בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחרזדה בלב תל אביב

אבני שיש טהור

תגובות

הרצל כהן. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 257 עמ', 79 שקלים

דומה כי האדים הסמיכים, הרעילים, של אופנת השפה הרזה, שעמדו כעננה כבדה מעל בצת הספרות העברית משך תקופה ארוכה, מתחילים אט אט להתפוגג, והעברית העשירה, זו המתירה לעצמה להיאחז במקורותיה ובבנות דודה, נגלית עתה, קרועת לב אך נושמת, מבעד לשמים האפורים.

רומן הביכורים של הרצל כהן, עורך דין שבחר להתמסר לכתיבה, מסופר בלשון עשירה ומרובדת מפי מישאל, גבר כבן ארבעים, תושב תל אביב, בן מהגרים ממרוקו. מי ששפת אמו, עברית, אינה זהה לשפת האם של אמו רבקה, ערבית-מרוקאית; מי שהעברית היא עדיין פלא עבורו, בעירוב שבין שפת קודש לשפת חול ובמעברים שהיא מאפשרת בין שפת התנ"ך והתלמוד לחיים החילוניים של ימינו.

מעברים אלה, המקפלים בתוכם תובנות בלתי צפויות, ניכרים קודם כל בשמו של הספר - "אבני שיש טהור". כפשוטן, ניתן להבין את מלות הכותרת של הספר כמסמלות את אבני השיש המשמשות כמצבה למתים, ואלה רבים מאוד בספר. הרומן נפתח ומסתיים בתיאור קבורתו של מימון, אביו של מישאל. בנו שהתפקר מתהלך בין שורות מצבות השיש המסנוורות בעיירה נתיביה, מקום מגורי משפחתו הגרעינית, והוא אחוז חרדה על זניחת דרכו של האב ומתיירא פן יושיט האב את ידו מבעד למצבות השיש וימשוך אותו אליו.

לפני מותו של האב הישיש יוצאת המשפחה למסע שורשים במרוקו - מסע המהווה את עיקר עלילתו החסכונית של הספר - בחיפוש כפול: של משפחה המתחקה אחרי הזיכרונות הרחוקים מהעבר ההוא במרוקו, ושל גיבור הרומן המתחקה אחרי עתיד אפשרי, אולי, עם אשה מסתורית, משאת נפש שנעזבה מאחור. מישאל, הוריו ואחיו מבקרים עתה בבית הקברות היהודי במבואות ח'ריבגה, עיירת הולדתם במרוקו, והנה הם נעמדים נוכח שלוש טבלאות בטון מלבניות שאריחי השיש נעקרו מהן, והגעגועים למתים, המיוצגים עתה על ידי אבני שיש חסרות, מציתים תובנה עמוקה יותר בקרב בני המשפחה, "שמוות גדול בא והתיר מעליהם כל מה שהיה להם, כל מה שהיו הם לו. הם שקעו, התכסו בלא-כלום החודר בעצמותיהם, כפופים ישבו על הכסתות המרוקניות, מקשיבים לחריקות העץ, לרוח המייללת בחרכים" (עמ' 95).

אלא ש"אבני שיש טהור" אינן רק אבנים של שיש המשמשות למציבה, בדיוק כשם שהרומן איננו רק קינה על "השואה המזרחית" - הימחותו הכמעט מוחלטת של עולם יהדות המזרח בעקבות תקומת הציונות במקביל להימחותו המחרידה של עולם יהדות אירופה בעקבות השואה.

"אבני שיש טהור" הן גם אותן אבנים המתגלות לצדיקים שייסעו ויגיעו להיכלות עליונים בסיפור הידוע על הארבעה שנכנסו לפרד"ס (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה). באותו סיפור מזהיר רבי עקיבא את הצדיקים שיבואו אחריו להיכלות העליונים על מבחן שמעמידה השכינה: באולם עולמות גבוהים ייגלה לפניהם מראה מופלא של מים רבים, זכים, אשר אינם אלא אבני שיש טהור, ומי שיטעה לסבור כי השיש הוא מים - דינו שיהדפו אותו משם באבחה אחת בגלל השקר שהוציא מפיו.

את דבריו המפורסמים של רבי עקיבא, "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים", ניתן לקרוא בהקשר הרומן הזה כאזהרה שלא ללכת שבי אחרי התחזותה של המציאות למציאות אחרת, משום שמה שנגלה לעין כמים צלולים וזכים אינו אלא אבן, תמונה בלבד, ייצוג או העתק מטושטש של אמת אחרת. ואת התובנה הזאת חווה מישאל, גיבור הספר, פעם אחר פעם, והלימוד עולה לו בדמים.

המפגש של הדימוי מול המציאות, של התמונה מול המקור, מופיע בצורה הפלסטית ביותר בספר במפגש המחודש של משפחת הפליטים-המהגרים עם הבית שהותירה אחריה במרוקו. הזיכרון והמלים פיארו, היללו וקילסו את בית המשפחה, והנה במפגש המחודש - מבוכה ובושה והרכנת ראש. הבית הפיסי בעיירה המרוקאית מופיע במלוא עליבותו, כמו הלך ורזה, איבד גובה ואורך ורוחב, והפולקלור המשפחתי, שברא לחיים שדים ירוקים במי הבאר בסמוך לבית, אבד גם הוא - לא שדים ירוקים מרקדים בבאר, אלא רק לעגם של הצאצאים מרקד על לשונותיהם כנגד הוריהם הנכלמים.

גם מושא מאווייו של מישאל, נדיה, היא "תמונה" הנבראת בכוח מלים והזיות שהוא הוזה לעצמו: תמונת אשה יפהפייה ומסתורית בת גילו, שהופכת לגיבורת הפנטסיות המיניות שלו ומעוררת אותו למסע עיקש בעקבותיה. ובמפגש ביניהם, מקץ שנים וקילומטרים רבים, היא אכן מופיעה לפניו יפה ותמירה, קולה טוב ונעימתה דקה, ואף מסכימה למלא את המשאלה הנועזת שלו וללכת אחריו לישראל, לתל אביב.

אבל האיחוד המיני ביניהם נידון להידחות לעד. מישאל אמנם שומע מפיה מלים ערביות רכות, "בוא, נחשי ההדור, בוא הכש, תן את הדבש שרקחת לי, יא סידי, יא חביבי, בוא, יקיר טוב, בוא" (עמ' 194), אולם האהובה - המים במשל התלמודי - היא רק אחיזת עיניים, ובמקום הגלים הסוערים של התשוקה היא מתגלית כאבני השיש הטהורות של מי שאסורה עליו במשכב.

הרומן הרגיש והחכם הזה - והאטי לפרקים - גדוש גם בנשים מספרות, כולן גלגולים של האשה המספרת המזרחית האולטימטיווית, שחרזדה. ראשונה במספרות היא אמו של מישאל, רבקה, המרתקת אותו מילדותו המוקדמת לסיפור כפול: האחד של נישואיה הכפויים, הטמאים, לדודה מימון, אביו של המספר; והשני סיפורה של עדיה אבן תיבון האומללה, בת השכנים, בתו של הרב עמרן, שנזנחה במדבר הצהוב שמדרום לח'ריבגה זמן-מה לפני עלייתם ארצה, וילדה את נדיה, אהובתו הנכספת של מישאל.

כל חוליה בסיפורה של האם קמה לחיים ומספרת גם היא את סיפורה במונולוגים ארוכים, המתובלים בערבית מרוקאית; מישאל נפגש עם עדיה ושומע על אינוסה ועל נסיבות החיים המחרידות שלאחריו; ואחר כך הוא מתוודע לבתה נדיה ומאזין ברוב קשב לסודות אפלים, מחרידים, המציגים את אביו מימון ואת רב הקהילה עמרן, באור חדש - תזכורת נוספת לשקריותם של "המים", לתעתועיה של המציאות שאינה אלא שיש, גם משום שהאבות הנכבדים מתגלים כבעלי לב אבן, וגם משום שמקום מושבם הוא עתה מתחת לאבנים הבורקות של מצבות קברותיהם.

מבין הארבעה שנכנסו לפרדס אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע (השתגע), אחד התפקר, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. מישאל, גיבור הספר ומספרו, שבוודאי הכיר את אזהרתו של רבי עקיבא, עדיין לא יכול היה להכיל את הסתירה שבתוכה, את התובנה שהעולם מכיל ייצוג כוזבים, מתעתעים, שהשקר טבוע במציאות - אפילו בהיכלות העליונים של הקדושה. דינו להתפקר, לבוז למסורת, לדת, למנהגים, והוא מבקש להוכיח את בני קהילתו שאין אלוהים, שהתורה אינה תורת אמת, שהאמת לעולם יחסית. התפקרותו מגעת עד כדי כך שאינו מצליח לומר קדיש על אביו ומסרב לאכול ביצה שלוקה על פי המנהג או להשתתף בתפילת פיטום קטורת בשבעה לעילוי נשמת האב.

אבל הספר מסתיים, לאחר מותו של האב ולאחר התגלות הסוד הקשור בנדיה, דווקא בתחושת פיוס וחמלה. מישאל ונדיה, שהיא מעין אהובה-אחות, גרים עתה ביחד עם בתו הקטנה גליה בדירה שכורה בלב תל אביב, כן-כן - מאותו זן בדיוק שכיכב לאורך שנים בעשרות ספרים הכתובים עברית רזה, קמוצת שפתיים ועט. אצל הרצל כהן זוכה גיבורת התרבות הזאת, הדירה התל אביבית השכורה, לעדנה, מעשה ידיה של נדיה, העולה ממרוקו: חרוזי אבן צבעוניים וחוטי זהב וכסף נוספו לחדר הילדים של גליה. יצועי משי שחורים, שנדיה הביאה בנדוניה, פרושים על מיטת חדר השינה. ובין קירות הבית מדמה המספר לשמוע "קול אביונה דובשני המשיב לנפש את תכליתה".

אולי זה בדיוק מה שחסר לכותבים התל-אביביים של אופנת העברית הרזה: שחרזדיות ססגונית שתשפיע עליהם מטובה המבורך.

ספרו של אלון חילו, "מות הנזיר", ראה אור בהוצאת "חרגול"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו