בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגילות משה דיין

במשך שנים היו החפירות הבלתי חוקיות של הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין באתרי עתיקות סוד גלוי אך לא מתועד רשמית. מחקר חדש של הארכיאולוג רז קלטר חושף עשרות דו"חות, תלונות ומכתבים המתעדים את פגיעותיו של דיין בעתיקות, את התעלמותו מהחוק ואת תגובת הרשויות, שנעה בדרך כלל בין אוזלת יד להסכמה בשתיקה

תגובות

מכתב שקיבלו בני זוג מכפר יהושע מאגף העתיקות במאי 1968 בישר להם, כי חפצים שאספו באתרים ארכיאולוגיים שונים ושמרו בביתם נמצאו ראויים לשכון באוסף הלאומי. בני הזוג לא התרשמו. "חייב אתה לדעת", השיבו לאיש אגף העתיקות שפנה אליהם, "שאולי רוצים גם אנו להקים אוסף לאומי משלנו, כדוגמת 'אוסף דיין', ואז יימצא מקום מכובד לממצאים שלנו".

תשובתם של בני הזוג משקפת נאמנה את הגישה שרווחה באותן שנים בציבור הישראלי לאיסוף עתיקות בכלל ולעניין הרב שגילה משה דיין בחפירות ארכיאולוגיות ובממצאיהן בפרט. דיין, שר הביטחון עטור התהילה של מלחמת ששת הימים, היה אז בשיא כוחו הציבורי וגם פעילותו כארכיאולוג חובב היתה בשיאה.

באותן שנים הוא חפר בעיקר בשטחי הגדה המערבית, שלא היו נתונים אפילו לפיקוח הרופף שקיים אגף העתיקות בתחומי מדינת ישראל. דיין יכול היה להוציא מהשטחים עתיקות ככל שידו השיגה. כמה עיתונים, ובעיקר "העולם הזה", פירסמו ידיעות על פעילותו של שר הביטחון הן באיסוף חפצים מאתרי עתיקות והן בסחר בהם, אבל איש לא תיעד אותה באופן מסודר. כך יכול דיין להרחיב את אוסף העתיקות הפרטי שלו, שחלק גדול ממנו הושג בחפירות לא חוקיות.

דיין שקד על האוסף עוד מ-1951 וטיפח אותו במשך קרוב לשלושים שנה, אבל חיבתו לחפירות ולחפצים עתיקים נותרה בעיקר בגדר סוד גלוי ורק עיתונאים ואנשי מקצוע בודדים תהו על טבעה החוקי ומחו על הנזק שגרם הן לחפצים שאסף והן לאתרים ארכיאולוגיים. כשפנו אליו מאגף העתיקות, דיין טען שהעיסוק בעתיקות הוא חלק מחייו הפרטיים, אבל הוא לא נמנע מלהפגין בפומבי את חיבתו לעתיקות. באתר האינטרנט של הכנסת הוא מונצח כ"איש צבא, פוליטיקאי וארכיאולוג חובב".

ובכל זאת, הוא לא מצא לנכון למסור דין וחשבון ציבורי על מעשיו באתרים ארכיאולוגיים, אומר ד"ר רז קלטר, ארכיאולוג מרשות העתיקות. קלטר חיפש את התיעוד לכך במסמכים, בחילופי מכתבים ובתלונות רשמיות הנמצאים בגנזך המדינה ובארכיון של רשות העתיקות. במאמר שפירסם באחרונה בכתב העת Hebrew Scriptures" "Journal of, המציג את דעתו האישית ואינו מתיימר לבטא את עמדתה של רשות העתיקות, הביא לראשונה מסמכים המתעדים את פגיעותיו של דיין בעשרות אתרים ארכיאולוגיים בישראל במשך שלושים שנה.

העניין של דיין בארכיאולוגיה התעורר בחורף 1951, כשיצא לציד באזור תל אל-חסי הנמצא בשוליים הדרום-מערביים של מישור החוף. הגשמים הרבים שירדו באותו חורף גרמו לחשיפת ממצאים עתיקים במדרון התל. דיין מצא כד חרס והביא אותו ליגאל ידין, שכמו דיין היה מפקד בכיר בצה"ל אך כבר קנה לעצמו שם כארכיאולוג. ידין קבע כי מדובר בכד מתקופת הברזל (בין 1200 ל-600 לפני הספירה) ודיין נכבש בקסמן של העתיקות.

בזמנו הפנוי יצא לחפור באתרים שונים. לפעמים לבדו, לפעמים עם בני משפחה או עם פקודיו. אגף העתיקות, הגוף הממשלתי שקדם לרשות העתיקות, פעל אז בהתאם לתקנות מנדטוריות שהפקידו אותו על תיעוד אתרי עתיקות ושימורם. לכאורה, איש בישראל לא יכול לבצע חפירה ארכיאולוגית ללא רשותו של האגף, אבל דיין, כמו רבים אחרים, לא שעה לתקנות.

אובליסק מאחורי וילון

עד שאנשי אגף העתיקות הבינו את היקף הפעילות של דיין, אומר קלטר, חלפו כמה שנים. בתחילת 1955 ניסה ראש אגף העתיקות, שמואל ייבין, להגיע להסדר עם דיין כדי למנוע גרימת נזק לאתרים ארכיאולוגיים ולאפשר תיעוד מסודר של ממצאים. כך עולה ממכתב ששלח דיין לייבין באוגוסט באותה שנה, שפורסם לראשונה על ידי קלטר. דיין היה אז ראש המטה הכללי וכך גם חתם על המכתב.

במכתב הבהיר דיין כי הכתוב הוא "בקשר לנושא פרטי שלי", ובהמשך הצהיר כי "כידוע לך (ולכל ישראל) אני אוסף בגני ערב רב של שרידי כותרות, עמודים, שקתות וכו', אשר אני מוצא מדי פעם בין הריסות כפרים ערביים נטושים. אף אחד מחפצים אלה (מודגש במקור) לא נלקח מבין שרידי בניין או יישוב אשר אליו השתייכו אורגינלית ואני אראה כוונדליזם פירוק שרידי בניין היסטורי על מנת לזכות בחלק ממנו". דיין סיים את המכתב במלים "בטוחני כי אין לכם עניין בחפצים שנאספו על ידי, אך כפי שאמרתי לך בע"פ - וברצוני לחזור על כך גם בכתב - אני מוכן בכל עת ושעה שאתבקש לכך למסור לידיכם כל אחד מהחפצים אשר תמצאו עניין בו. כמו כן אשמח לערוך קטלוג ולציין את המקום ממנו נלקחו על ידי האבנים השונות, העמודים, הכותרות וכו'".

לדברי קלטר, במכתב דיין הודה למעשה שהבעלות על החפצים היא בידי המדינה. לאגף העתיקות היו אז אמצעים מוגבלים לחקירה, פיקוח ושימור ולכן איפשר לאנשים פרטיים רבים לשמור על עתיקות שמצאו. כעבור ימים אחדים השיב ייבין כי הוא מסכים להשאיר את החפצים ברשות דיין ולראות בהם חפצים מושאלים. יום אחד, הוסיף, ישלח את אחד מפקחי הרשות לבקר בבתי אנשים שבידיהם שרידים עתיקים, כדי לבדוק ולרשום אותם.

דיין ראה במכתב, ככל הנראה, היתר להמשיך לחפור באתרי עתיקות ולהעשיר את האוסף הפרטי שלו. הוא לא הסתפק באתרים בתחומי ישראל וזמן קצר אחרי מבצע קדש, ב-1956, מצא בחצי האי סיני שנכבש על ידי הצבא שבפיקודו כר נרחב לפעולה. בנובמבר 1956 הגיע למקדש סראביט אל-חאדם הסמוך לאבו-רודס וגייס מסוק צבאי כדי להעביר משם לישראל כמה ממצאים מרשימים.

טייס המסוק, אורי ירום, כותב בספרו האוטוביוגרפי "כנף רננים" (ההוצאה לאור, משרד הביטחון) כי בטיסה למקדש התלוו אליו שני קצינים בכירים - עוזי נרקיס ויקותיאל אדם. "נחתי על פיסת קרקע נקייה מהריסות וניגשנו למלאכה", הוא כותב (עמוד 172). "רתמנו אל הוו של המתלה אבן חול נובית כבדה, מכוסה בכתב היירוגליפים, ואני - לבדי בהליקופטר - הטסתי אותה אל המסלול באבו רודס. בסיבוב הובלה נוסף הגיע אל היעד בבטחה - על אף משקלו העצום, ממש בקצה גבול יכולתו של המנוע - גם אובליסק גדול".

אבני המצבה (אסטלות) הועברו מסיני במשאית צבאית לביתו של דיין בצהלה. פרופ' רפאל גבעון מאוניברסיטת תל אביב אישר את האותנטיות של הממצאים וטרח לפענח את הכתובות. כעבור זמן מה מצא ד"ר זאב משל, מרצה במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, את אבני המצבה בירושלים. "התברר לדיין שהוא לא יכול להציג אותן ובדרך זו או אחרת הגיעו שתי האסטלות למחסן של רשות העתיקות ברחוב שלמה המלך", הוא סיפר לא מכבר. "שם לא ידעו מה לעשות בהן והן לא הוצגו. הן כאילו הוסתרו מאחורי וילון יוטה. בעזרת קשרים הצלחתי לראות את שתי האסטלות. אבנר גורן, שהיה קמ"ט (קצין מטה, ר"ש) ארכיאולוגיה בסיני, עשה עם צוותו מאמצים גדולים להחזיר את האבנים למצרים", אומר משל. הממצאים הוחזרו לבסוף, בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

תלונה במשטרת גדרה

המבצע בסיני היה מרשים מבחינה לוגיסטית והממצאים שנאספו בו היו יוצאי דופן, אבל דיין לא נמנע גם מפעולות אחרות. "ב-1957, כשהייתי עובד אגף העתיקות, חזרתי עם עוד שני פקחים מסיור בנגב", מספר פרופ' רם גופנא, ארכיאולוג מאוניברסיטת תל אביב. "כשהגענו למבואות הדרומיים של תל אביב ראינו את המכונית של דיין חולפת על פנינו. ידענו לאן הוא נוסע, כי באותו אזור היתה חפירה שכבר לא היתה פעילה. נסענו אחריו. כשהגענו ראינו את דיין, לבדו. הוא לבש איזה מכנסי חאקי מעל מדי הרמטכ"ל, היתה לו את והוא התחיל לחפור. אמרנו לו שזה לא חוקי, אבל הוא המשיך בשלו. ברוב חוצפתי אמרתי לו שהעניין הזה אמור לעבור לערכאות. הוא לא התרשם. ירדנו משם בבושת פנים".

האירוע ממחיש את חולשתו של אגף העתיקות, אבל ייבין התעקש. בספטמבר 57' הוא פנה לראש הממשלה אז, דוד בן-גוריון. "אני שומע כי הרמטכ"ל עומד לשוב בקרוב מחו"ל, ואני חושש להמשך פעילותו הארכיאולוגית", כתב ייבין, "ועל כן אבקשך בכל לשון של בקשה לראות את בקשתי זו דחופה ביותר ולקבוע לי ראיון בהקדם הנראה לך".

המכתב הגיע לידיעתו של דיין, שפעל במהירות. כעבור יממה בלבד שוב שלח ייבין מכתב לראש הממשלה שביטל את המכתב הקודם. מהמכתב, שייכלל בפרסום נוסף שקלטר מכין, מתברר כי ביום שבו התקבל המכתב בלשכתו של ראש הממשלה הגיע דיין לביתו של ייבין, כדי להגיע להסדר. ייבין ציין כי שניהם הגיעו להסכם שעל פיו "הרמטכ"ל מוותר על כל ניסיון לערוך חפירות על דעת עצמו להבא בכל אתר היסטורי שהוא". עם זאת, נאמר במכתב כי אם יזדמן דיין למקום שבו נעשות עבודות פיתוח העלולות להזיק לשרידים עתיקים, יהיה רשאי לפעול כדי להצילם. הוסכם גם כי דיין ישתדל להודיע על הממצאים לאגף העתיקות בהקדם האפשרי.

דיין, אומר קלטר, ראה במכתבו של ייבין הסכם, אבל בפועל לא שינה את התנהגותו. "למעשה, זה לא היה הסכם אלא מכתב של ייבין לראש הממשלה, מה גם שלייבין לא היו מספיק כוח אדם או אמצעים כדי לעמוד על מימוש ההבנות שאליהן הגיע עם דיין. הרמטכ"ל פירש את ההסכמות באופן מרחיב ולמעשה לא עמד בהן", טוען קלטר.

כשנה לאחר המכתב לבן-גוריון, כשלייבין היה ברור כי דיין אינו עומד בהסכמות, הוא שלח מכתב נוסף, הפעם ישירות לדיין. במכתב ניסה ייבין להבהיר כי ההסכם ביניהם מתיר לדיין לחפור רק בחלקי אתרים שניזוקו על ידי כלים מכניים, ולא באזורים שלא נפגעו. "מקום שעדיין לא נהרס... עליו אין ההסכם הזה חל", כתב ייבין, "ואין אגף העתיקות יכול להתיר לשום אדם פרטי או גוף ציבורי להוסיף ולחטט בו... ללא רישיון חפירות כנדרש בחוק".

האזהרות לא הועילו. גופנא, למשל, שב ונתקל בדיין חופר באופן לא חוקי ליד מושב בניה, ממערב לגדרה. "היתה שם חציבה סמוך לאזור של קברים עתיקים ודיין ניצל כל רגע לחפור בקברים", מספר גופנא. "אחרי שראיתי אותו עובד שם נסעתי למשטרת גדרה והגשתי תלונה. הקצין בתחנה הבין היטב במה מדובר ואפילו תמך בי, אבל מעבר לזה לא קרה כלום".

דבר לא קרה גם בקיץ 1959. אדם דרוקס, פקח של אגף העתיקות, דיווח אז כי יחידות צבאיות שהתאמנו בתל אל-ערבי, סמוך לקיבוץ יסעור בגליל, גרמו נזק לקברים עתיקים במקום. בדו"ח של משה פראוסניץ, מפקח מרחב צפון באגף העתיקות, נכתב כי באתר נמצא כד מפואר שעבר לידיו של דיין, שהחזיק בעשרה כלים נוספים מהאתר. פראוסניץ הגיש תלונה לרמטכ"ל אז, חיים לסקוב, ובעקבות חקירה של הצבא נאלצו שני קצינים שהיו במקום להחזיר כלים שהיו בידיהם. אולם לפי הדו"ח, החקירה לא נגעה לדיין, שכבר היה אז אזרח. פראוסניץ ביקש מהצבא לפחות לפנות לדיין, כדי שיחזיר את הכלים שהיו בידיו.

תמורת מיליון דולר

הגשת תלונות וחיבור דו"חות היו הכלים העיקריים שעמדו לרשות אגף העתיקות במאמציו למנוע חפירות לא מורשות, לאתר ולהחזיר חפצים שנלקחו מאתרי עתיקות. מעבר לכך התקשה האגף - מחלקה קטנה ומעוטת תקציבים וכוח אדם במשרד החינוך - לנקוט צעדים מעשיים. ב-1959 פינה ייבין את מקומו וחמישה מפקחים אזוריים של האגף, גופנא, יוסף נווה, פראוסניץ, י' ליבוביץ ול"י רחמני, ניצלו את ההזדמנות כדי לכתוב להנהלת האגף ולקרוא לה "לעשות להפסקת פעולות החפירה של האלוף דיין (למעשה, דיין היה אז רב אלוף במילואים, אבל ניכר שהכותבים התלבטו איזה תואר להצמיד לשמו. במכונת כתיבה נכתב "מר דיין", אבל המלה "מר" נמחקה בעט ובמקומה נכתב בכתב יד "האלוף" - ר"ש) אחד ולתמיד (כך במקור), ולדאוג להעברת ממצא חפירותיו הבלתי חוקיות לידי המדינה".

גם לקריאה הזאת לא היו תוצאות מעשיות, אבל כמו האסטלות מסראביט אל-חאדם, חלק מהממצאים שהיו ברשותו של דיין הגיעו בכל זאת לידי רשויות ומוסדות רשמיים, כמו מוזיאון ישראל. לדברי קלטר, דיין קיבל עתיקות מגנבי עתיקות, מסוחרים ומאספנים, ומסר חפצים עתיקים שהיו ברשותו, לעתים כמתנה לעתים תמורת תשלום. יש ראיות לכך שהוא קנה עתיקות כבר ב-1956, אבל פעילותו בתחום סחר העתיקות גברה אחרי 1967. הוא החל לבקר בחנויות עתיקות בגדה המערבית, ברצועת עזה ובעיקר בעיר העתיקה בירושלים, ורכש בהן חפצים רבים. במקרים אחרים מכר לרשויות שונות חפצים מהאוסף הפרטי שלו.

כך, ב-1967, קנה ממנו מוזיאון ישראל כד בצורת דג שנמצא בתל פולג. רם גופנא, שחפר בתל פולג, קיבל מאוחר יותר את הכד ופירסם עליו מאמר בעיתונות המקצועית. "חפרתי בתל פולג לפני שהכד הזה התגלה", הוא אומר. "הכד נחשף בעבודות של חברה קבלנית שכרתה כורכר באזור התל. הם העדיפו לחלות את פניו של הגנרל ולהודיע על המציאה לדיין, ולא לחופר. מאוחר יותר האוצרת של מוזיאון ישראל, מרים תדמור, מסרה לי שהכד נמצא ברשותה והחלטתי לפרסם מאמר עליו. אין לי מושג איך הכד הגיע לידיה. הדרך שבה נמצא הכד ואופן העברתו לדיין היו לא תקינים ולא חוקיים, אבל זו היתה מציאות חיינו אז".

ממצא אחר שהגיע בדרך כלשהי לידיו של דיין היה כתובת ארמית מחורבת גומר, אתר עתיקות הסמוך לקיבוץ להב שבנגב. הכתובת נמצאה בקיץ 1973 בפתחה של מערת קבורה באתר. עמוס קלונר, שהיה ארכיאולוג המחוז של ירושלים ושפלת יהודה, קיבל הודעה על הכתובת והגיע למקום כדי לצלם את המערה ואת הכתובת. על פי צורת הקבורה באתר, תיארך את המערה למאה הרביעית לספירה.

קלונר, כיום פרופסור לארכיאולוגיה קלאסית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אומר כי תיכנן להוציא את הכתובת ממקומה ולהעבירה לאגף העתיקות, אבל כמה שבועות אחרי שהתגלתה המערה פרצה מלחמת יום הכיפורים. קלונר גויס וכששב לחיים האזרחיים התברר לו שהכתובת נעקרה ממקומה ונמכרה לאספן עתיקות ירושלמי. הלה מכר אותה מאוחר יותר לדיין, שהיה אז שר הביטחון. "כשהתברר לי שהכתובת נמצאת בידיו של דיין, שיכנענו אותו שהיא נשדדה", מספר קלונר. "דיין קיבל משר החינוך צ'ק על סך 2,500 לירות ישראליות והחזיר את הכתובת לאגף העתיקות. הכתובת נהפכה לחלק מאוצרות המדינה וכיום היא מוצגת במוזיאון ג'ו אלון שליד להב".

מכירת ממצא זה או אחר לרשויות לא הפריעה לדיין להמשיך ולטפח אוסף מרשים של עתיקות בחצר ביתו בצהלה. יעל דיין תיארה בספרה "אבי, בתו" פגישה משפחתית, שבה ישב דיין בנדנדה שבגנו בעוד נכדיו מתרוצצים סביב, "מטפסים לתוך סרקופגים רומיים, יושבים על אבני מצבה ביזנטיות ועל עמודי כנסייה ומשחקים בפעמוני כנסייה מברונזה".

לאחר מותו של דיין הזמינה אשתו, רחל, סוחרי עתיקות כדי להעריך את שוויו של האוסף. רבים מהחפצים נמכרו יחד עם הבית בצהלה, אך עיקר האוסף נרכש על ידי מוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר. לפי פרסום של תום שגב בכתב העת "Archaeology", שהוצא לאור על ידי אגודת הארכיאולוגים הישראלים, רחל דיין דרשה שני מיליון דולר בתמורה לאוסף. המוזיאון מצא תורמים - בקטלוג שליווה את התערוכה שבה הוצג אוסף דיין במוזיאון מוזכרים ב' ול' טיש מניו יורק - שהסכימו לממן את הרכישה, אבל ביקשו לחלק את התשלום לשניים. רחל דיין סירבה. לבסוף נמצאה פשרה: חלק מהאוסף נמכר למוזיאון במיליון דולר. השאר נתרם למוזיאון.

מכירת האוסף היתה סופה של דרך שנמשכה יותר משלושים שנה, שבה עבר דיין לא פעם את גבול החוק מבלי ששילם את המחיר. "הוא עשה המון דברים רעים, אבל היה לו המון קסם אישי", מסכם קלטר. "אבל לסיפור הזה יש סוף אופטימי. אפשר להגיד שדברים כאלה לא היו קורים היום. רשות העתיקות היא גוף חזק יותר מאגף העתיקות, כיום יש חוק שנותן לה כלים וסמכויות למנוע שוד עתיקות ואמצעי הפיקוח והבקרה טובים יותר. כפי שהופנם האיסור לקטוף פרחים מוגנים, הציבור הישראלי יודע שלא ראוי להפוך עתיקות לעסק פרטי".

תגובות

מנהל אגף העתיקות לשעבר: פנינו לשמגר, פנינו לברק אבי איתן, שהיה מנהל אגף העתיקות בשנים 1988-1975, אישר בתגובה שבתקופתו של קודמו בתפקיד, אברהם בירן, היו תלונות על חפירות לא חוקיות של דיין באזור. אגף העתיקות פנה בתלונה ליועץ המשפטי לממשלה אז, מאיר שמגר, וביקש לנקוט צעדים נגד דיין.

"כשנכנסתי לתפקיד, ב-1975, פניתי ליועץ המשפטי אז, אהרן ברק, בעניינו של דיין. הראיתי לברק ציטוטים מספרו של דיין 'אבני דרך' - שבהם הוא סיפר כיצד הוציא מאתר עתיקות בדיר אל-בלח ארונות קבורה. ברק בדק את התלונה והסביר שאינו יכול לנקוט צעדים נגד דיין, מפני שחלה התיישנות על מעשיו".

איתן ציין כי כראש האגף פעל, יחד עם אבנר גורן, שהיה קמ"ט ארכיאולוגיה בסיני, להחזרת האסטלות שדיין הביא ממקדש סראביט אל-חאדם בסיני לאתר שמהן נלקחו. הוא תיאר אירוע נוסף שבו הצליח אגף העתיקות להשיב לידיו ממצא ארכיאולוגי שהגיע לדיין. "הגיע אלינו מידע על סרקופג (ארון קבורה מאבן) שהגיע לדיין משטחי יהודה ושומרון. וידאנו שהמידע נכון, פנינו אל דיין בכתב וביקשנו שיחזיר את הסרקופג. הוא הסכים והארון הוחזר לאגף.

"אגף העתיקות לא היה חסר אונים מול דיין", טוען איתן. "כשהיה לנו מידע על חפצים שהגיעו לידיו באופן לא חוקי, פעלנו להעביר אותם לרשותנו".

מאיר שמגר: הוריתי לפתוח בחקירה היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אומר שהתיק בנושא דיין "נפתח בעקבות תלונה של דן בן אמוץ, שפירסם כתבה על החפירות של דיין ב'העולם הזה'. בעקבות הפנייה של אגף העתיקות הוריתי על פתיחת חקירה משטרתית. ראש אגף העתיקות אז, אברהם בירן, עסק בתיק, ביקר בביתו של דיין ובדק את הפרטים. במאי 1975 עזבתי את תפקיד היועץ המשפטי ומוניתי לבית המשפט העליון".

נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק ומנהל אגף העתיקות לשעבר אברהם בירן לא היו מעוניינים להגיב. שמואל ייבין, מנהל אגף העתיקות בתקופה שאליה מתייחסת רוב התכתובת בכתבה, כבר אינו בין החיים.

יעל דיין: יש התיישנות בתו של דיין, חברת הכנסת לשעבר יעל דיין, אמרה כי אינה מוצאת טעם להגיב על הטענות המפורטות בכתבה. לדבריה, את הטענות נגד דיין היה צריך להעלות בעת שהמעשים נעשו ולא לחכות זמן רב כל כך אחרי מותו. בחייו, התלונות על עיסוקו בעתיקות מעולם לא הגיעו לבירור משפטי. אחרי מותו אוסף העתיקות שלו נרשם, תועד והועבר למוזיאון ישראל ושם הוא נמצא עד היום. מדי פעם מוצאים עניין חדש להיטפל לדיין המת, הוסיפה, אבל גם אם היה משהו לא ראוי, חלה עליו התיישנות מוחלטת ואין טעם להגיב על הטענות.




ד"ר קלטר: "דיין עשה המון דברים רעים, אבל לסיפור הזה יש סוף אופטימי. אפשר להגיד שדברים כאלה לא היו קורים היום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו