי ליבוביץ', אין עלייה. ומי עלה לארץ לאחר נבואה זו? דווקא הציבור היהודי, הרחוק ביותר מכל "יהודיות" בעולם כולו!

אין להכחיש כי ליבוביץ' היה האישיות הכריזמטית האחרונה במדינת ישראל. מעריציו הצליחו לרקום סביבו לא רק מיתוסים אלא גם אתוסים. על-פי אתוסים אלה כל אדם חייב בכבודו של ליבוביץ', ואין ליבוביץ' חייב בכבודו של שום אדם. כך הופכים יריבי ליבוביץ' בפיו לא רק לנאצים ופשיסטים, אלא גם לשרצים, בהמות, נבלים, חוליגאנים, פילגשים, עמי-ארצות, מקרים אבודים ועוד ועוד.

מפי ליבוביץ' היו מעריציו מוכנים לשמוע כי ואנונו הוא "חלאת המין האנושי" מפני שהתנצר; רות בלוי היא תפארת המין האנושי מפני שהתגיירה; סימון וייל אינה שום דבר מלבד "סתם משומדת", אף שאפילו לא השתמדה; הפסיכואנליזה היא אפס מוחלט ואינה אלא עיסוק יהודי, שהיהודים מרבים לעסוק בו מפני שמרוויחים בו המון כסף; את באך יש לשנוא מפני שכתב מוסיקה נוצרית והנצרות היא אנטישמית, בעוד שאת ואגנר מותר לאהוב, שכן בלאו הכי כל גוי גדול היה אנטישמי. מה שכחנו? "היטלר הוא האישיות הגדולה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית ששנאת היהודים שלו היתה... כנה" ולדעתו, אילו נתפס אסור היה לשופטו.

כל מי שקרא את ליבוביץ' בעיניים בלתי משוחדות יודע בוודאות גמורה מה היה ייעודו המקורי, שבו בגד וממנו ערק. ייעודו המקורי, הראוי להערכה, היה לנהל מאבק על עיצובה של מדינת ישראל כמדינת הלכה, תוך כדי עיצוב מהפכני חדש של ההלכה עצמה. זה היה אמור להיות מפעל אדירים, וכדי להתייצב בראש המאבק הזה היה צורך בכישורים רב-תחומיים, במישורים רבים ושונים, ובראש וראשונה במישור הפילוסופי, התיאולוגי, המדעי, המסורתי והחברתי, שכולם, אם כי חלק ניכר מהם רק בכוח, עמדו לרשותו.

לליבוביץ' לא היה אומץ לב לנהל את המאבק הנורא הזה, וכשהגיע הרגע לפתוח בו - הוא ערק ממנו. גולת הכותרת של עריקה זו היתה הסכמתו לשמש כעורך "האנציקלופדיה העברית", עריכה שסתמה את הגולל על מפעלו המקורי שטרם התחיל בו. היא היתה בזבוז אדיר של כוחותיו, ולא הביאה לשום תוצאות מיוחדות במינן בתחום האנציקלופדי, אם להשתמש בלשון המעטה.






תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו