בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמנות וספרות הפכו להיות דבר עיקרי בחיינו; לא מותרות אלא הכרח"

Reading Lolita in Teheran A Memoir in Books

תגובות

Azar Nafisi. Random House, 384pp, 13.95$ הייתכן ספר עיון שיהיה בה-בעת אוטוביוגרפיה, ספר זיכרונות, ביקורת ספרותית ורומן? "לקרוא את לוליטה בטהראן" הוא שילוב מעניין בין ז'אנרים שונים, שבדרך כלל מתקיימים על מדפים נפרדים. זוהי הזירה שבה מתרחש מאבק מרתק בין שלטון המדינה לבין הפרט, בין שלטון טוטליטרי נוקשה לבין ספרות, בין האיסלאם הקיצוני, האנטי מערבי, מסוגו של האייטולה באיראן, לבין הספרות האמריקאית; בין חוקים דרקוניים נגד נשים לבין אשה עצמאית, פרופסור לספרות אנגלית, המנהלת מאבק בלתי מתפשר על זכותה לחשוב, להרגיש, לדמיין, לחלום וללמד לפי ראות עיניה, כשכל נשקה הוא ספרות. ליתר דיוק, ספרות בדיונית.

אזאר נאפיסי, ילידת טהראן שלפני המהפכה האיראנית, היא בת למשפחה מכובדת: אביה היה ראש העיר של טהראן ואמה נמנתה עם שש הנשים הראשונות שנבחרו לפרלמנט. מגיל 13 התחנכה בלונדון ובשווייץ. היא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה של אוקלהומה בארה"ב, נישאה לסטודנט איראני והיתה פעילה בחוגים איראניים שמאלניים המתנגדים לשאח ולאמריקאים התומכים בו. היא התגרשה, וזמן קצר לפני המהפכה האיראנית חזרה לאיראן עם בעלה השני לאחר שהות של 17 שנים במערב.

כאן למעשה מתחיל הספר, מנקודת האמצע, והוא נע אחורה וקדימה בזמן. נאפיסי החלה ללמד באוניברסיטה של טהראן ועברה על בשרה את השינויים הדרסטיים שחלו באיראן עם המעבר משלטון השאח לרפובליקה האיראנית הפונדמנטליסטית. עם שאר המורות היא התנגדה לעטוף את גופה בשחורים, ונאבקה בכל כוחה לשמר את עצמאותה האישית והאינטלקטואלית ואת זכותה לחשוב, ללמד ולהתלבש כראות עיניה.

נאפיסי בחרה ברומן "לוליטה" של נבוקוב כשדה הקרב בינה לבין השלטון הקיצוני באיראן. באוניברסיטה שבה לימדה קראו את "לוליטה", כמו כל ספר אמריקאי אחר, כדוגמה לדקדנטיות מערבית שמטרתה לחסל את המשטר האיראני, למוסר המערבי המושחת, למניפולציה נשית המיועדת לפתות גברים ולהביאם לשערי גיהנום. גם נאפיסי קראה את "לוליטה" במונחים פוליטיים - אבל כמאבק בין עריצות לבין חופש הפרט.

עיקרו של הספר, היא כותבת, הוא לא אונס ילדה בת 12 בידי גבר מבוגר, אלא גזל של חיי הפרט. הומברט מפקיע לעצמו לחלוטין את חייה של לוליטה ונוהג בה כברכושו. ב"לוליטה" יוצא נבוקוב נגד משטרים טוטליטריים החותרים לעצב את הפרט, לכפות עליו את האידיאולוגיה שלהם ולשייך לעצמם כל פינה פרטית מחייו. נאפיסי מספרת על אחד הפרופסורים שביקר בלהט את הרומן והסביר כי לוליטה "פיתתה משורר אינטלקטואלי" והרסה את חייו. ואולם כשאותו פרופסור חיפש אשה שנייה הוא התנה זאת בכך שגילה יהיה פחות מ-23 - צעירה ממנו בעשרים שנה לפחות. ועם זאת, אומרת נאפיסי, מומחית לסיפורת של נבוקוב ואף כתבה ספר על הרומנים שלו, "לוליטה" הוא בעיקרו ספר אופטימי, המסנגר על הנאות החיים הקטנות שנגזלות מלוליטה, כשם שהן נגזלות מחיי האנשים ובייחוד מחיי הנשים באיראן.

הלחץ של שלטון האייטולה על המורים והסטודנטים באוניברסיטה היה בלתי נסבל. קבוצות סטודנטים לקחו לעצמם את הכוח והרשות להיות שומרי הדת והמוסר, הסתובבו במסדרונות, נכחו בשיעורים והכתיבו התנהגויות ואמירות לסטודנטים ולמורים כאחד. הם הענישו סטודנטיות שרצו במדרגות כשאיחרו לשיעור, כשצחקו או כשהחליפו מלה עם בן המין השני. בשיעורים דאגו להפרדת נשים וגברים, והענישו פרופסורים שלא צייתו לחוקים הנוקשים. סגל המורים עסק בשאלות כמו איך לעקור את המלה "יין" מסיפור של המינגווי ואם יש לסלק מתוכנית הלימודים את אמילי ברונטה כי היא "מעודדת ניאוף". הגברים היו נכנסים לאוניברסיטה בשער המרכזי, ואילו הנשים - דרך "השער הירוק", פתח צר שהוביל לחדר אפל שבו נבדקו בקפדנות כדי לוודא שאף שערה לא נמלטה מכיסוי הראש, שהן לבושות כנדרש, שאין על פניהן או על ציפורניהן סימן קל שבקלים לאיפור, שהטבעות על אצבעותיהן "צנועות", שבתיקיהן לא מסתתר שפתון או חפץ חשוד אחר, שעובי הרעלה וצורת הנעליים עונים על הדרישות; בו בזמן, השומר או השומרת לא נרתעו מלחטט ו"לעסות" את גופן.

לבסוף, בסתיו 1995, נאפיסי הרימה ידיים, התפטרה ממשרתה האקדמאית והחליטה להגשים חלום. היא בחרה שבע מן הטובות והנאמנות בסטודנטיות שלה (שילוב גברים ונשים בקבוצה אחת אסור, ואף מסוכן) והזמינה אותן לביתה בכל יום חמישי בבוקר כדי לשוחח על ספרות. כשהגיעו לביתה קשה היה להבחין ביניהן: הן היו לבושות כנדרש לפי החוק, בשחור מכף רגל ועד ראש. אך מיד עם היכנסן הן הסירו את הכיסוי השחור והתגלו כנערות מודרניות בג'ינס ובטי-שירט, שופעות צבע וחיות נעורים. ההתרגשות של המורה והתלמידות היתה גדולה. בפעם הראשונה הן יכלו לדבר על ספרות בלי המתח הבלתי נסבל של מותר ואסור, בלי הטקסים המענים שמכתיבים להן מה ללבוש, איך לנהוג, מה לומר. באמצעות השיח הספרותי, ותוך כדי התעמתות עם הדמויות הספרותיות, התמודדו הנערות עם אישיותן, עם אנושיותן ועם נשיותן.

כשדנו בג'יין אוסטן, יאסי, אחת הסטודנטיות, "קראה באיראנית" את משפט הפתיחה הידוע של "גאווה ודעה קדומה": "אמת ידועה לכל היא שגבר מוסלמי, בלי להתחשב במעמדו, חייב להיזקק לבתולה בת תשע ולקחתה לו לאשה". כשאחת מהן יולדת בת, היא קוראת לה בסתר "דייזי", על שם דייזי מילר המרדנית בסיפורו של הנרי ג'יימס, בתקווה שהשם יעניק לילדה את האומץ להיות נאמנה לעצמה כמו הגיבורה הספרותית. כמו לוליטה, וכמו סינסינטוס ב"הזמנה להוצאה להורג" של נבוקוב, גם הן מנסות להימלט מסוהריהן וליצור לעצמן מקלט של פרטיות, ובתוך אוקיינוס של איסורים לגלות כיס של חופש.

תיאור המפגשים הספרותיים בביתה של נאפיסי, השיחות הספרותיות והאישיות שהנשים הצעירות מנהלות בינן לבין עצמן ועם נאפיסי על רקע המציאות הברוטלית שברחוב, סיפורי ההתמודדות של כל אחת מהן תחת מכבש המשפחה והמסורת - כל אלה הם חומר קריאה מרתק, ונקראים כסיפורת לכל דבר.

כמה מהסיפורים על היחס האכזרי של השלטון הדתי לנשים מעוררים חלחלה, כמו סיפורן של תלמידות תיכון שנאסרו לתקופות ארוכות, נאנסו שוב ושוב בידי הסוהרים (שהרי בתולות אמורות להגיע לגן-עדן) ולבסוף הוצאו להורג. במצב זה, נאפיסי כותבת, "אמנות וספרות הפכו להיות דבר עיקרי בחיינו; לא מותרות אלא הכרח". היא נעזרת בדבריו של נבוקוב עצמו כדי להסביר את כוחו הייחודי של הרומן: "כל רומן גדול הוא סיפור אגדה" (fairy tale), וכל סיפור אגדה מציע אפשרות להתגבר על מגבלות עכשוויות, וכך הוא מאפשר חופש שהמציאות מונעת מאתנו. כל אגדה מכילה מפלצות ודרקונים, אמהות חורגות שמרעילות את בנותיהן ואבות שנוטשים את ילדיהם. אבל בו בזמן קסמה של אגדה, כמו של כל סיפור טוב, נובע מכוחו של הטוב, המלמד אותנו שלא צריך להיכנע לרוע, למגבלות ולאיסורים שנכפים עלינו. "כל יצירת אמנות גדולה," מצהירה נאפיסי, "היא עדות כנגד הארעיות והשרירותיות של החיים... כל יצירת אמנות גדולה היא חגיגה, מחווה של אי-כניעה לבגידות, לחרדות ולאימה של החיים," אי-כניעה לכוחו של "מר גורל", בלשונו של נבוקוב. כשכל האופציות נגזלות מאתנו, היא כותבת, קורע לנו הרומן חלון אל חופש בלתי מוגבל.

וראו את האבסורד, כשמשווים את כל זה לחיינו בתרבות החופשית והמתקדמת, שאנחנו נהנים בה מחופש מובן מאליו לקרוא כל מה שעולה על דעתנו: לא רק שהאמנות והספרות לא נתפסות כערך חיוני והכרחי לקיומנו, אלא הולך ופוחת ערכן של הספרות והשירה, ויש אפילו שמנבאים את מות הרומן ואף את מות הספר.

ב-1997, לאחר שהות של 17 שנה בטהראן, עקרה נאפיסי עם משפחתה לארה"ב. היא מלמדת באוניברסיטת ג'ונס הופקינס היוקרתית, אך לא הניחה את נשקה, נשק המלים והספרות. באמצעות תיעוד מפורט של השנים שבהן חייתה בטהראן כפרופסור לספרות אנגלית ומאבקה הבלתי פוסק לחשוב ולחיות באופן עצמאי, היא המשיכה את המאבק גם מעבר לאוקיינוס, ובהצלחה: ספרה הפך לרב-מכר, והמסר הנוקב שלה נגד עריצות פיסית ורוחנית, נגד השתלטות השלטון על חיי הפרט, חוצה ימים ויבשות; אין שלטון, עריץ וכוחני כאשר יהיה, שיעלה בידו לקפד את הדמיון ואת החופש היצירתי של האדם. במלים נוקבות שבוקעות מחדרי לבה, בלהט מדבק, מוכיחה נאפיסי את חיוניותו ואת כוחו הבלתי נדלה של הרומן להזין ולחזק את נפש האדם, לפתח את הדמיון והחשיבה העצמאית של היחיד.

ההסתייגות היחידה שלי היא שנאפיסי - בדומה לפונדמנטליסטים האיראנים השנואים עליה - גם היא מפרשת את הרומנים במונחים פוליטיים, אם כי היא כמובן מגיעה למסקנות הפוכות. נראה ששני הצדדים מסכימים כי הרומנים הנזכרים בספר הם בבחינת ביקורת נוקבת על השלטון, אלא שאלה רואים בהם דקדנטיות מסוכנת ושחיתות מוסרית ואילו היא רואה בהם עידוד לכוחו האינדיווידואלי של הפרט ולחירותו. והרי ספרים, שאנו קוראים בשקיקה ובהנאה רבה (כמו שאני קראתי את "לקרוא את 'לוליטה' בטהרן"), הם גם אסתטיקה לאמנות הכתיבה: לשפה, לסגנון, לאופני כתיבה, לבחירת מלים ודימויים, לכל מה שעושה טקסט לספרות ולאמנות.

רבקה רז היא סופרת



אזאר נאפיסי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו