בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צרויה להב והפליטים

לא קל להיות פליט בישראל, אומרת הפזמונאית הנודעת ברומן הראשון שלה, אבל קשה יותר להפסיק לעשן

תגובות

חג סוכות הוא חג הפליטים. הישיבה בסוכה אמורה להזכיר לנו שפעם היינו כולנו פליטים שנדדו במדבר וגרו במגורי ארעי, ממש כמו הבדווים שאנחנו מסלקים היום מהמדבר או כפי שוודאי חוששים המתנחלים שיקרה להם בהתגשם תוכנית ההתנתקות. עד שנאלצתי להעתיק את עצמי ממקום מגורי לא נתתי את דעתי באמת על משמעותו של חג הסוכות, מעבר להיותו ברכה של כיף גדול לילדים ועל כן זיכרון ילדות חביב. ילדים מאוד אוהבים להרגיש פליטים. הם אוהבים לישון בחוץ, באוהל, לבנות עמדה על עץ, אפילו בתוך הבית הם אוהבים להקים מגורים זמניים מסדינים ושמיכות. הסוכה מהבחינה הזאת היא הגשמת הפנטזיה שלהם על בית הרחק מהבית, ובפרט כשאפשר תמיד לעלות למעלה להביא עוד אוכל.

ילדים יכולים להגיע רחוק מאוד כשהם מפנטזים על חיי נדודים. פעם, כשהיה בני הבכור בגן חובה, שאלה הגננת את הילדים בגן במה עוסקים הוריהם. "אמא שלי לוליינית בקרקס מדראנו", השיב הילד, כך סיפרה הגננת בשיחת ההבהרה שאליה הוזעקתי.

ראשית כל הוחמאתי מאוד. עד אז, ולצערי גם מאז, לא זיהה אצלי איש יכולות אתלטיות או קואורדינטיוויות יוצאות מן הכלל, וגם מבנה גופי לא בהכרח העיד על יכולות כאלה. שנית, ראיתי לנכון להתעניין אצל הילד מדוע השיב כך. "אם היית לוליינית", אמר, "היינו גרים כולנו בקרוואן של קרקס ונודדים בכל העולם ולא היה לך טלפון בשביל לדבר כל הזמן עם העיתון".

כשהאחים שלו היו קטנים הם רצו תמיד לעבור לגור בכל מקום שביקרנו בו. יכולתי להבין איזה חן מצאו בקיבוץ עין גדי או גשר הזיו, בית קשת או כפר בלום, שמורת נחל דן, חושה בסיני, תל אביב, נהריה או חיפה, אבל כששאלו אותי לאחר סופשבוע נחמד ביותר בצימר של שאדי בסכנין, "למה אנחנו לא עוברים לגור פה?", נעשיתי קצת מודאגת באשר לחוש ההתמצאות שלהם, עד שנזכרתי איך נהגתי אני בילדותי, בהשראת גיבורת הילדות הנערצת עלי לנה קיכלר-זילברמן וספרה "מאה ילדים שלי", לפנטז על החיים בקיטנה בזאקופנה ביחד עם מאה ילדי השואה שהצילה קיכלר-זילברמן, וכל זאת משום שתיאורי הנוף (ובפרט "פרחי שלג") וחיי החברה של הילדים נראו לי מרגשים כל כך. זאת כשלא הייתי מדמה לעצמי את החיים ב"אי הילדים" של מירה לובה, או "באין משפחה" כבספרו של הקטור מלו. באותו הזמן היה אחי מפליג בדמיונו שבוע אחר שבוע ל"מסע קון טיקי" של תור היירדאל ומעופף בחברתם של "האחים רייט חלוצי התעופה".

החיים על ארגזים הם רקע הולם לקריאת "מלכת הביצות רוקדת טנגו"

תקופת הנדודים ברחבי תבל או לפחות הארץ, מעין פליטות מרצון, היא חלק הכרחי מתהליך ההתבגרות של צעירים. אחר כך הם מוצאים לעצמם מקום ובונים לעצמם בית, לפחות מטאפורי, והפליטות הופכת מסוג של הרפתקנות לחרדה הנושאת עמה תלישות, עליבות וחיים בשוליים. חרדה העומדת ביסוד החוויה הישראלית.

בעודני מתבוססת להנאתי בשלולית הרחמים העצמיים שכפו עלי החיים על ארגזים, קראתי את ספרה החדש של צרויה להב "מלכת הביצות רוקדת טנגו" (הוצאת עם עובד). הסיפור הזה, אגדה ריאליסטית-סוריאליסטית למבוגרים הכתובה ברוב כישרון, משך את לבי ראשית משום שהוא מתרחש בחיפה, אבל לא בחיפה שבה גדלתי. חיפה שבה גדלתי היתה עיר מעמד הבורגנות הפועלית ובמרכזה שיכון עובדי העירייה שבו היו אבותינו, כולם פקידי עירייה בדרגות מתחלפות, מרכלים בלי חשש אודות אבא אחר, אבא חושי, וגם על גזבר העירייה או ראש ועד הפקידים, בעוד כתפיהם הלבנבנות המכוסות בכתפיות גופיה בלבד העלו פלגי זיעה שעה שעמדו וניסו לבנות לנו סוכה. רומן ביכוריה של להב מתרחש בחיפה הנסתרת, זאת שהורי והוריהן של חברותי לא התירו לנו לסייר בה ללא סיבה דחופה ובהשגחתם הצמודה בלבד, וגם זאת אך ורק בשעות האור, לפני שהחשיכה מתמלאת, כך טענו, בימאים שיכורים, בזונות ובכל מיני פושטקים וקרימינלים. על כן הפכה העיר התחתית הזאת בדמיוננו, בסיוע שיריו של חיים חפר, לעיר נמל אקזוטית כמו מרסיי לפחות. להב, שהאוטובוס מאיילת השחר היה מביא אותה לתחנת אגד (בחיפה קוראים לתחנה המרכזית "אגד") שהיתה אז בעיר התחתית, הכירה בעיקר את חיפה הזאת.

שם, בחיפה התחתית, אל מלון מתפורר ומטונף שסימני עברו המפואר כבר אינם ניכרים בו, ששמו "סנטייגו" מעיד על המקום שממנו הגיע אליו בעליו, מגיעים אנשים שחיי כולם שלובים זה בזה וכולם פליטים. הלינה רוזנשטיין, גיבורת הספר, אשה שמתה כבר אבל חוזרת לחיים במלון "סנטייגו", היא פליטת שואה מהמחנות ופולנייה שהיתה אחר כך גם לפליטת אהבה מארגנטינה, ממנה גורשה על ידי בעלה לשעבר, לאונרדו, שהוא הבעלים של מלון "סנטייגו", שממנו הוא עומד להיות מגורש בעצמו על ידי חברו הטוב, פישל, גם הוא פליט מפולין ואחר כך מארגנטינה, וכן פליט אהבתו הנכזבת להלינה.

הלינה התגוררה בדירת שיכון מלאה פורצלנים ובגדי ערב מהודרים בדימונה ביחד עם פלורה, בתה, עד שזאת ברחה מאמה ומילדיה, לאחר ארבע אהבות אומללות, והותירה את הלינה עם שני הנכדים, ברוך ואלה. שניהם נמלטים מדימונה לאחר מותה: ברוך הוא פליט מהצבא שאיננו יודע היכן הוא רוצה לחיות; אלה, היחידה שרוצה להשתייך, נשלחת לקיבוץ ואיננה נקלטת כילדת חוץ. למשפחה המאמצת בקיבוץ קוראים "משפחת חופרי", כשם נעוריה ושם משפחתה הקיבוצניקית של להב. אלה הילדה, כשהיא מתוודעת לילדי הקיבוץ ולמנהלת הפלמ"חניקית שמדברת עברית כל כך יפה, פתאום מבינה ש"ככה נראים ישראלים אמיתיים. כמותם וכמו המנהלת הפלמ"חניקית שלנו... והילדים מדימונה? לא ישראלים".

האדם היחיד שאיכשהו נקלט ומכה שורשים במלון "סנטייגו" הוא דווקא רפי, העובד הבורמזי הבלתי חוקי, פליט על פי ההגדרה ועתיד להיות מגורש בכל רגע, ובכל זאת איננו בעל אישיות של פליט. "הוא", אומרת להב בשיחה איתה, "היחיד הנורמלי. היחיד שמכה שורש. הוא לא יהודי ולא סובל מהנוירוזה היהודית הטיפוסית של פליטות".

"הארץ הזאת היא מחנה פליטים אחד גדול", היא כותבת בספרה. "נסחבים, השד יודע מאיפה לאיפה. כל אחד עם השק הפרטי שלו. פליטי שואות, מלחמות ורעב, פליטי אהבה, משפחה ופליטי חלומות".

פליטות היא תחושה שבעומק חווה אותה כל החברה הישראלית, יהודים כערבים ופלשתינאים

להב גדלה בקיבוץ איילת השחר ומצד אמה, ממשפחת לוי-אפשטיין, היא אפילו דור חמישי בארץ. היא פזמונאית נודעת שכותבת שירים למיטב הזמרים ("דרך המשי", "פרח", "ימי התום") ומורה לכתיבה יוצרת וכנרת ובעברה היתה גם זמרת ושחקנית. ספר הנוער שכתבה ביחד עם אריה פלאי, "כפכפי העץ של אנדרה", זכה לעיטור אנדרסן. ביחד עם בנזוגה האמן ומעצב התפאורות, איציק אלבלק, ושני ילדיהם היא גרה בבית אבן נושן ויפה תואר במושבה הגרמנית בירושלים, מוקף גינה שהיא מטפחת כבר שנים. מה לה ולחוויית הפליטות?

"בעיני כל האנשים בארץ שלנו לוקים בה אם הם רוצים או לא, שלא לדבר על הפלשתינאים שאנחנו בעצמנו הפכנו לעם של פליטים", היא אומרת. "הרעיון הציוני שהתחיל מחזרה לשורשים הוא בעצם פסאדה לפליטות של אלפי שנים, מאז אברהם אבינו. וגם אברהם אבינו היה פליט של התרבויות והאמונות שגדל בהן. פליטות והתחלות חדשות קשורות אלה באלה מטבע מהותן, מהבחינה הזאת הפליטות היא ערש התרבות שלנו".

אבל האם להיוולד ולגדול בקיבוץ זה לא ההיפך מלהיות פליטה? "כשאת ילדה", היא אומרת, "את לא יודעת להגדיר לעצמך דברים, אבל אותי בקיבוץ גידלו קצת אחרת משגידלו את האחרים כי מגיל ארבע ההורים שלי, שנמאס להם לראות אותי בורחת אליהם כל לילה מבית הילדים, הרשו לי לישון בבית, ואחר כך אבא שלי גם בנה לי חדר משלי מתחת לבית. נכון שבאיילת השחר לא הייתי היחידה שלא ישנה בבית הילדים, אבל זאת היתה התחלה של להיות יוצאת דופן וזאת תחושה שיש לה מחיר.

"לא, זאת לא תחושה של פליטות", היא ממהרת להוסיף, "כי פליט זה מצב טרגי ואני לא הייתי במצב טרגי. הייתי מאוד מקובלת בכל מקום ומשפחתי הנפלאה גם הגנה עלי מכל הצדדים. אבל זה היה מין מצב של לגדול בתוך איזו תרבות שאת לא באמת חלק ממנה ואת יושבת ומתפקעת מצחוק".

למה מתפקעת מצחוק?

"כי אצלנו בבית היתה תרבות של עם ישראל החוזר לשורשיו ועברית נפלאה של אמא שלי והכל היה רציני להחריד וגם קצת מגוחך, כל העסק הזה של להיות מלח הארץ וההתפארות הזאת בכך שאנחנו דור חמישי בארץ, שאנחנו מחברון ולמדנו, כלומר אמא שלי למדה ב'ריאלי' בחיפה. ואני הייתי חושבת לעצמי: אז מה אם אנחנו מחברון? אפשר לחשוב. אחר כך גם פגשתי כל מיני אנשים, אביונים או בורים, שגם הם כל גאוותם על כך שהם כאן כבר מדורי דורות. כאילו העובדה הזאת מצביעה על חוכמה מיוחדת או על איזו סגולה יוצאת דופן. אני חושבת שיש במצב של פליטות משהו הרבה יותר מפוכח מהתחושה של מלח-הארציות, משהו הרבה יותר משוחרר מפנטזיות".

כמו הרבה קיבוצניקים, היא פגשה לראשונה אנשים מסוג שונה רק בשירותה הצבאי. "שירתתי בצוות הווי צנחנים כזמרת, שחקנית וכנרת, וצוות ההווי הוא באמת מין תיאטרון נודד. זאת היתה הפתעה גדולה בשבילי לפגוש אנשים שלא פגשתי קודם ולהתיידד עם אנשים שבכלל לא ידעתי שיש כמותם, אנשים מעיירות הפיתוח, המשפחות של החברים שלי. אני חושבת שכבר בגיל 18 הבנתי שלפליטים יש הרבה יותר מה לומר מאשר למלח-הארצניקים, יש להם פחות בולשיט והעמדות פנים כי אין להם אידיאולוגיה והתעתועים שהיא מספקת".

היא עצמה חשה על בשרה את תחושת הפליטות רק כשהתגוררה בארה"ב. בתקופה הראשונה, בין גיל 20 עד 23 וחצי, עם בעלה הראשון לואי להב, אז הופיעה בלהקת הליווי של ברוס ספרינגסטין, ובתקופה השנייה, לבדה, בין 26 ל-28 וחצי כשלמדה משחק בלוס אנג'לס. "אני חייתי שנים בחו"ל ולא הצלחתי להשתלב. הרגשתי כל הזמן כמו פליטה, הייתי גולה, עקורה משורש, חולת געגועים, לא מצאתי לנפשי מנוח. ובאותו זמן בארץ, אבא שלי היה הרוס. ולולא אחותי הגדולה, שתפסה את אבי באוזנו ולא הרשתה לו, הוא היה יושב על האדמה כששק על ראשו וזועק. כי בשבילו, שעלה לארץ כאידיאליסט ציוני עוד לפני המלחמה וחשב שהציונות היא עלייה לארץ ומחיקת הגלות, כל מי שעוזב את הארץ נחשב לבוגד שאין כדוגמתו. בעיניו היה מותר לעזוב את הארץ רק לדברים חשובים באמת, כמו לבקר את משפחתו שנשארה מאחורי מסך הברזל שנפתח לזמן מה לפני מלחמת ששת הימים".

הפליטות בעיניה היא חוויית היסוד של קיומנו כאן. "זאת תחושה שבעומק חווה אותה כל החברה הישראלית, יהודים כערבים ופלשתינאים, משהו ששייך לזיכרון הקולקטיווי של כולנו כאן. מה מאפיין אותה? זאת תרכובת כזאת, שיש בה מצד אחד פחד מלהיות כל הזמן בסכנת גירוש מהמקום, ומצד שני ישנה תרגולת כמעט טבעית ומובנת מאליה שכשרק מתחיל להיות כאן לא נוח או מסוכן, אורזים במהירות את הפקאלעך, את החסכונות, את הילדים ובורחים. והסכנה יכולה להיות סכנה ביטחונית או כלכלית או סתם הסכנה שבחוסר מימוש עצמי. בקלות גדולה, כמו פליטים מאומנים, אנשים בורחים מכאן ואחר כך הם חיים כל חייהם בארצות אחרות בתחושה של פליטים כשהם מתגעגעים מאוד למקום שעזבו. לדעתי זה חלק מהנוירוזה היהודית שהיא תוצאה של שואה ופוגרומים ו'לך לך'.

"הארץ שלנו היא תערובת של מהגרים שקשה להם בכל מקום. לא רק לילדה בספר, אלה, קשה להיקלט לקיבוץ. לאלה וברוך קשה להיקלט כי הם נכדים וילדים של פליטים, הם דור שלישי לפליטות ויש להם כבר מבנה אישיות של פליטים. הקיבוץ לא היה מקום קולט פחות טוב מאחרים, אולי להיפך, אבל חוויית ההיקלטות היא קשה ואצל אלה תכונות האופי שלה מפריעות לה. אבל היו בקיבוץ גם ילדים שנקלטו נהדר. כל אלה שהפנימו את הרעיון של עם ישראל החוזר לשורשיו והשוויון וחברת הילדים והשירים האלה והיסטוריה של עם ישראל החוזר לשורשיו ולארצו וידיעת הארץ. אבל בספר שלי לגיבורים, חוץ מאשר אלה, אין שום קשר לרעיונות האלה. הלינה וגם פישל או לאונרדו ממש לא עסוקים בשאלה אם כן ציונות או לא ציונות, והם וגם הלינה ממש לא מוטרדים מהשאלה אם הם נקלטים ומשתלבים פה או לא. הם עסוקים בדברים פרקטיים - חיים, ניסיון להתפרנס ואהבות מוחמצות".

זהירות! הספר לא מומלץ למי שזה עתה הפסיק לעשן

אחד הדברים שקרו לי במהלך קריאת "מלכת הביצות רוקדת טנגו" הוא שכמעט חזרתי לעשן (לאחר שמלאו חמישה חודשים ויומיים להפסקת העישון שלי, אבל מי סופר). זה נבע מתוך הזדהות גדולה שעורר בי הקטע הארוך והמפורט העוסק בניסיונותיה של הלינה, יפהפייה דמויית ריטה היוורת בעלת עיני-טורקיז, לחדול לעשן כדי לרצות את בעלה ואהובה הנכזב לאונרדו, שאותו היא רודפת עוד מפולניה ועד למותה מצפה שאולי, בכל זאת, יתחתן איתה שוב.

כך כתוב שם: "בשבוע הראשון היתה לה הרגשה חגיגית. היא מנצחת. עישון הוא לא התמכרות אלא הרגל שהשתרש עמוק מדי, ואפשר להיפטר ממנו. צריך רק טיפל'ה רצון. בשבוע השני היא הבינה שצריך יותר מטיפל'ה רצון, כי הגעגועים הם ייסורי הגוף והנפש גם יחד ועל כן פיצתה את עצמה במנות כפולות מכל דבר - אוכל, קניות, בילויים עם פלורה ומריבות עם לאונרדו... בחודש השני החלה מחאת העצבים. כל דבר עיצבן אותה, כולל התעמלות, ובעיקר זה שלאונרדו, שרק למענו זרקה את הסיגריות, לא טורח להגיד לה אף מלה טובה...

"בלילות היא בעטה בקירות בחימה שפוכה, וקמה וקברה אותה מתחת לסנדוויצ'ים של בשר קר, עם שוקולד, עם מלפפון חמוץ, עם פשטידה, עם בננה, עם מסטיק, עם קוניאק, עם כדור שינה... בחודש השלישי היא בכתה מכל דבר... בכי לא נשלט שבא גם בתגובה לעננים, לשמים הכחולים ולצורות הגיאומטריות שעל השטיח... בחודש הרביעי היא הרגישה כמו פרה בפאמפאס, מפוטמת ומטומטמת, אדישה למשא ומתן שבין הגאוצ'וס על הסוסים לבין סוחרי הבשר בקדילקים, ומקבלת בהכנעה את חוקי בית המטבחיים... עישון הוא לא הרגל שהשתרש עמוק מדי, הוא התמכרות, והלינה מכורה לו כמו שהיא מכורה ללאונרדו. אבל לא מלאונרדו היא נאבקה להיגמל, ורק דבר אחד העסיק אותה: הסיגריות".

בחודש החמישי חוזרת הלינה לעשן רק ארבע סיגריות ביום, ותוך חודש היא חוזרת "לקצב יפה של עישון והכפילה אותו כפיצוי על הזמן האבוד", כי "רק ככה היא מרגישה שהיא נושמת וחיה והלינה היא ההתמכרויות שלה, וההתמכרויות הן הלינה, וזה מה שנותן לה כוח ובריאות". זמן לא ארוך לאחר מכן מגרש אותה לאונרדו, ללא קשר בכלל לניסיונות הפסקת העישון שלה ולמרות שהיא עתידה להישאר מכורה לו ולעישון עד למותה, וגם לאחר מכן.

להב אומרת שבסך הכל תיארה את ניסיונה הטרגי להפסיק לעשן, לפני כמה שנים. כיום, בדיוק כמו הלינה, היא מעשנת "שתי קופסאות וחצי ליום, גם ביום כיפור. הייתי מטורפת מזה שניסיתי להפסיק לעשן והרגשתי כמו פרה והייתי אומללה לבלי גבול. אבל מה ששבר אותי זה שהרגשתי גם שאני לא יכולה לכתוב, ואמרתי לעצמי: שאת הכתיבה יקחו ממני? אז חזרתי לעשן. כמו שאומרת הלינה בספר: מה, הקרדיולוגים שלא מעשנים לא ימותו? גם הם ימותו".



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו