בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צוענים בעיר הקודש

הדרך הקלה ביותר לראות היום צוענים בירושלים היא לעבור בסופי שבוע בכניסות לעיר העתיקה

תגובות

לפני כשישים שנה כתב יעקב שמעוני, אז איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ספר המנסה לתת תיאור דמוגרפי-חברתי מקיף של ערביי ארץ ישראל. בין השאר מובאים בו נתונים על שורה ארוכה של קהילות מיעוטים החיות בארץ; דרוזים, מתואלים (השיעים שגרו בגבול לבנון), מוגרבים, טורקמנים, צ'רקסים, פרסים-בהאים, בוסנים, אפגנים - ולבסוף גם צוענים. וכך נכתב עליהם: "בני הצוענים הנודדים בעולם כולו מצויים גם בארץ ישראל".

"אומרים שמרכזם בגולן", נכתב שם, "הם קיבלו את דת האיסלאם אך יש אומרים שאינם מבינים בה, בהיותם ירודים מאוד מבחינה תרבותית, ואינם מדקדקים בה. יש להם לשון מיוחדת הקרויה בפי הערבים עצפור (צפצוף) ציפור, אך רובם יודעים ערבית. נשותיהם מרבות להתכסות בכתובות קעקע ובצמידים (...) והם עוסקים במלאכות שונות ומשונות; פחחות, פשיטת עורות, מסחר בסוסים וחמורים, מהם עוסקים גם ברקדנות ובשירה, בהצגת חיות מאולפות ובהגדת עתידות. רבים מהם קבצנים פושטי יד, אוהליהם רעועים ודלים. הערבים קוראים להם 'נוור', בזים להם וחושבים אותם לגזע שפל וירוד. אין מתחתנים אתם ואין נותנים להם להתיישב ישיבת קבע בכפריהם".

חלק מקהילות המיעוטים השונות - כמו המוגרבים, הטורקמנים, הבוסנים והאפגנים - נטמעו כליל בערביי ישראל והשטחים. שבטי הטורקמנים, למשל, שישבו עד 1948 במורדות הכרמל, מרוכזים כיום בג'נין, ויש להם אפילו חבר בפרלמנט הפלשתיני. הם הסתערבו לחלוטין, איבדו את הניב הטורקמני שבו דיברו, וקשה להבחין בינם לבין האוכלוסייה הערבית שסביבם. כך קרה גם למשפחות הבוסניות שהתגוררו עד 1948 בקיסריה, וסימן ההיכר היחיד שנותר להן הוא שם המשפחה בושנאק, המוכר בשכם ובסביבה.

גם על קהילת הצוענים עברו תהליכי התבוללות בקרב הציבור הערבי, אבל היו אלה תהליכים אטיים מאוד. בירושלים, מכל מקום, קהילת הצוענים קיימת גם כיום. בעיר יש כמה עשרות משפחות צועניות, וחלקן עדיין מתגוררות בעיר העתיקה, בשכונה הקטנה של בורג' אל-לקלק (מגדל החסידות), סמוך לפינה הצפונית-מזרחית של החומה.

הניסיון לתאר אותם כרוך לא פעם בעוולות. ראשית כל, באיזה שם לכנות אותם? הביטוי "צועני", שגם הוא לא מחמיא, אינו מוכר בארץ. ואילו הכינוי "נוור", שבו הם מוכרים בשפה הערבית, הפך לכינוי של לעג, אפילו לקללה. בחוברת צבעונית (באנגלית) שנכתבה על הקהילה הצוענית של ירושלים, לפני שנים אחדות, מבקשים הכותבים לקרוא להם בשם העתיק "דום". זהו שם שהיה בשימוש בארצות המזרח התיכון, כשגלי הגירה של שבטי צוענים החלו לצאת בימי הביניים מאזורי צפון הודו והתפזרו במערב. החוקרים מבחינים בעשרות קבוצות שונות של צוענים ובעשרות ניבי דיבור. השפה שהיתה בשימוש בקרב הצוענים בארץ נקראית דומארי (זהו הצפצוף שעליו כתב שמעוני) והיא אינה שפה כתובה. זקני הקהילה עדיין דוברים אותה, הצעירים פחות ופחות, ויש כבר נערים שאינם מכירים אותה.

הדרך הקלה ביותר - והבלתי הוגנת, יש לומר - לראות צוענים בירושלים היא לעבור בימי שישי ובשבתות בכניסות לעיר העתיקה ובדרכים המובילות למסגד אל-אקצה. יש בהם נשים צועניות מקבצות נדבות, לעתים קרובות כשתינוק בזרועותיהן. בשנים האחרונות על מספר פושטי היד במזרח ירושלים בצורה חדה. יש מהם שמפגינים את נכותם ומציגים גפיים קטועות, ויש שלוקחים עמם ילדים מוכי גורל ואומללים. ידוע שרבים מהם אינם מירושלים, והגיעו לעיר בעקבות המצוקה הכלכלית הקשה בגדה.

רק כמה מהנשים מקבצות הנדבות הן ממוצא צועני, והן לא מירושלים. אפשר לזהות אותן על פי תווי הפנים שאינם ערביים, גוון עורן החום וכתובות הקעקע החרוטות בבשרן. הן הגיעו בשנים קודמות מהקהילה הצוענית הקטנה שעדיין קיימת בג'באליה שברצועת עזה, ויש אומרים שכמה מהן הובאו לצורך קיבוץ הנדבות מקהילת הצוענים הגדולה היושבת בעמאן. אין ספק שמישהו מארגן את הקבצניות הללו, ומושיב אותן בנקודות הריכוז והמעבר של העולים לאל-אקצה. ערביי העיר אומרים שהן מתגוררות במחנה הפליטים קלנדיה שבמבואות רמאללה.

קשה לדעת מה מספר הצוענים המתגוררים בירושלים וסביבותיה, בעזה ובמזרח הירדן. הסיבה העיקרית היא הדימוי הדחוי והעלוב שיש לקהילה זה דורות. בירושלים, למשל, אחרי 1967 עבדו רבים מבני הקהילה בעבודות ניקיון ובמחלקת התברואה של העירייה. היו גם כאלה שלמדו מקצוע והחלו לעבוד בעבודות כפיים מכניסות. משפחות רבות של צוענים עזבו את מבני הפח העלובים שהיו בבורג' אל-לקלק ובנו בתים בשכונות הערביות המבוססות של צפון העיר, וגם באבו דיס ובאל-עזריה. יש מהן כאלה שנישאו לערבים, ולא נוח להם להזדהות כבני צוענים. אחת מבנות הקהילה, אמון סלים, שייסדה לפני כחמש שנים את "העמותה לקידום הצוענים בישראל", אומרת שגם כיום קשה לה להעריך את גודל הקהילה. במעט הכתבות העיתונאיות שנכתבו עליהם דובר על 2,000-1,000 צוענים הגרים בירושלים וסביבותיה, כמה מאות בעזה וכעשרים אלף בירדן.

בשנים עברו היתה נוכחות הצוענים בארץ בכלל, ובירושלים בפרט, בולטת למדי. מדובר בערך במאתיים השנים האחרונות. קודם לכן אין שום רישום של משפחות צוענים בארכיון של בית הדין המוסלמי (השריעי) של מזרח ירושלים, שבו אפשר למצוא עקבות של כמעט כל המשפחות שגרו בעיר. מי שמספר על הצוענים הם נוסעים ועולי רגל, וכמו כן מופיעים תיאורים שלהם בשורה של ספרי זכרונות.

הסופר הערבי הנודע ג'ברא אברהים ג'ברא, שמספר על ילדותו בבית לחם של שנות העשרים (ב-1948 הוא עבר לעיראק), כותב על אירוע מסעיר שקרה לו כשהילדים קראו לו יום אחד לבוא מהר לבית הקפה של אבו-שמעון במרכז בית לחם. הוא ראה שם איש מרקיד דוב. בידו האחת החזיק טמבור, ובשנייה מקל שבקצהו חבל, שנקשר לטבעת מושחלת באפו של הדוב. האיש פקד על הדוב לעמוד וזה נעמד על שתי רגליו האחוריות. אחר כך הגיש לו את המקל והדוב אחז בו בשתי קצותיו, ואז הכה האיש בטמבור והדוב התנועע מצד לצד ורקד, לקול צחוקם וקריאותיהם המשועשעות של הצופים. האיש היה, כמובן, צועני. ביפו סיפרו על להטוטנים צוענים שהילכו יחפים על חבל קשור לרוחב הכביש, בין שני בתים גבוהים ברחוב בוסטרוס. ובעזה היו ידועות עד לשנים האחרונות כמה רקדניות צועניות שהופיעו במסיבות ובחתונות. צעירים צוענים נודעו אף כמתאגרפים מעולים.

רוב התופעות הללו נעלמו. רוב המקצועות הצועניים הקלאסיים נשכחו. ב-1948 עברו רבים מקהילת הצוענים של יפו למזרח הירדן. אחרים היגרו לאל-עריש ומשם למצרים. בירדן נודעו הצוענים, בעבר, בעיקר כסוחרי סוסים, וכיום מפורסם בירדן הזמר ממוצא צועני ג'מיל אל-עאסי.

הצעירה אמון סלים, מהעמותה לקידום הצוענים, מגייסת בשנים האחרונות עזרה של ישראלים וזרים להפעלת בית ספר ומרכז חינוכי לבני הקהילה, שעדיין סובלים מהתנכלויות של סביבתם, הרואה בהם ציבור נחות. לשאלה מדוע אינה עושה להרחיק את הקבצניות הצועניות היא עונה: זה למעלה מכוחותי, אני בקושי עוזרת לעצמי לבנות מרכז חינוכי שיבטיח שהדור הצעיר יהיה שונה.



צוענים בעיר העתיקה בירושלים, 1965. בני הקהילה עדיין סובלים מהתנכלויות של סביבתם, הרואה בהם ציבור נחות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו