בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החלפנו עולם

לפעמים נדמה לי שמאז אמצע המאה העשרים לא רק עברו עידן או שניים, כי אם החלפנו פלנטה. בשנות החמישים עוד נותר הרבה מן העולם של לפני מלחמת העולם השנייה. אפשר למתוח רצף בין דיקנס לקיפלינג להמינגוויי, אבל בשנות השישים נפער בקע בכביש, והמרחק מג'ק קרואק לסלמן רושדי, מווינסנט מינלי לפדרו אלמודובר קצר מאוד

תגובות

תמיד תמהתי על החידה ששאל הספינקס את אדיפוס: מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש? ועמה התשובה - האדם זוחל על ארבע בינקותו, הולך על שתיים בצהרי חייו ונשען על מקל לעת זיקנה. מן החלוקה הזאת משתמע כאילו מדובר בשלושה חלקים שווים: עד גיל עשרים, נאמר, זוחלים על ארבע, ואז מזדקפים ומתהלכים על שתי רגליים עד גיל ארבעים, ובעשרים השנים הנותרות נשענים על מקל. שיערתי שהצורך להציג סכימה פשוטה הוא שהינחה את הספינקס, ומזל שאדיפוס היה טלפאתי וירד לסוף דעתו.

בתור מטאפורה, לעומת זאת, הסכמה הזאת תאמה פחות או יותר את תמונת העולם כפי שהצטיירה בעיני בני דורי, כאשר הגענו לבגרות באמצע שנות החמישים. עד גיל שמונה-עשרה היינו בחזקת ילדים - כלומר, כפופים למרותם של הורינו ומורינו, לבושים כילדים, מוגבלים אפילו בבחירת ספרים בספריות הציבוריות. הבגרות קפצה עלינו בבת אחת בגיל שמונה-עשרה; כעת מותר להתלבש כאדם מבוגר (בעצם חובה להתלבש כאדם מבוגר, אחרת תיחשב למפגר), מותר לעשן, להתחתן ובכלל להיות אדם בוגר ואחראי. בראש וראשונה, חובה לעבוד - אלא אם כן לומדים באוניברסיטה.

היה רגע גורלי ממש, שבו חדלת לזחול על ארבע, במובן המטאפורי, והתחלת ללכת על שתיים - אם רצית ואם לא. החיים השתרעו לפניך כנוף מיסתורי, מעורפל ומרתק, וידעת שיש לך בערך עשרים שנה ליהנות מן החירות השמורה למבוגרים. בגיל ארבעים יתחיל משטר חדש - אולי לא ממש הליכה על מקל, אבל שלב א' של הזיקנה.

היתה, אם כן, חלוקה משולשת, ואם יש דבר המבדיל בחריפות בין דורי לבין דור הצעירים היום הוא שהחלוקה נשתנתה באופן רדיקלי. היום הילדים נעמדים על רגליהם האחוריות בערך בגיל חמש-עשרה ומיד מתחילים לרוץ, ואילו המבוגרים מתחילים להישען על המקל המטאפורי בגיל הרבה יותר מאוחר מארבעים. היום אין כמעט הבדל בין אנשים בני שבע-עשרה ושלושים. הרגע הדרמטי של המעבר מילדות לבגרות נמחק, ובמקומו משתרעת תקופת מעבר ממושכת לפני שהאדם נדרש להתנהג כבוגר לכל דבר.

חלוקה שלא נשתנתה היא חלוקת המין האנושי לשני זנים נפרדים, צעירים וזקנים. יש אמנם שלב אמצעי, משהו בדומה לגולם של הפרפר, אבל הפוך: פרפר הנעורים הופך לגולם וממנו בוקע זחל. הזחל הוא שהולך על מקל, מטאפורית כמובן.

דוריס לסינג הצביעה על כך שכדי שאוטוביוגרפיה תשקף את תחושת הזמן הסובייקטיווית חייבות השנים הראשונות לתפוס הרבה יותר מקום מן השנים המאוחרות. הזמן הסובייקטיווי עובר תהליך אינפלציוני מובהק: לילד בן שש שבוע הוא תקופת זמן ארוכה, לאדם בן עשרים הרבה פחות, ולאדם בן שישים שבוע שווה בקושי חצי יום... מבחינות מסוימות זו ברכה, לפחות למי שמבקש להיזכר בשנים עברו. המחיש זאת (גם אם לא בפרופורציות לסינגיות, השבח לאל) מרסל פרוסט בחיפושו אחר הזמן האבוד. כאשר שנה היא עידן, היא גדושה חוויות הממלאות אולם שלם במוזיאון הזיכרון; כאשר שנה חולפת במהירות הבזק, גם תכולתה באותו מוזיאון מתכווצת לכדי פינה קטנה.

לפעמים נדמה לי שמאז אמצע המאה העשרים לא רק עברו עידן או שניים, כי אם החלפנו פלנטה. בשנות החמישים עוד נותר הרבה מן העולם של לפני מלחמת העולם השנייה. האימפריה הבריטית עוד עמדה על תלה, גם אם פלשתינה-א"י והודו כבר נחלצו משליטתה. סיפוריו של סומרסט מוהם עדיין נקראו, וכמובן ספריו של המינגוויי. נשים עוד לבשו מחוכים וגברים חבשו מגבעות. בערבים, בבית, הרדיו הוא שסיפק את הבידור, אם כי הקולנוע דחק את רגליו. הומוסקסואליות היתה לא-חוקית, אבל לעומת זאת מותר היה לעשן סיגריות, מקטרות וסיגרים בכל מקום, כולל אוטובוסים ואולמות קולנוע. יפן היתה ידועה כמקור למוצרים זולים שחיקו את המוצרים המשובחים ממדינות המערב. בסרטים הוליוודיים שלטו אז חוקי צניעות שהיו משמחים את לבם של האייטולות. המלה דקדנס עוד היתה בשימוש! - מתי שמענו אותה בפעם האחרונה?

בשנות החמישים עוד יכלה קוראת צעירה להזדהות עם אמה בובארי ואנה קרנינה. אמנם אשה שעזבה את ביתה וילדיה כבר לא סבלה נידוי חברתי מוחלט, אבל ילדים שנולדו מחוץ לנישואים נחשבו ילדים "לא חוקיים" (איזה ביטוי מתועב). כאשר אינגריד ברגמן, כוכבת-על בזכות תפקידיה בסרטים כמו "קזבלנקה", "למי צילצלו הפעמונים" ו"חג מולד לבן", התאהבה בבמאי רוברטו רוסליני, עברה לחיות אתו וילדה לו בת מבלי שהיתה נשואה לו, זעו אמות הספים והיא הוחרמה באמריקה. אפילו בסנאט האמריקאי השמיצו אותה. אלה היו השנים של המקרתיזם, ולא רק השחקנית האירופית השערורייתית, אלא גם מיטב הבמאים והתסריטאים בהוליווד שנחשדו בקומוניזם - הידוע ביניהם היה דולטון טראמבו, מחבר התסריט של Johnnie got His Gun - נכלאו ואחרי שחרורם נאלצו לעבוד בשמות בדויים. צ'רלי צ'פלין נאלץ לעזוב את ארצות הברית, מפול רובסון נמנע לצאת לסיבוב הופעות בעולם, ולאחר מכן נשלל ממנו דרכונו האמריקאי והוא לא חזר למולדתו שנים רבות.

הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שלטה אז בכיפה ברחבי העולם המערבי, והיא תאמה להפליא את השמרנות החברתית. פרויד קבל שאינו יודע מה רוצות הנשים, אבל ידע בדיוק מה הן אמורות לרצות - היינו, משגל וגינלי, וגם זה במשורה. בעולם הפרוידיאני היתה תמיד דמות סמכותית - הגבר במשפחה, ההורה, הפסיכולוג, השלטון - ודמויות הכפופות לה. תורתו גם תאמה היטב את התפישה שלפיה המעמד המשכיל (והאמיד) יודע להתנהג יפה, מאופק, מסוגל לסובלימציה של הדחפים העולים מן האיד. לעומתו, ההמונים הנבערים (והעניים) - ועמם כמובן גם העמים הלא-לבנים ברחבי אפריקה ואסיה - ייצריים וחסרי-מעצורים, ויש לשלוט בהם עד שיתפתחו ויהיו תרבותיים "כמונו". עד כדי כך צלחה תפישת העולם הזאת, שפסיכולוג אמריקאי ידוע, רוברט לינדנר, מחבר הספר "השעה בת חמישים הדקות" (The Fifty-Minute Hour), תיאר כיצד ריפא, בעזרת פסיכואנליזה פרוידיאנית, פעיל של אחד מאיגודי הפועלים וגמל אותו מנטייתו להתקומם נגד המעבידים שאסרו על עובדיהם להתארגן. הטיפול הפסיכולוגי גרם לאותו פעיל להבין שנטייתו הסוציאליסטית לא היתה אלא תסביך שמקורו בילדותו.

אבל מתחת לתמונה השמרנית הזאת רחשו חרדות והן ביעבעו ועלו על פני השטח. בראש וראשונה - הפחד מפני הפצצה. מן הרגע שהתברר שגם לסובייטים יש נשק כזה, החלו הפחדים מפני מלחמה גרעינית. אלברט איינשטיין, שהתייסר מפני שעבודתו המדעית תרמה לפיתוח הנשק המפלצתי, אמר שאם מלחמת העולם השלישית תתנהל בנשק גרעיני, המלחמה שאחריה תתנהל במקלות ואבנים. ואפילו יותר מן הפצצה, גאה הפחד מפני הנזק של הניסויים הגרעיניים שביצעה ארצות הברית, ולאחר מכן בריטניה, באוקיינוס השקט, והסובייטים - במרחבי אסיה המרכזית. בשנת 1960 הופיע ספרו של נוויל שוט, "על החוף", שתיאר כיצד האטמוספירה כולה הפכה רדיואקטיווית וקטלה - קודם בחצי כדור הארץ הצפוני ובהדרגה בדרומי - את כל עולם החי, מן הצמחים ועד בני האדם. ואין שום פתרון, ואין לאן לברוח... הספר הזה היה רב-מכר עצום כמעט בכל העולם המערבי; אינני יודעת אם גם בגוש הקומוניסטי.

המהפך הגדול חל כמובן בשנות השישים. בספרו "עידן הקיצוניות" ציין ההיסטוריון המרקסיסט אריך הובסבום שהמאה העשרים החלה למעשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והסתיימה עם נפילת ברית המועצות. זו הגדרה יפה, כי המאה התשע-עשרה באמת נמשכה עד 1914, ואילו המאה העשרים שנולדה באותה מלחמה הסתיימה, במובנים מכריעים, עם פירוקה של המעצמה האדומה. אבל בהיסטוריה הסובייקטיווית שלי ושל בני דורי נחלקת המאה של הובסבום באמצעיתה.

אחד ממבשרי המהפך היה מחזהו של סמיואל בקט, "מחכים לגודו", שהופיע באמצע שנות החמישים. משהו קרה עם הצגתו של המחזה הזה, ששבר באחת את כל המוסכמות התיאטרוניות והספרותיות. מי שרואה אותו היום אולי לא יכול לשער איזה אפקט היה לו, כשנפל כמו פצצה לתיאטרון ששלטו בו המחזות האליפטיים של טנסי ויליאמס, המחזות המכופתרים של טרנס ראטיגן, המחזות דמויי הפוסטר של ברכט, וכיו"ב. באמצע שנות החמישים נחשב המחזה - ואחר כך הסרט - "תה וסימפתיה" (רוברט אנדרסון / וינסנט מינלי) לנועז, בגלל הרמז הדקיק שהגיבור הצעיר, ששערו ארוך בסנטימטר יותר משערם הקצוץ של חבריו בקולג', הוא אולי - שומו שמים! - הומוסקסואל, ומגורל נורא זה מצילה אותה אשת אחד המרצים (לא אקדמאית בעצמה, כמובן). בשלהי שנות החמישים נחשב מחזהו של ג'ון אוסבורן, "הבט אחורה בזעם", כמהפכני, והחבורה שסביבו, שכללה את קינגסלי איימיס ("ג'ים בר-מזל") וג'ון ויין (Hurry on Down" (Wain", נקראה "הצעירים הזועמים", אף שלאמיתו של דבר היו סתם מעין בני-עשרה מגודלים שכעסו על הוריהם. אבל בקט לא היה המבשר היחיד. היו גם ג'ק קרואק ("בדרכים") ואלן גינזברג ("נהמה"), שפרשו מן חברה המעונבת, המכופתרת, הסמכותית, והצהירו על אוטונומיה רוחנית, פרועה ומתריסה.

במאמר מוסגר ולמען הסר ספק - אינני מתעלמת מן החידושים הסגנוניים המרתקים שעשו סופרים כמו ג'יימס ג'ויס ווירג'יניה וולף בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אלה אינם מענייני היום, כי הנושא כאן הוא השינויים החברתיים-התרבותיים, לא הצורה שבה תוארו בספרות. עולמם החברתי-התרבותי של וולף וג'ויס היה עדיין מחובר לזה של הארדי וייטס.

המהפך התחולל בשנות השישים, בכך אין שום ספק. כמה גורמים חברו יחד ועירערו אחת ולתמיד את תמונת העולם הישנה ששרדה במלחמת העולם השנייה: המהפיכה הקובנית שהצליחה לחלץ את האי מן השליטה האמריקאית (בניגוד לגרורות הסובייטיות, שניסו ולא הצליחו להשתחרר מעולה של רוסיה), מאבק השחורים לשוויון זכויות בארצות הברית והאיסור על האפליה הגזעית, רצח קנדי, הגלולה נגד הריון, מלחמת וייטנאם, מלחמות השחרור באלג'יריה, קניה, מאלאיה, ועוד. כל אלה השתקפו בספרות, ובאופן בולט במה שנקרא מדע בדיוני, ששנות השישים היו תור הזהב שלו. גם בז'אנר הזה השתקפו אידיאולוגיות שונות - למשל, ביחס למלחמה בווייטנאם. לא היה קשה לנחש שג'ון קאמבל, עורך הירחון "אנאלוג" ובעצמו סופר מד"ב ידוע, וכמוהו רוברט היינליין, מחבר רב המכר "גר בארץ נוכרייה", יהיו תומכים במלחמה, ורבים אחרים, ביניהם קורט וונגוט, אייזק אסימוב וארתור סי. קלארק, יתנגדו לה.

הדמיון היוצר פרץ לחלל החיצון, לעתיד הרחוק ואפילו לעבר הרחוק: הבולטים ביותר היו כמובן קלארק ואסימוב - הראשון עם הסיפורים ששימשו בסיס לסרט "2001, אודיסיאה בחלל", והשני עם סדרת "מוסד" הידועה. עם זאת, היו כמה נתוני יסוד, כביכול, שאפילו סופרים עתירי דמיון כשני אלה לא השתחררו מהם - האחד הוא המשך קיומן של שתי מעצמות-העל המתחרות זו בזו בעתיד ואפילו בחלל, והשני הוא מעמד האשה: אפילו בעוד אלף שנים ובצדה השני של הגלקסיה, פרט לכמה נשים חריגות (ובדרך כלל רווקות מושבעות ובלי ילדים) יימצאו הנשים בבית, עסוקות בגידול הילדים והכנת הארוחות לגבריהן.

מי שניפץ כליל את השבלונות החברתיות-פוליטיות היו כמה מן הצעירים והחריגים, ביניהם פיליפ דיק, סמיואל דילייני וג'יי. ג'י. באלארד. העולמות שהם ציירו חרגו מכל בחינה מן העולם שבו חיינו כולנו, ועם זאת עוררו תחושה של אמינות. אלה לא היו פנטסיות, כמו למשל "דברי ימי המאדים" של בראדברי, כי אם ניסיונות לדמיין בני אדם בנסיבות שלא היו מעולם ומן הסתם גם לא יהיו.

יצאנו משנות השישים לעולם אחר. אמנם אפילו אז איש לא צפה שבשלהי המאה העשרים יהיו כמה מגדולי הספרות האנגלית אנשים שמוצאם מן המושבות לשעבר: וי.אס. נאיפול, ויקרם סת, ארונדהטי רוי, דרק וולקוט, וולי שויינקה, ובצרפת אנשים כטאהר בן ג'אלון ואמין מעלוף. ובאמת, קצב השינויים נעשה יותר ויותר מזורז. אפילו בשנות השבעים והשמונים - פוסט וודסטוק, פוסט וייטנאם, ספק אם רבים האמינו שיזכו לראות את נלסון מנדלה בתפקיד נשיא דרום אפריקה, או שכנסיות חדשות ייבנו ברוסיה לצד "מקדונלדס" ו"סטרבאקס". אבל השבר של שנות השישים אינו מוטל בספק: אפשר למתוח רצף בין דיקנס לקיפלינג להמינגוויי, אבל כאן נפער בקע בכביש, והמרחק מקרואק לוויליאם גיבסון, מבקט לסלמן רושדי, מ"הצוללת הצהובה" ל"סאותפארק", קצר בהרבה מזה המפריד, למשל, בין קולט ("שרי") או קתרין אן פורטר ("ספינת השוטים") לבין זיידי סמית ("שיניים לבנות"), או בין וינסנט מינלי ("תה וסימפתיה") לבין פדרו אלמודובר ("הכל אודות אמא").

היום, כשאני רואה נשים הרות מתהלכות בשלווה כשכרסן מתאווררת לה בין שולי החולצה לבין החגורה, אני נזכרת כיצד הופעת הרוכסן הקדמי במכנסי נשים עוררה תגובות של כעס וזעזוע. היום הסופרת המצליחה ביותר בעולם, ג'יי. ק' רולינג, מחברת ספרי "הארי פוטר", היא אם לא נשואה, ואיש לא הרים גבה. בהוליווד יולדות שחקניות ילדים בלי לטרוח לדווח מי הם אבותיהם. גם החרדות הקיומיות השתנו מן הקצה אל הקצה. את מקום הניסויים הגרעיניים כמקור לחרדה ירש השינוי האקלימי, כפי שהוצג בסרטים "בינה מלאכותית" ו"היום שאחרי", והאיסלאם ירש את מקום הקומוניזם והחתרנות הסובייטית כסכנה המרחפת על העולם המערבי. ואני, במקום לתקתק את המאמר הזה על נייר ולשלוח אותו לדפוס, כפי שעשו עיתונאים וסופרים במאה העשרים של הובסבום, אעביר אותו כהרף עין בדואר אלקטרוני, אפילו לצדו השני של כדור הארץ. אין מה לומר - החלפנו עולם.



"תה וסימפטיה" בבימוי וינסנט מינלי. רמז דקיק ונועז


סמיואל בקט בעת בימוי "מחכים לגודו". קשה לשער את האפקט שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו