בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חצו את הגשר

גשר הוא תיאטרון ותיאטרון טוב. אבל צריך לזכור שעשו פה תיאטרון טוב גם לפניהם ולא כל הצגה שלהם נפלאה

תגובות

במציאות הראי של התנשאות הן מצד העלייה הרוסית והן מצד החברה הישראלית שבה היא נקלטה בשנות התשעים, תיאטרון "גשר" הוא דוגמה ייחודית של הצלחה, כמעט בכל קנה מידה. זו נבעה במידה רבה ממודעותם של שני הצדדים לרגשות ההתנשאות וההתנכרות ההדדיים וגם מהיכולת להתעלות עליהם.

שחקני תיאטרון גשר עלו לישראל בעקבות הבמאי יבגני אריה, שבסוף שנות השמונים היה בראשית הקריירה שלו ברוסיה. התיאטרון הרוסי שמתוכו באו שימש כר פורה לכישרונות, סגנון, מסורת ומיומנויות תיאטרוניות.

ההחלטה בבסיס הקמתו של תיאטרון גשר, בתמיכת משרד החינוך והתרבות הישראלי ומשרד הקליטה - תחילה כ"פרויקט תיאטרוני" ורק אחר כך כתיאטרון - היתה אכן הקמת גשר בין אנשי תיאטרון התלויים לאמנותם בשפה לבין קהלם שרובו בכל זאת דובר עברית. תחילה ישחקו ברוסית, נאמר, ובהדרגה יעברו לשחק בעברית.

הצגתם הראשונה בארץ לא היתה רפרטואר רוסי מסורתי אלא "רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים", מחזהו של תום סטופרד בגרסה הרוסית של יוסיף ברודסקי. הדימוי של אנשי חצר אבודים בין תככים לא להם, מול עולם המדבר בשפה אחרת, אמר הכל. ליודעי תולדות התיאטרון העברי היה כאן, כמובן, הד לראשיתה של "הבימה" במוסקווה, בעברית, מול קהל יהודי ולא יהודי שמבין רק רוסית.

"גשר" זכה לחיבוק חם של הממסד והקהל בארץ: גם מפני שאנשיו היו שחקנים מצוינים, עם עומק רגשי ושליטה טכנית מרשימים, וגם בזכות התנופה התיאטרונית של יבגני אריה. גם כשהמבטא שלהם היה סלאווי, הרי שסשה דמידוב ויבגניה דודינה - וחבריהם הרבים בלהקה: יבגני טרלצקי, ולדימיר חלמסקי, ליאוניד קנייבסקי, נטליה וויטילוביץ'-מנור, רות חיילובסקי, נלי גושבה (ויש עוד) - נהפכו, החל ב"האידיוט", לכוכבי תיאטרון נערצים בישראל.

ואחר כך קרה כל מה שצריך לקרות לתיאטרון בהתהוות: היה להם בית ראשון, בהאנגר ביפו, ובית קבע, באולם תיאטרון "נגה" ששופץ בעבור האופרה הישראלית ופונה כשזו עברה למשכן לאמנויות הבמה. כמה שנים אחרי הקמתו נתגלע סכסוך בין המנכ"ל סלבה מלצב למנהל האמנותי יבגני אריה וההנהלה הציבורית החליטה בצדק שהתיאטרון הוא אריה, ובלעדיו אין לתיאטרון קיום.

לזכותו של גשר ייאמר, שמלכתחילה לא נכנע למקובל בתיאטרוני ישראל ולא תיפקד כפס ייצור של הצגות למנויים (למעשה, עד היום אין לו מפעל מנויים). כך הצליח לפעול כשכל הצגה היא העיקר: לא מציגים אותה עד שאינה מוכנה, עורכים עליה חזרות כמה שצריך. ובסופו של דבר, גם כשהצגה לא עלתה יפה - תיאטרון אינו ערובה להצלחות - התחושה בגשר היא שבהכנת ההצגה ובערב ההצגה מה שקורה על הבמה הוא העיקר. האיכות הזאת בתיאטרון הישראלי לפעמים נשכחת.

אנשי גשר מציגים כיום הן לפני קהל ישראלי והן בפסטיבלים ברחבי העולם. הכותרת שלהם היא "תיאטרון גשר מישראל". עובדת היותם רוסים, בתרבותם, בנשמתם, בגישתם לתיאטרון, היא עובדה מובנת מאליה, חותם איכות שיש לו ערך גם בזכות יצירתם המצטברת. הם הצליחו להחזיר למלת התואר "רוסי" בישראל משמעות נטולת הטיות שלא ממן העניין.

אנשי גשר גם הצליחו להחזיר לשפה העברית על הבמה ממד שנעלם ממנה מאז הצלחתו של תיאטרון הקאמרי בשנות הארבעים "לדבר עברית על הבמה כמו שמדברים ברחוב הישראלי". דווקא נטייתם להתייחס לטקסט כאל פראזה מוסיקלית, דווקא הכורח להתייחס לשפה מבחוץ, כזרים - הקנו לעברית שעל הבמה מעמד אמנותי, נתנו כבוד לשפה. אם תרצו - עשו לה הזרה (אחת ממטרות האמנות על פי הפורמליסטים הרוסים). הדבר הובלט שוב ושוב כששחקנים ישראלים צעירים הצטרפו לאנשי גשר הוותיקים. לפתע העברית שבפיהם נשמעת על הבמה זרה. ולמרבה הצער, יש מורים לפונטיקה המלמדים את השחקנים מרוסיה לרכך את הריש הלשונית שלהם כדי שיישמעו ישראליים יותר.

כל זה אינו צריך לטשטש את הדילמות והמלכודות שבהם נתון התיאטרון. ראשית, החיבוק החם שלו זכה גשר מן הציבור והממסד בישראל פגע במקצת בקנה המידה. תיאטרון טוב נעשה בישראל גם לפניהם, ולא רק בגשר; לא כל הצגה שלהם היא נפלאה; מי שמכיר את מסורת התיאטרון הרוסי יודע שהם אינם ממציאיה, אלה פועלים בתוכה, על מעלותיה ומגרעותיה. הם טובים לא כי התיאטרון הישראלי רע. גם להם יש הצגות לא טובות. והם תיאטרון של איש אחד: יבגני אריה. כמעט לא עבדו שם במאים מלבדו. בוודאי לא במאים ישראלים. ההצגות שלו הן אירועים של במאי: גם כשהרפרטואר מעולה, גם כשהשחקנים נפלאים, הבמאי הוא תמיד כוכב הערב. ובדרך כלל כשהוא עושה פחות הוא משיג יותר. אולי אי אפשר אחרת, אבל מפתה לשאול איך קרה שאריה עדיין אינו דובר עברית ועדיין לא ביים בשום תיאטרון ישראלי? מי מפסיד מזה יותר?

גשר דווקא הציג מחזות מקוריים: "אדם בן כלב" על פי יורם קניוק, "כפר" מאת יהושע סובול, "אוכלים" מאת יעקב שבתאי. מעניין שהם לא מגלים עניין בחנוך לוין. מעניין גם ששחקניו המובהקים של גשר מופיעים בטלוויזיה אבל מעולם לא ניסו להופיע בתיאטרון אחר בישראל. באותה מידה שחקנים ישראלים מתיאטרונים אחרים כמעט שלא הופיעו ב"גשר" (חיים טופול וששי קשת הם היוצאים דופן). אריה מעדיף להכשיר את השחקנים הישראלים הצעירים, וכאן עדיין השפעתו אינה ניכרת.

עלי להודות שעם הערכתי הרבה לאיכויות התיאטרוניות של אנשי גשר מראשית הופעותיהם, טעיתי בהרבה מהערכותי וגיליתי כלפיהם ספקנות מעבר למה שהגיע להם. סברתי שהופעתם כקבוצה, בלי לשאוף להשתלבות ב"מיין-סטרים" של התיאטרון הישראלי, תאט את קליטתם. חשבתי שהם צריכים לעבור את הגשר, ואולי אף לשרוף אותו מאחוריהם. להיות חלק מאתנו.

היום אני יודע שגם עם כל מגרעותיהם, עם כל ההערצה המוגזמת שהם זוכים לה (והבה נהיה כנים, גם תובעים אותה) - הם עדיין תיאטרון שהולכים אליו כדי לראות שחקנים. והם תמיד שם, לרוב במיטבם, וגם כשההצגה אינה מושלמת וגם כשהיא מועלית כדי להיות להיט ("השטן במוסקווה" כמחזמר, "חלום ליל קיץ"), עדיין כל הצגה בגשר היא אירוע. היא תיאטרון. הם הגשר. כל ערב בין הבמה לקהל, ובין כל מה ששני אלה מייצגים זה לזה.



ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים". הד לראשיתה של הבימה במוסקווה, בעברית, מול קהל דובר רוסית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו