בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האם באחי ורנר מדובר?"

סיפורה של חליפת מכתבים קצרה בין חוקר הקבלה הירושלמי גרשם שלום לסופר הימין הגרמני ארנסט יונגר על אודות ורנר, אחיו של שלום, שנרצח במחנה בוכנוואלד ב-1940

תגובות

"כל יהודי חושב ייהפך לסוציאליסט..." (ורנר שלום, 1914) פברואר 1975. בשכונת רחביה הירושלמית פורחים עצי הלימון וריחם הלח של גשמי החורף נישא באוויר הרוחות הקרות. מבין בתי אבן הכבדים והרדומים, ברחוב אברבנאל 28, יוצא אדם זקן אל תיבת הדואר בכניסה לביתו ומוצא שם גלויה מווילפינגן אשר בגרמניה:

"אדון שלום הנכבד מאוד,

לעתים קרובות נתקל אני בשמך בעיתונות, ושואל אני את עצמי האם במקרה אתה הוא אחד מחברי לספסל הלימודים (האנובר, 1914). אם אין זה כך אבקשך שלא להטריד עצמך במכתב תשובה. בכבוד רב, ארנסט יונגר".

מצדה השני של הגלויה, ליד החותמת: "ארנסט יונגר. 1974, וילפינגן על רידלינגן", רושם גרשם שלום בחיפזון: "האם באחי ורנר מדובר?"

גלויה זו, הנמצאת כיום בארכיונו של גרשם שלום בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הניבה חליפת מכתבים קצרה, בת 11 מכתבים וגלויות, בין שני אינטלקטואלים ילידי גרמניה השייכים לאותו דור והשונים כל כך במהותם: הסופר ארנסט יונגר, שכמעט הגיע לגבורות בזמן כתיבת גלויתו הראשונה, וחוקר הקבלה גרשם שלום, הצעיר ממנו בשנתיים. כשש שנים התכתבו השניים, ובמכתביהם אפשר לחוש בכבוד הרב אשר חשים הם איש לרעהו, אך גם בהעדר סימפטיה יתרה. ואכן, דמויותיהם של שני אנשי רוח יוצאי דופן אלו, שקורות חייהם ותפישות עולמם שונות זו מזו, משיקות זו לזו רק בתחום עניין משותף אחד: זכרו של ורנר שלום.

באפריל של אותה השנה ענה שלום לגלויתו של יונגר במלים הבאות:

"אדון יונגר הנכבד מאוד, אינני חברך לספסל הלימודים שהנך משער שהנני... אך נגע ללבי לראות את כתב ידך, כיוון שלמדתי בתשומת לב רבה שני ספרים פרי עטך". הוא יהיה מעוניין מאוד, ממשיך שלום, לשמוע עוד על אותו אדם שיונגר מחפש ושאתו הוא חולק את שם משפחתו, מכיוון שייתכן כי יש בזה רמז לאנשים נוספים באותו שם משפחה. "אבל", מהרהר שלום בהמשך, "באופן מוזר חי אחי ורנר, שלימים היה לציר ברייכסטאג (ושב-1940 נרצח בבוכנוואלד), בין סתיו 1913 ועד סוף 1914 בהאנובר, שם היה במה שנקרא אז 'המכבש' להכנה לבחינות הבגרות ושם גם היה פעיל ב'נוער העובד' (Arbeiterjugend) הסוציאל-דמוקרטי...". ורנר נשלח להאנובר לאחר מחלוקות קשות עם אביו, בעקבות פעילותו הסוציאל-דמוקרטית. "אתה תוכל להיות האדם המתאים ביותר להחליט", ממשיך המכתב, "האם היה זה אותו מר שלום". אולי יכול יונגר להיזכר במראהו של אותו אדם: ורנר היה קטן קומה יחסית, ובזמן ההוא גם רזה מאוד והיו לו "(כמו לי) פנים קטנות יהודיות באופן חד (scharfjuedisches Gesicht)". שלום מסיים את המכתב בברכות לכבוד יום הולדתו השמונים של יונגר ובמלים הבאות: "יעניין אף אותי מאוד, לו יתברר כי הייתם, אתה ואחי המנוח, באותו בית הספר יחדיו".

בספרו האוטוביוגרפי "מברלין לירושלים", שהקדיש גרשם שלום לזכרו של ורנר, מתוארים יחסיו עם אחיו כקרובים ביותר. ורנר מצטייר כ"בעל מזג ערני מאוד, שנתגבש במוקדם לאופוזיציה להורים ולכל ההווי". אל מול תיאור חם ואמפטי זה, מצייר גרשם את יחסיו אל שני בניהם המבוגרים של בעל בית הדפוס ארתור שלום ואשתו בטי, אריך וריינהולד, כחיוורים ומרוחקים. בהבדלים שבין ארבעת האחים רואה שלום דוגמה טיפוסית לאופן התפתחותה של הבורגנות היהודית בת הזמן. לסביבה המשותפת למראית עין היתה השפעה מועטה ביותר על ההחלטות שקיבל כל אחד מן האחים בעיצוב תפישת עולמו ועתידו האישי. כך למשל הגדיר עצמו ריינהולד, בהיותו כבר אדם זקן, שנים רבות לאחר שהיגר לאוסטרליה, כ"דויטשנציונלר".

אף כי שלום מתאר את משפחתו כמתבוללת לגמרי, הוריו של ורנר המרדן שלחו אותו בהיותו בן 13 לפנימייה יהודית בוולפנביטל. בבית הספר על שם סאמסון, שהיה מוסד בעל תודעה גרמנית לאומית הממותקת בסממנים של המסורת היהודית, התמודד ורנר עם "מידה לא מועטה של צביעות דתית ופטריוטיזם כוזב, שדחו אותו בכוח רב".

"בחופשות", נזכר שלום, "שמעתי על כך מפי אחי, שהתחיל כבר אז להפעיל את כשרון הנאום שלו עלי, וכך שימשתי לו 'קהל' לכמה הרצאות". לאחר מכן חזר ורנר לברלין, ועסק שם זמן קצר באספקטים המדיניים של הציונות. הוא אף זה שהציג בפעם הראשונה לאחיו הצעיר גרשם את חוג הציונים הצעירים "יונג יודה", אולם בעצמו עבר כבר בסוף 1912 אל הנוער העובד הסוציאל-דמוקרטי. כתוצאה מכך הגיעו יחסי האחים לעתים קרובות לכדי "תגרת ידיים", שעה שוורנר ניסה לאלץ את אחיו הצעיר "לשמוע נאומים סוציאליסטיים שלו אל קהל דמיוני, שהיה משמיע מתוך עמידה על כיסא, ואילו אני התנגדתי בתוקף להיות ה'קהל'". כאשר מגיעה השמועה על דבר המעבר של ורנר אל הנוער העובד הברלינאי לאוזני אביו, נשלח הצעיר בן ה-18 הרחק מברלין - הפעם להאנובר.

ב-20 באפריל 1975, זמן קצר לאחר שקיבל את תשובתו של גרשם שלום, כתב ארנסט יונגר פעם נוספת לירושלים. כן, הוא מזהה את ורנר שלום כאחד מחבריו לשעבר לספסל הלימודים בבית הספר הפרטי "גילדמייסטרס אינסטיטוט". ורנר הוא היחיד, יחד עם תלמיד נוסף, שבו יכול הוא עדיין להיזכר: "הוא לא נראה, כפי שאתה כותב, קטן או רזה במיוחד, אלא 'בוגר' באופן יוצא דופן. לכך תרמה, מעל לכל, הפיסיונומיה האינטליגנטית שלו וחיוכו הספקני". לעת זיקנה, ממשיך יונגר, "דמויות כגון זו מתקרבות" והוא יכול לראות עדיין את ורנר באופן ברור לנגד עיניו, "כאילו יושב הוא עדיין על ספסל הלימודים בהאנובר לצדי". את יחסיהם של שני הנערים זה לזה מתאר יונגר כ"סימפטיה אירונית", ועל נטייתו הפוליטית של ורנר לומד הוא, להפתעתו הרבה, לראשונה ממכתבו של שלום.

תקופת הלימודים המשותפת הגיעה לסופה הפתאומי עם תחילת המלחמה באוגוסט 1914. דרכיהם של החברים לספסל הלימודים נפרדו, וכל אחד מהם פנה לכיוון שונה לחלוטין. התלהבותו הגלויה והפטריוטית של ארנסט יונגר מהמלחמה עמדה בניגוד מוחלט לדרכו הסוציאליסטית והפציפיסטית של ורנר שלום. "לאחר הכרזת המלחמה ראינו איש את רעהו בפעם האחרונה", נזכר יונגר. "ביטלנו את הרשמתנו לגילדמייסטר, והתפזרנו בין המחנות הצבאיים... באותו יום חזרתי מהמספרה; הוא הבחין בכך והעיר בחיוך סקפטי: 'לפני הקרב מושח הבחור הגרמאני (der Germanische Juengling) את שערות ראשו בשמן'".

בו בזמן ש"הבחור הגרמאני" צעד אלי קרב החריף הקרע בין ורנר שלום לאביו: כגרמני פטריוט ציפה ארתור שלום מבנו להתנדב לצבא. ורנר נמנע מעימות עם האב, כפי שכתב לאחיו האהוב, שנשאר בברלין: "הסיבה שהתחמקתי מדרישותיו בכתב של אבא להתייצב לגיוס מרצוני החופשי, במקום לתת תשובה הולמת, היא שהייתי חולה מאוד ועייף, ואין בי החשק להיזרק כרגע מהבית".

ההתנגדות המשותפת שגילו האחים הצעירים לבית משפחת שלום למלחמה ולאב קירבה אותם עוד יותר זה לזה. בתחילת ספטמבר 1914 סימן מכתב שכתב גרשם בן ה-16 (אז עוד בשמו הגרמני, גרהארד) את תחילתה של התכתבות קצרה אך אינטנסיווית בין ברלין להאנובר: "לאחר נקיטת העמדה - וברצוני לא להביע כאן את הסתייגותי, ולכן אומר - העמדה הפטריוטית של המפלגה כלפי המלחמה, ולאחר מה ששמעתי ממך באופן אישי, מעולם לא יכולתי לחשוב שתהיה כל כך שפוי ונבון לדחות את התנדבותך לצבא, ומכל מקום לאותו רצח המונים שנקרא גם מלחמת תרבות, בקור רוח כה רב", כתב גרשם לאחיו והצהיר באותו מכתב על הסכמתו עם האגף השמאלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD), שנתגבש מסביב לרוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, שאליהם היה מקורב ורנר מלכתחילה.

באותו רגע של קירבה בין שני האחים נרמז כבר גם ריחוק, שהלך והתחזק לאורך ההתכתבות כולה. ורנר לא תמך בנקודה זו, ייתכן שמתוך אכזבתו בעניין שמגלה אחיו הצעיר בתנועת הפועלים. "אל נא תדאג לתנועת הפועלים. היא נראית מופלאה רק ממרחק, ואל תלך בעקבותיהם. מי שעושה זאת נכשל והופך משוגע, מצב נפשי שהוא לכל הדעות בלתי נעים".

גרשם מוכיח את ורנר כי אינו מגלה כל עניין בציונות ואף לא בנטייה המרקסיסטית שבה, בדמות "פועלי ציון". מכתביו של גרשם נוטים יותר ויותר להתנצחות תיאורטית, בזמן שוורנר, איש המעשה הפוליטי, מגיב לכך בקוצר רוח. באותו הזמן התארס ורנר לאמי ויכהלט, פעילה בשורות הנוער העובד הסוציאליסטי בהאנובר. ב-1915 התגייס לבסוף לשירות הצבאי, ומקץ שנה נפצע קשה. לאחר שהתאושש ב-27.1.1917, ביום הולדתו הרשמי של הקיסר, לא רק שנטל חלק בהפגנה אנטי-מלחמתית, אלא עשה זאת בלובשו מדי צבא. בעקבות כך נאשם בבגידה במולדת, והדבר הביא לנתק סופי ביחסיו עם האב. רגע התוודעותו של האב למאורע הזה, אשר בעקבותיו נזרק גם גרשם מהבית, מתואר בספרו האוטוביוגרפי כ"מהומה של גיהנום ליד השולחן". האב הכריז כי מאס בסוציאל-דמוקרטיה ובציונות, כי הרי "הכל היינו הך, תככים נגד גרמניה והמלחמה, שאין בדעתו ואין מחובתו לסבול אותם בביתו".

ככל שנבדלו שני האחים איש מרעהו בדעותיהם כך היו קשורים זה לזה באמונתם באוטופיה. את התפקיד האוטופי שמילאה בעיני האחד הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל מילאו בעיני האחר הציפיות המיידיות למהפיכה פרולטרית בגרמניה. "בשנות התבגרותנו ציפו לנו זעזועים וקונפליקטים דומים, אף כי היו מצביעים לכיוונים שונים לגמרי, שחזרו וקירבו אותנו זה אל זה למרות כל הניגודים שנתגלעו בינינו", כתב גרשם שלום כעבור שנים על יחסיו עם אחיו.

היחס אל מלחמת העולם הראשונה הטביע את חותמו על קורות חייהם של ורנר וגרשם שלום, כמו גם על חייו של ארנסט יונגר. בשנת 1915 נזרק גרשם שלום מבית הספר, לאחר ששלח מכתב זועם למערכת ה"יודישה רונדשאו", בעקבות מאמר שקרא שם התומך במלחמה. במכתבו הצהיר כי פולחן המלחמה והציונות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. בניגוד לכך, יומנו המעובד של ארנסט יונגר מימי המלחמה הפך, כידוע, למלה נרדפת למגמת הרומנטיזציה המאדירה את המלחמה. בעיני ורנר שלום עמד הפציפיזם במרכז פעילותו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ומאוחר יותר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD). ממפלגה זאת הודח ב-1926 בעקבות היותו הדמות המרכזית ב"שמאל הקיצוני", האנטי-סטליניסטי.

מכתבו של יונגר אל גרשם שלום מ-20 באפריל 1975 מסתיים במלים הבאות: "כל שנותר לי הוא לנחמך; לאחר כרבע מאה, הבשורה שבפיך על סופו (של ורנר) לא רק מעציבה אלא גם מפתיעה אותי. לאור יכולת השיפוט החריפה שהאמנתי שהיתה בו, הנחתי שהוא, כפי שעשו כנראה אחרים מבני משפחתו, לא יחמיץ את הרכבת האחרונה אל מחוץ למדינה".

כבר בליל שריפת הרייכסטאג, ב-1933, נעצר ורנר שלום, ואף ששוחרר זמן קצר לאחר מכן, נעצר שנית בסוף אפריל, ביחד עם אשתו, ונאשם בבגידה במדינה. אמי שלום השתחררה כעבור זמן קצר, הודות לעזרתם של מכרים, והצליחה לברוח עם שתי בנותיהם דרך פראג ללונדון. ב-1935, לאחר שנתיים של מעצר, שוחרר ורנר אחרי שזוכה מכל אשמה, אך מיד לאחר מכן נאסר ונשלח למחנה הריכוז טורגאו. שנה מאוחר יותר מצהיר הגסטפו שישחררהו בתנאי שיעזוב את המדינה. בשנים שעד למותו של אחיו הקדיש גרשם שלום מאמצים להצילו ולהביאו לארץ-ישראל. הוא שיתף בתוכניתו רק את חברו ולטר בנימין, ואף זאת בהבטחה של שמירה על סודיות. באפריל 1936, כאשר נודע לו לבסוף על כישלונה הוודאי של תוכניתו, כתב לבנימין: "גבלס צריך כמה יהודים שם, שדרכם הוא יוכל להראות כי מעך כבר את הבולשוויזם. למטרה זו נבחר, בין השאר, גם אחי... החזירים הודיעו כבר לאחי שהוא ישוחרר..." כפי שמתברר, שמו של ורנר מופיע ברשימה של אנשים שיכולים להשתחרר רק באישורו האישי של גבלס. כאשר אמו, בטי שלום, הגיעה אל משרדי הגסטפו כדי להסדיר את האישורים הסופיים להגירתו של בנה, קיבלה במענה חיוך מלגלג.

ממחנה הריכוז דכאו נשלח ורנר שלום למחנה בוכנוואלד, ושם נרצח ב-17 ביולי 1940.

ב-28 באפריל 1975 ענה גרשם שלום למכתבו של יונגר: "הנך מופתע שהוא לא עזב בזמן, 'כפי שעשו כנראה אחרים מבני משפחתו'. לא היה זה כך. הוא היה אחד מהעצורים הראשונים בליל שריפת הרייכסטאג. אני עצמי עזבתי למה שנקרא אז פלשתינה כבר ב-1923, ואחי ואמי נשארו בגרמניה עד 1938 ו-1939. הבנת מצבם לא היתה אחד הצדדים החזקים של יהודי גרמניה. אחי, הסוציאליסט הקיצוני, היה משוכנע שלו, שכמי שלחם במלחמת העולם, לא יוכל לקרות דבר. קשה לדמיין זאת כיום, אולם ההחזקה בדעות מעין אלו היתה אז נפוצה ביותר. כל אדם אשר התכתב פעם עם קרובי משפחתו שנשארו בגרמניה יודע לספר על כך סיפור עצוב. אף לך מאחל אני כל טוב. שלך גרשם שלום".

במהדורה הגרמנית של זיכרונות נעוריו מזכיר שלום כי אחיו ורנר הכיר את ארנסט יונגר בהאנובר. שם "חבשו יחדיו את ספסל הלימודים. כעבור זמן רב מאוד נודע לי מפי יונגר, כי דמותו של אחי, שעמו הירבה לשוחח, השאירה בו רושם חי גם לאחר שישים שנה". במהדורה העברית של האוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור ארבע שנים לאחר המהדורה הגרמנית והורחבה כמעט כפליים, הוסיף שלום משפט, שנועד להבהיר לקורא הישראלי מיהו יונגר: "ארנסט יונגר (Juenger) שנעשה אחר כך אחד מהמעולים שבין סופרי הימין הגרמני".

מאמר זה פורסם לראשונה בשבועון הגרמני Freitag, מיום 18.6.2004



ורנר שלום נואם. "אל נא תדאג לתנועת הפועלים. היא נראית מופלאה רק ממרחק"


מימין: ורנר שלום, ארנסט יונגר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו