בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלום לך פרנסואז סאגאן

אשה זו, שהיתה כה אדיבה וכה ענוגה, חטאה בעודף בהירות ובענווה אינטלקטואלית. חסרה לה אותה מגלומניה שאיפשרה לסופרים לבנות את יצירתם באמונה שהם יוצרים דבר מה יחיד ומיוחד

תגובות

הסופרת הצרפתייה פרנסואז סאגאן, שפירסמה את הרומאן הראשון שלה "שלום לך עצבות" והיא רק בת 18, ואשר חייתה לאור הזרקורים כחצי מאה, הלכה לעולמה ביום שישי בשבוע שעבר. בת 69 היתה במותה, בתסחיף ריאות בבית חולים בעיר אונפלר בנורמדי, שבה התגוררה. היא מתה באמצע משפט שהתנהל נגדה בגין הונאת מס בגובה של מאות אלפי דולרים, ששולמו לה על ידי איש עסקים בשנות התשעים, כדי להשיג בשבילו מידידה פרנסואה מיטראן זכויות חיפוש נפט באוזבקיסטן. סאגאן נישאה והתגרשה פעמיים. היא השאירה אחריה בן, דני. האשה שהרוויחה מיליונים מספריה - בעיקר מן הראשונים - מתה בלא פרוטה.

עם מותה הכריז נשיא צרפת, ז'אק שיראק, שסאגאן היתה דמות מרכזית בדורה, וכי סייעה לשפר את מעמד הנשים בצרפת. סאגאן, שחיתה חיים פרועים, היתה קרובה לממסד כל חייה. היא כתבה יותר מארבעים ספרים, מחזות ותסריטים, אבל אם תיזכר, תיזכר בוודאי כמחברת "שלום לך עצבות", שהיה לאחד הספרים המפורסמים של המאה העשרים. "שלום לך עצבות" מספר על מתבגרת משועממת שממלאה את ריק חייה בקנוניה להרוס את אהובתו החדשה של אביה. הספר כבש את רוח שנות החמישים, שהחלו להתכונן למרד של העשור הבא. בראיון אמרה: "פרסום והצלחה גאלו אותי עד מהרה מחלומותי המוקדמים על פרסום והצלחה".

היא נולדה ב-1935 למשפחה אמידה במחוז לו שבדרום צרפת. אחרי המלחמה עקרה המשפחה לרובע נאה בגדה הימנית בפאריס. אביה היה תעשיין. היא קיבלה חינוך נוקשה ובורגני. על הוריה נהגה לומר שהיו הורים מגוננים. שם משפחתה המקורי היה קוארה, אבל היא בחרה בשם העט סאגאן, שנלקח משלל הדמויות של פרוסט בספרו "בעקבות הזמן האבוד".

היא כתבה על עצמה נקרולוג, שהתפרסם ב"המילון" של ז'רום גארסן (הוצאת פרנסואה בורין, 1988). וזו לשונו: "הופיעה ב-1954 עם רומאן דקיק "שלום לך עצבות", שהיה לשערורייה עולמית. מותה, כעבור חיים ויצירה נעימים וחפוזים, לא היו שערורייה אלא לה עצמה".

"שלום לך עצבות", כותבת מבקרת "ליברסיון" אכן היה ספר נעים, ובו היא מתארת קיץ, אלמן מקסים ובתו בת ה-17, שאינה מסוגלת לשאת את העובדה שאביה התאהב בצעירה. בספרה האוטוביוגרפי האחרון "מעבר לכתף" (1998), היא כותבת על ספרה הראשון: "זה היה ספר אינסטינקטיווי ומופקר בעת ובעונה אחת, ספר שעשה שימוש בחושניות ובתמימות באופן שווה, תערובת שעדיין יש בה להדהים היום, כמו אתמול... הספר נושם בקלילות ובטבעיות... הוא חפוז, מאושר וכתוב היטב".

הספר אכן עורר שערורייה בגלל האינטימיות הרגשית שלו והחתרנות שיש בו מתחת לפני השטח. בתוך חמש שנים תורגם ל-22 לשונות ונמכר בחמישה מיליוני עותקים. הספר הוסרט בהוליווד בכיכובה של ג'ין סיברג, וסאגאן החלה לבזבז ככל יכולתה וניהלה חיי מין חופשיים עם גברים ונשים, צרכה סמים, אלכוהול והימורים.

על "שלום לך עצבות" כתבה אן סימונין בספרה ההיסטורי על ההוצאות לאור בצרפת מאז 1945: "זה אחד מן החשובים ברבי המכר שראו אור לאחר המלחמה". ב-1956 ראה אור "חיוך מסוים" - סיפור אהבה בין איש בגיל העמידה לסטודנטית צעירה, שנמכר ב-550 אלף עותקים. ב-1957 ראה אור "בעוד חודש, בעוד שנה" שנמכר ב-400 אלף עותקים. בזמן הזה החלה להיווצר האגדה. פרנסואז סאגאן וידידיה המציאו את סן-טרופה. היא נישאה לעורך גי שאלאר והיתה לה תאונת דרכים חמורה. נכתב עליה שהזריקה את החושניות לפילוסופיות השונות של האקזיסטנציאליזם. היא כתבה רק סיפורי אהבה, בדרך כלל במשולש שבו הדמויות מענות זו את זו.

מבקרת "ליברסיון" כותבת שסאגאן בנתה אינטריגות שוליות במלים נשגבות, שבהן הגברים הפכפכים וילדותיים, והנשים מנוסות ויודעות שצריך להשפיע עליהם רוב אהבה. הדמויות של סאגאן בודדות, אבל אינן מעוררות מהומות בגלל מצוקתן הקיומית. היא אינה סופרת של היומיומי. היא ציירת של רגשות. בדורה היתה מבודדת מאוד. היא צעירה מהסופר מישל בוטור בעשר שנים ובעשרים שנה מקלוד סימון, אבל הופיעה בזמן שנולד הרומאן החדש. "אני מצפצפת על החדשנות", אמרה בשנות התשעים. "הספרות היא סינקופה ארוכה וסוערת. יום אחד אתעורר בתחושת מבוכה כלפי אלה שאני אוהבת ובתחושת אי-נוחות מעצמי, אבל משוחררת, בתחושת הקלה, כאילו הוקז ממני דבר-מה שהכביד על דמי", כך כתבה.

מבקר אחר ב"ליברסיון" כותב, שאהבו את סאגאן גם כשלא קראו את ספריה, או לאחר שהפסיקו לקרוא אותם, כי הבינו אותה. היא היתה יותר מסתם תופעה מו"לית. היא היתה סופרת, אשה, תקופה. היא היתה שנות החמישים והשנים שאחריהן, הלהבה והמצוקה, השאננות והדיכאון, האלגנטיות והעודף, ההתגייסות והחירות. היא ארגה את חייה ואת ספריה בלא להילכד ברציני מדי, וסלחו לה, אולי מפני שלא קידשה את הספרות, ומפני שבטקסטים המינוריים שלה היתה תמיד איזו דחיפות, ומפני שתמיד ביטאה את רוח הזמן. בתערובת זו של הכבד והקל שעשתה אותה לאופנתית.

היא היתה ידידתו של פרנסואה מיטראן, שנתבעה כמה פעמים על שימוש בסמים ועל השתמטות מתשלום מסים. היא היתה מכורה להימורים. בחייה, כמו ברומאנים שלה, לא חסכה מאומה: הסיגריות נועדו לעישון, האלכוהול לשתייה, הסמים לצריכה, ומכוניות הספורט לנהיגה מהירה. היא היתה "יותר מדי" כפי שנאמר עליה. יותר מדי חובות, יותר מדי הסתבכויות כספיות, יותר מדי עינוגים, מירוצים, הימורים, יותר מדי מעברים מדירה לדירה. יותר מדי חברים מזויפים ואויבים אמיתיים.

"פרנסואז סאגאן לא היתה מאותם סופרים המבטיחים את עתידם, כמו מרגריט יורסנאר, למשל, סופרים שבנו ביגיעה את מעמדם ואת האגדה של עצמם". היא נכנסה באלימות אל תוך האגדה. ב-1954 גרמו בעיות האהבה של מתבגרת מן המעמד הבורגני הנוח, המסופרות מפי בת צעירה של משפחה טובה, בנקל לשערורייה. מעל לכל כשהסיפור נמכר מיד במאות אלפי עותקים, והכניס למחברת כסף רב, שאותו ביזבזה בלא חשבון.

"סאגאן, ידידיה, קשריה, הלילות שלה בקזינו, תשוקתה למכוניות יקרות ומהירות, התאונות שלה, השמחות שלה, מפחי הנפש שלה, כל אלה פרנסו את טורי העיתונות... היא היתה כוכבת... אותה 'מוסיקה קטנה' שעלתה מספרה הראשון ואפיינה את סגנונה, גרמה באופן אירוני שיאמרו כי הרומאנים שלה אינם 'עניין גדול'. נוסף על כך הם תמיד התרחשו בבתים יפים, ארמונות, בעולמם של עשירים, אנשים בטלים ממלאכה שבילו את ימיהם ולילותיהם כשכוס בידם... אכן, 'המפלצת המקסימה הקטנה' כפי שכינה אותה פרנסואה מוריאק בצאת 'שלום לך עצבות'... אף פעם לא כתבה יצירות מופת. אבל מעל לכל חטאה אשה זו, שהיתה כה אדיבה וכה ענוגה, בעודף בהירות ובענווה אינטלקטואלית. חסרה לה אותה מגלומניה שאיפשרה לסופרים לבנות את יצירתם באמונה שהם יוצרים דבר מה יחיד במינו..." (ז'וסיאן סאוויניו, "לה מונד").

בראיון אמרה: "אני יודעת מה ערכם של הרומאנים הקטנים שלי. איני מתביישת, אין זו ספרות גרועה, זו עבודה שנעשתה ביושר. אבל אני יודעת לקרוא. קראתי את פרוסט, קראתי את סטנדאל... אנשים כאלה מראים לך את מקומך". כל זה נאמר, כותבת סאווינו, ללא מרירות, אלא בהומור.

מבקר "לה מונד", ברטראן פוארו-דלפש, מכנה אותה אמנית שהיתה היא עצמה גם על דף לבן וגם בחיים עצמם. אמנות שלא יהיו לה ממשיכים. קלייר דווארייה כותבת ב"ליברסיון" שפרנסואז סאגאן היתה סופרת מודרנית, במובן זה שהיא עצמה היתה חשובה הרבה יותר מספריה, הרבה יותר מפורסמת מן הדמויות שלה. הגיבורה האמיתית זו היא. אבל יש לציין שאילמלא היה לרומאנים שלה אותו קסם מוזר וחמקמק היא לא היתה זוכה להערצתם של מיליוני אנשים שנמשכו אליה ומצאו שאין לעמוד בפני נחמדותה וחוכמתה השטנית ("ליברסיון", "לה מונד").



פרנסואז סאגאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו