בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דבר המבקרת

רותי דירקטור, מבקרת האמנות של "העיר", כותבת על התחום כבר כמעט 20 שנה, ונחשבת לאחת הדמויות המרכזיות בעולם האמנות המקומי. ביום ראשון ייפתח בתל אביב פסטיבל "אמנות הארץ" באצירתה. "בעולם טוב יותר, הייתי רק כותבת", היא אומרת

תגובות

פסטיבל "אמנות הארץ", שייפתח ביום ראשון, הוא הזדמנות טובה לראיון עם האוצרת שלו, רותי דירקטור, שהיא אחת הדמויות המרכזיות בשדה האמנות הישראלי. דירקטור החלה לכתוב על אמנות בעיתון "חדשות" ב-1991-1985, ולאחר סגירתו מונתה למבקרת האמנות של "מעריב", שם כתבה עד 1994. ב-1995 מונתה למבקרת האמנות של עיתון "העיר", תפקיד שבו היא מחזיקה עד היום.

במקביל לתפקידה כמבקרת, אצרה כמה תערוכות מרכזיות. בשנה שעברה אצרה לראשונה את פסטיבל "אמנות הארץ", ו-2000-1999 אצרה שתי תערוכות קבוצתיות גדולות במוזיאון לאמנות חיפה: "חשד, אמנות בקולנוע" (עם מוניקה לביא), שעסקה בהופעה של אמנות בקולנוע המסחרי; ו"האדם המתלבש", שבה הוצגו עבודות של אמנים ישראלים שעסקו בפן הפסיכולוגי של האופנה. בשנת 2000 אצרה דירקטור את החלק של האמנות הצעירה בביאנלה הראשונה לקרמיקה, שהתקיימה במוזיאון ארץ ישראל.

דירקטור גם היתה חברה, עד השנה שעברה, במדור לאמנות פלסטית של משרד החינוך, האחראי, בין היתר, על שליחת נציגים ישראלים לביאנלות לאמנות ועל בחירת הזוכים בפרסים שמעניק המשרד. במשך שנתיים שימשה כחברה במועצת התרבות החדשה שהקים שר החינוך מתן וילנאי, שהתפרקה לפני כשנה. היום היא עובדת כיועצת תוכן לסדרה "סיפור מסגרת, 100 שנות אמנות ישראלית", של מועצת התרבות של מפעל הפיס, ונמצאת בשלהי כתיבת הספר "אמנות עכשווית והמלך העירום" שיראה אור בקרוב בהוצאת סל תרבות.

כאשר היא נשאלת על הקו המנחה אותה כאוצרת, דירקטור מסבירה שאין זה מקרי שעד כה אצרה אך ורק תערוכות קבוצתיות. "אני חושבת שהן בעצם ממשיכות את הקו שלי בכתיבה, שגם בה אני יוצרת הרבה פעמים טקסט אוצרותי. אני מסתובבת בעיר, יוצרת קשרים בין תערוכות ומנסה לחלץ איזה עניין עקרוני, איזה חיבור בעל משמעות. לפעמים אני חושבת למי מיועדת הסחורה שאני מספקת".

ולמי היא מיועדת?

"אם תשאלי את הנמענים הישירים שלי, האמנים, מה הם מצפים מכתיבה על אמנות, מביקורת אמנות, לדעתי הם יגידו שהם רוצים מבקר פשוט, סטרייטי, שהולך וכותב על כל תערוכה בנפרד, עושה ניתוח ויזואלי ותוכני, ומשייך את האמנים לתולדות האמנות. את הסחורה הזאת אני לא יכולה לספק. היא לא ממש מעניינת אותי. אני עסוקה בשאלה איך כותבים על אמנות, ובמיוחד על אמנות עכשווית שהיא כל כך מסובכת, מה התפקיד שלי בתוך זה. אני חושבת שזה מה שמשאיר אותי במקום הזה כבר 20 שנה".

אופוזיציה שקטה

יש כאלה שחושבים שתפקידך לתווך.

"הרבה אנשים מצפים שאני אתווך את החידה האיזוטרית הזאת לקהל הרחב, ואני לא מזלזלת בזה. אבל זה לא רק זה. השאלה היא איך בכלל מדברים על אמנות. איך מעבירים את הדבר המרתק הזה למלים. אני עברתי תהליך מאוד ארוך סביב יחסי לכתיבה. בשנות הכתיבה הראשונות חוויתי רגשי נחיתות לעומת היוצרים. תפשתי את העיסוק שלי כעיסוק טפילי שאין לו קיום בלי הדבר עצמו שאליו הוא מתייחס. היה לי יחס של יראה לאמנים, דבר שהעמיד אותי במצבים מאוד מסובכים. הצבתי לעצמי כללים, כמו לא להתיידד עם אמנים, אבל זה היה בלתי אפשרי. אלה האנשים שאני מחבבת, אלה האנשים שמעניינים אותי, יש לנו עולם משותף. עם השנים הבנתי שכתיבה על אמנות זה תחום בפני עצמו, שיש לו קיום משל עצמו ושושלת משלו".

אז איך את מגדירה את עבודתך?

"אני לא מגדירה את עצמי כמבקרת אמנות, אלא ככותבת על אמנות. לא משום שאני מפחדת להגיד מבקרת, אלא מכיוון שזה באמת מה שאני עושה, שזאת הגדרה הרבה יותר רחבה. באנגלית מדברים על 'Art Writing' כמושג שכולל ביקורת אמנות, תיאוריה של אמנות והיסטוריה של אמנות. קיים, כמובן, גם כל העניין סביב המשמעות של הביקורת, השורה התחתונה. אם מדברים על שושלת מקומית, אז לרפי לביא, שכתב ביקורות ב'העיר' לפני, היה קול של שורות תחתונות. קול אחר לגמרי משלי. לכאורה נכנסתי למקום שלו, אבל אני לא חושבת שיש מקום להשוואה. הקול שלי שקט יותר.

"הפעם הראשונה שבה אצרתי תערוכה היתה לפני כעשר שנים בגלריה של אשה נפלאה, שרה לוי. המחשבה היתה להציג ציור, אמנות חלשת ווליום. הצגתי שישה אמנים, בהם טל מצליח ואורי סיני, שבינתיים עזב את עולם האמנות, וקראתי לה 'אופוזיציות שקטות'. זה מושג שיש בו ניגוד. עם השנים אני חוזרת לשם הזה, כי אני חושבת שאם הכתיבה שלי מציעה משהו זו אופוזיציה שקטה".

אופוזיציה למה?

"לאפשרות לומר דברים בקול רם, דברים נחרצים. אני מרגישה שהרבה פעמים אני אומרת דברים מאוד אמביוולנטיים".

אחת הטענות היא שהכתיבה שלך רצופה סתירות.

"יש לי עמדה של ספק, של חוסר ודאות. אני הרבה פעמים לא יודעת, ואני מנסה להעביר את התחושה הזאת של האמביוולנטיות, של הבלבול".

אבל אנשים מצפים ממבקר לדעת, להיות נחרץ. זה קצת מכעיס.

"אני חושבת שהאמנות משאירה אותנו במצב מבלבל. אנחנו לא יודעים אם זה טוב, מה רוצים מאתנו. חשוב לי להתחבר למקום הלא ודאי הזה. לפעמים אני אומרת דברים נחרצים, אבל לא תמיד. אני חושבת שחוסר ודאות זה מצבנו הקיומי, ומנסה בדרכים שלי להעביר את המורכבות הזאת".

מה מעמדך בעולם האמנות? "אני לא ממש יודעת. הייתי מבקרת אמנות ב'מעריב' שלוש שנים, ולדעתי מאז אין שם מבקר אמנות. כלומר, זו בכלל לא פונקציה שיש בה צורך. אני חושבת שהמשמעות שלי היא בהתמדה. אני כותבת בעקביות, אני נמצאת שם כל שבוע, אני מחויבת לזה עד הסוף. אני מלווה את האמנות.

"ואגב 'מלווה', אני חושבת שביקורת אמנות זה תחום נשי טיפולי. נשי באופן עקרוני. כל העיסוקים הפארה-אמנותיים - מבקר, מבקרת, אוצרת, גלריסטית - הם תחומים נשיים, גם אם עוסקים בהם גברים. לדעתי, זו בעצם הרחבת הפונקציה של אשת האמן. לא פעם כשאני יורדת על עצמי, אני אומרת 'אני בסך הכל אשת האמן, אני לא רוצה להיות שם'. אני חושבת שגם האמנים מצפים בסופו של דבר שאני אהיה אשת האמן. שאטפל, אתייחס, אתבונן, אבין אותם, אפרש אותם".

מה הכסף עושה

מה השתנה בעולם האמנות המקומי ב-20 שנות עבודתך?

"היום הוא הרבה יותר מגוון, משוכלל, מרובה, אינטנסיווי. אני תמיד מצטטת את רפי לביא, שאמר שהוא הולך לראות אמנות רק אם הוא יכול להגיע אליה ברגל. זה ציטוט מדהים, שמייצג תקופה שלמה. פעם האמנות היתה מרוכזת במקום אחד. אפשר היה ביום שישי בבוקר לעשות את כל סיבוב הגלריות הנכון, המרכזי. מובן שהיום זה לא ככה, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה כמותית. היום נעשית המון אמנות מאוד טובה ומאוד מעניינת".

האם אחת הסיבות לכך היא שבארץ נוצר שוק של אמנות?

"אני אמביוולנטית לגבי זה. מצד אחד, כמו רבים אחרים, אני מאמינה שכסף עוזר לשחרר לחצים, ואמנים לא נאלצים לבזבז את כל האנרגיות שלהם על עניינים של אגו, כיבודים והכרה. מצד שני, עכשיו התחילה עונת התערוכות, והדבר הכי חזק שהרגשתי זה שהגלריות הפכו לאכסניה למוצרים שמחכים לאספנים. הרגשתי כמה זה מעקר וכמה זה משטיח".

לגלריות החדשות כמו טל אסתר, אלון שגב וגלריה זומר יש חלק בשינוי הזה?

"כן. למשל, עידו שמי שמציג עכשיו תערוכה בגלריה אלון שגב. הגעתי לתערוכה הזאת עם התניה מראש לאהוב אותה. אהבתי את מה שהוא הציג בעבר במוזיאון תל אביב ואת מה שהוא מציג בימים אלה במוזיאון ישראל. אבל באתי לשם והרגשתי אכזבה. אז הבנתי את תפקידה של הגלריה ביצירת האכזבה הזאת: אותה תערוכה בתיאטרון תמונע היתה עוברת. משהו בגלריה הזאת, שהופכת כל דבר למיליון דולר, עשה רע מאוד לעבודות האלה. אז גם הבנתי שהגלריות האלה - מלבד טל אסתר שיש לה כיוון מסוים - הן בסופו של דבר גלריות מסחריות שאי אפשר לזהות בהן שום טעם או כיוון. הן משטיחות הכל. הכל שווה בפני הקירות האלה, בפני רצפת הבטון המוחלקת".

והמוזיאונים?

"הם בבעיה ענקית. עולם האמנות תזזיתי, משתנה ותוסס, והמוזיאון נותר מוסד משמר, דינוזאורי, היסטורי. יש בעולם מוזיאונים שמשנים את פניהם ונהפכים למקומות יותר מעבדתיים, ניסיוניים, שמנסים להיות יותר חיוניים ולא רק מייצרים תערוכות שוברות קופות, או תערוכות היסטוריות. בארץ זה לא קורה. המוזיאונים פה משדרים תחושה של ממוטות. הסיפור של יעקב אגם במוזיאון תל אביב, שהתפרסם באחרונה, מאוד אופייני להתנהלות המוזיאונים פה: הורידו את העבודה שלו מהקיר לפני שנים, ארזו אותה ועכשיו לא יכולים לפתוח אותה. באופן אבסורדי מוזיאון רוכש עבודה, משדרג אותה, נותן לה ערך, ואז ממית אותה.

"אתמול נכנסתי למוזיאון תל אביב, הסתובבתי שם בדיכאון. ראיתי את שמעון מזרחי, וממול תחריטים של רמברנדט, תערוכה של אברהם אילת - שאני חושבת שהוא אמן טוב, רציני, מחויב - למעלה תערוכה של ראובן קדים שהשאירה בי תחושה של יובש, שיעמום וריקנות, ולמעלה מרילין מונרו. חשבתי לעצמי מה זה האוסף האקלקטי הזה. אני חושבת שמוזיאון תל אביב מדשדש כבר הרבה מאוד שנים. מכיוון שהוא קרוב, הוא פצע נורא כואב, בייחוד הלנה רובינשטיין".

אבל עכשיו מוצגות בביתן הלנה רובינשטיין שלוש תערוכות של אוצרות צעירות.

"נכון, נבחרו שלוש אוצרות צעירות ומוכשרות, שעשו עבודה אוצרותית טובה. אבל התמונה הכוללת אינה פשוטה. שלושתן אוצרות של שלושה אספנים מהגדולים בארץ: הדס מאור היא האוצרת של משפחת ברנדס, אפרת ליבני היא האוצרת של עמוס שוקן, ואיה לוריא היתה עד לא מזמן האוצרת של דורון סבג".

איזה חלל היום הכי מעניין מבחינתך?

"הגלריה בקיבוץ נחשון, שמאוד תואמת את הטעם שלי באמנות. גם הפעילות בתיאטרון תמונע. אפשר לראות את זה במיוחד כשמציגים שם אמנים מוכרים, ורואים שמשהו משתחרר בהם. זה חלל שמאפשר לנסות ולהתנסות".

האוצרות באה מהצד

בתערוכה "אמנות הארץ" ברידינג משתתתפים סטודנטים מאוניברסיטת חיפה, שאילולא היית מתחילה ללמד שם לא היה סיכוי שתפגשי בהם.

"גם אני חשבתי על זה. זה אומר שחבל, למשל, שאני לא מגיעה גם למכללת ספיר, למכללת תל חי או למכללת עמק יזרעאל. אני בהחלט מודעת לכך שבמקרה ראיתי את הדברים האלה, ומי יודע אילו עוד דברים מתרחשים ברחבי הארץ".

האם זו לא חובתם של מבקרים ואוצרים לראות באופן קבוע מה מתרחש מחוץ למרכז?

"הלוואי שזה היה מתאפשר, אבל זה לא קורה, בגלל זמן ותנאי עבודה. אני לא יכולה לענות בשם אחרים, אבל אני חושבת שזה מצב שמשקף את עולם האמנות. אנשים עושים הרבה מאוד דברים כדי להתפרנס ומתרוצצים בין הרבה מקומות. אין זמן לנסוע".

למה את מגדירה את עצמך ככותבת על אמנות, ולא כאוצרת?

"אני לא אומר שאני כותבת ואוצרת. האוצרות באה כאילו מהצד, בלי ששמתי לב".

יש כאלה שיטענו שכפל התפקידים לא מאפשר לך להיות מבקרת אמינה, למשל לבקר עמיתים אוצרים.

"זה לא נראה לי רלוונטי בכלל. קודם כל אני לא אוצרת קבועה, אלא לעתים רחוקות. ובאשר לכפל הפונקציות, אני יכולה להגיד שבעולם טוב יותר, הייתי רק כותבת. אבל בעולם שאנחנו חיים בו, רוב האנשים חובשים כמה כובעים. יש אמנים שכותבים, יש אמנים שגם אוצרים, יש אוצרים שהם מבקרים, יש אמנים שהם מורים, אוצרים ומבקרים. זה העולם. זה לא עולם אידיאלי, אז הפונקציות זולגות זו לתוך זו".

אילו עבודות תלויות אצלך בבית?

"מה שאני יכולה לאפשר לעצמי. יש לי ציורים של גלעד קידר, משה קופפרמן, אירית חמו, חן שיש, עידית לבבי, אסנת רבינוביץ, דני בק, פנחס כהן גן, ניר אלון, דוד וקשטיין, סימה מאיר, אבשלום עוקשי ומוש קאשי. מזכרת מהמיצב של נדב ויסמן, שהוצג בתערוכה הקודמת ברידינג, עבודה של נטע הראל, צילום של רעות פרסטר, אובייקטים קטנים של הילה לולו לין ולירז פאנק. בגלריה של שרה לוי קניתי את הציור הראשון שלי - עבודה על נייר של רפי לביא ב-300 דולר. שילמתי לה את זה בתשלומים של 30 דולר בחודש".

את רוכשת אמנות?

"מעט. חלק מהעבודות רכשתי, ואחרות קיבלתי בבארטר, תמורת טקסט שכתבתי לקטלוג. זו אחת מעוגמות הנפש הגדולות שלי, שאני לא יכולה לקנות את מה שאני רוצה".

מה היית קונה אם היה לך כסף?

"רפי לביא, משה גרשוני, זר מבטון של ארז ישראלי, תצלום של שרון יערי, עבודה של גל וינשטיין, פיליפ רנצר, רישומים של איצ'ה גולומבק".

מה תעשי עוד עשר שנים?

"הייתי רוצה לכתוב, אבל אני לא יודעת באיזה פורמט ועל מה. כתיבה היתה תמיד חלק ממני. אבא שלי, יצחק אברהמי, היה עיתונאי ב'מעריב', מבקר תיאטרון. הוא מת כשהייתי ילדה. בשלב מסוים מצאתי את עצמי ב'מעריב', במקום שהוא היה. זו היתה חוויה מאוד עמוקה".

אפוקליפסה עכשיו, רק לשלושה ימים

פסטיבל "אמנות הארץ" ייפתח, זו הפעם השלישית, ביום ראשון במתחם תחנת הכוח רידינג בתל אביב. לדברי המארגנים, בפסטיבל הקודם ביקרו כ-100 אלף איש, ואין ספק שהוא נהפך לאחר מאירועי האמנות המרכזיים בארץ. מטרת האירוע, שהכניסה אליו חינם, היא להוציא את האמנות מהמוזיאונים ומהגלריות למפגש בלתי אמצעי בין האמנות הישראלית העכשווית לבין הקהל הרחב.

בתערוכה ישתתפו כ-50 אמנים ישראלים, ותיקים ובעיקר צעירים, ובהם דני רייזנר, אניסה אשקר, מעין שטראוס, רקפת וינר-עומר, ארנה ברומברג, ארקדי גרינמן, סימה מאיר, אדוה דרורי, דוד עדיקא, כרמית גיל, שירלי שור, שריף ואכד, יואב שמואלי, שרון גלזברג, אלישבע לוי, שי עיד אלוני, דרורה דומיני, הילה בן ארי, מנאר זועבי, מיכל שרייבר, נלי אגסי ושי איגנץ.

זו הפעם השנייה שדירקטור אוצרת את האירוע. את התערוכה הראשונה, שהוצגה בשנה שעברה, היא מסכמת כהפתעה גדולה. "התערוכה זכתה לאהבה מאוד גדולה מעולם האמנות, וגם מצד הדבר הערטילאי הזה שנקרא הקהל הרחב", היא אומרת, "היא לא עוררה תגובה עוינת, שאנחנו רגילים לראות ביחס לאמנות עכשווית. זה הבהיר לי שוב שיש משהו בהתנהלות של המוזיאונים והגלריות שמייצר את הריחוק. זה מתחיל מהמיקום של החללים - הם לא נגישים. הם לא ברחוב. מי שמגיע אליהם זה קהל שיודע, לא קהל מזדמן. אפילו סטודנטים לאמנות שאני מלמדת שואלים אותי אם בכניסה לגלריה צריך לשלם. אפילו הם לא מכירים את חוקי המקום".

"מחול אחרון" הוא השם שדירקטור בחרה לתערוכה המוצגת בפסטיבל, אף על פי שהשם המדויק יותר, מבחינתה, הוא Honor Playing With You" "It Was an - "משפט שאמר מנהל התזמורת בסרט 'טיטאניק' לקולגות שלו, כשכבר היה ברור שזה הסוף", היא אומרת, "החלל שבו מוצגת התערוכה נראה כאונייה גדולה, מפוארת, ששטה לאובדנה, תקועה על החוף, ולחלופין זה כמו משהו בכיוון של אולמי ורסאי. אולם גדול מפואר, חסר תוחלת, מת.

"מתוך כל זה נולדה המחשבה ליצור שם איזשהו נשף. נשף אחרון, טנגו אחרון, ואלס אחרון, הכל עם משמעויות סופניות ואפוקליפטיות, שמתקשרות לתחושה הכללית שלי, של רוקדים וטובעים ועושים אמנות. כל ההתרחשות התוססת המדהימה הזאת שמאפיינת את הסוף. זו התחושה שרציתי להעביר. הנה, אנחנו רוקדים, ומי יודע מה יהיה מחר. מחר כבר לא נהיה פה. אנחנו פה רק לשלושה ימים".

בשנה שעברה התלוננו רבים על משכה הקצר של התערוכה.

"גם אני יצאתי מזה מתוסכלת. היתה השקעה כזאת אדירה, ומסיבות תקציביות הכל נמוג תוך שלושה ימים. זה כאילו מנוגד לאופי של האמנות. מין קרקס כזה שבא לעיר, מופיע ונעלם. איכשהו הפנמתי גם את זה, ואמרתי לעצמי שאם זה אופי האירוע, אז בואו נייצר אירוע שהוא מראש קצר מועד".



רותי דירקטור: "הגלריות נהפכו לאכסניה למוצרים שמחכים לאספנים"


עבודה של דוד עדיקא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו