בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמות הבוקרים

יורים להם בפרות, מרוצצים את ראשיהן בפטיש, מרעילים את מזונן, חותכים גדרות, גונבים עגלים. מגדלי בקר בגליל מדברים על מערב פרוע

תגובות

יום שלישי, 7 בספטמבר, החל ככל יום בחייו של אפרים חלפלה, מגדל בקר לבשר ממושב עלמה בגליל העליון. עם שחר יצא לסיבוב הבוקר בעדר. כשהגיע לשטח נגלה לעיניו מראה קשה לצפייה. בן לילה נזרעה החלקה בגוויות של פרות. היה שם טבח, הוא אומר. פקחים של רשות שמורות הטבע והגנים, שהוזעקו למקום, גילו שרידים של הרעל החקלאי הקטלני טמיק. מישהו התגנב באישון ליל והחדיר אותו לתערובת האוכל של הבהמות. זה היה מחזה זוועה, אומר דובר הרשות, אמנון נחמיאס, שבא למקום עם שישה פקחים כדי לדאוג לכך שההרעלה לא תתפשט. "פרות מוטלות בכל עבר עם הלשון משורבבת, דם בכל מקום. זאת הרעלה פראית, שנים שלא נתקלנו באכזריות כזאת".

חלפלה החל לספור. הקטל הסתכם ב-30 פרות, כולן, לדבריו, היו מעוברות. "הלכתי כמו ילד קטן ובכיתי", הוא אומר. "אני לא רוצה להשתמש במלים לא יפות, אבל בשבילי זה היה כמו שרואים סרט של שואה. ככה זה. צילצלתי למשטרה, אמרו, תבוא, תגיש תלונה. מה תבוא, הפרות בשטח כאן, בואו תראו, אולי יש הוכחות. אמרו לי, תגיע. אם היו רוצחים מישהו כל המשטרה היתה קמה על הרגליים, אבל את הפרות שלי רצחו ואת המשטרה זה לא מעניין בכלל".

זו לא הפעם הראשונה שפרות משלמות בחייהן על סכסוכים בין בוקרים בשטחי המרעה של האזור. לפני כמה חודשים תפס מישהו פטיש 5 קילו, וניפץ את גולגולותיהן של תריסר פרות מהמושב השכן דלתון. בסיבוב הבא הורעלה שוקת וחמש פרות מתו מצמא. הרעלה קטנה. "אקט כזה נקרא אזהרה", אומר נחמיאס, "אזהרה שבעלי הבקר עברו את הגבול. שפת הבוקרים כאן היא שפה של אלימות, של הרג".

שורת פרות דלות בשר צועדות בשולי הכביש המחבר בין דלתון לעלמה, מושבים קשי יום של יוצאי לוב כ-20 ק"מ מצפון-מערב לצפת. הכניסה אליהם מעבירה את המבקרים אחורה בזמן, מסע שמתרחק והולך ככל שמתקדמים ברחובם הראשי. בתים קטנים, טיח מתקלף, ותרנגולות מנקרות בחצרות שעשב בר גדל בהן לצד גרוטאות מתכת. כבשים מצטופפות במכלאות שממוקמות שלוש פסיעות מבית המגורים. מקצת הבתים הם אותם מבני בטון שהסוכנות שיכנה בהם עולים חדשים לפני חמישים שנה, בכמה מהם עדיין מתגוררים. עזובה גדולה שוררת כאן, משובצת בשלטי נ-נח-נחמ-נחמן ובחבלי כביסה עמוסים.

יש כאן מצוקה אמיתית בכלל ושל שטחי מרעה בפרט, אומר עמוס חלפה, מגדל בקר מעלמה. "מאז שהפרות של אפרים הורעלו כל אחד כאן בודק את עצמו. מה הוא עשה, מה הוא אמר, מי יכול לקום נגדו. מאיפה תבוא המכה. רצית קאובויים? זה קאובויים. יש כאן סכסוכים קשים בגלל השטחים, בגלל גניבות של עגלים, בגלל חשדות לגניבות כאלה. המשטרה לא מתערבת, מה אכפת להם. אבל אנחנו לא בסרט, אנחנו רוצים להתפרנס. האם הפרות מרגישות במצוקה? תלוי מי בעל הבית. אני קונה להן אוכל ותפרן כל השנה. לא מזמן מצאתי פר שלי שירו בו. זה עניין של נקמה, כמו אצל אפרים. זאת מאפיה פה".

הצפיפות והצורך להתפרנס גורמים למלחמות ולהרס, אומר גם אפרים חלפלה. "מדינת ישראל יכולה לפתור את רוב הבלגן כאן, שתעשה חלוקת שטחים. שנים אנחנו מתחננים למינהל שיתן לנו עוד שטח. למה לקיבוצים יש עשרים, שלושים וארבעים אלף דונם כשיש להם אולי מאה פרות, ושטחים גדולים עומדים ריקים? גם היום מי שקרוב לצלחת מקבל, אני ליכודניק אבל בחיים יותר לא אצביע ליכוד, ואנחנו נלחמים".

חלפלה גדל עם הפרות. "כשאבא שלי עלה מטריפולי הוא קיבל מהסוכנות עשר כבשים, חמור וחמש פרות. אני אוהב אותן, אבל החיים קשים. בגלל המצוקה והצפיפות יש כאן אלימות. היו פה אולי עשר הרעלות בשנים האחרונות. לא תמיד מתלוננים במשטרה. אנשים מעדיפים לגמור עניין בארבע, שש או שמונה עיניים, נפגשים בלילה בשדה, דופקים עגלים, שוחטים פרות".

את הפרות של חלפלה קברה רשות שמורות הטבע. 12 שעות עבד הטרקטוריסט עד שהוטמנו כולן בקבר משותף, עמוק מאוד, כך ששום חיה לא תוכל להגיע אליהן ולהעביר את הרעל הלאה. הרעלות קודמות שנעשה בהן שימוש בטמיק הסתיימו במותם של נשרים, עזניות וזאבים, חיות בר מוגנות שמתמעטות ונעלמות מהנוף. הפעם מעריך נחמיאס שהוא הגיע בזמן. כשהוא ואנשיו עמלו על הקבורה, הוא אומר, ספרו הבוקרים את הפרות בשביל הביטוח ולא דיברו. סייג לחוכמה שתיקה, אמרו לו, דבר שפירש כהכנה לנקמה.

הפרות לא מבוטחות, אומר חלפלה, אבל הנקמה תבוא. "אני לא סולח ולא שוכח. עד שיקבלו את המכה שלהם".

עומק השנאה

כ-240 מגדלי בקר לבשר יש היום בישראל, ענף המגלגל כ-400 מיליון שקל בשנה וחולש על יותר ממיליון דונם ורבבות פרות ועגלים, שיום אחד יגמרו את חייהם בצלחת. מי שמדמה לעצמו את הקאובויים המקומיים בדמותו של ג'ון ויין שועט אל השקיעה עם לאסו ביד ומוסיקת קאנטרי ברקע, צפוי להתבדות. אין הרבה רומנטיקה בחיים האלה, יש מלחמות. מלחמות בשריפות שמכלות שטחי מרעה, בגנבים, במסיגי גבול, בקדחת שמפילה חללים בבקר, בחבלני הרכוש, ביאפים שעולים על שטח המרעה עם הג'יפים כי מה, זה של אבא שלך? הם נלחמים בצבא שחולק איתם שטחי אימונים ואש, בחיילים שלפעמים יורים גם בבקר, בחותכי הגדרות, במזג האוויר, בזאבים שמשחרים לטרף, ברשויות, בביורוקרטיה וגם זה בזה.

הרעלת הפרות בעלמה ומלחמות הבוקרים היהודים בגליל העליון מוציאות קצת את העוקץ מניסיונם להציג את עיסוקם כשליחות ציונית של שמירה על קרקע הלאום. בוקרים רבים, מהרמה עד הגלבוע, טוענים כי לעימותים יש ממד לאומי. ימים ספורים אחרי ההרעלה הגדולה, כמה עשרות קילומטרים מזרחה, הגיע א"מ לשטחי המרעה שלו וגילה שחסרים לו חמישה עגלים בני יומיים. גניבת עגלים מזהים מיד. האמהות צועקות ומשתוללות, מנסות לתקוף, העטינים המלאים משגעים אותן. בבדיקה זריזה התגלה חתך בגדר. זה לא סיפור גדול לגנוב עגלים רכים. מכניסים חמישה לתא המטען של סובארו, שמים עוד שניים על טרקטורון, ותוך דקה וחצי הסיפור נגמר.

אצל א"מ, שאינו מזדהה בשמו מחשש לפעולות תגמול, זאת היתה הפעם השלישית השנה שבה גונבים לו עגלים ופעם מי-יודע-כמה שחותכים את הגדר המקיפה את השטח, נזק של עשרות אלפי שקלים. הוא טוען שהוא גם יודע בבירור מי עשה זאת. כבוקרים רבים אחרים באזור הוא מאשים ערבים בהתנכלויות וטוען שהם מנהלים בעצם מלחמה לאומנית על שליטה בשטחי הגליל.

"הגניבות האלה שהורסות את הענף וחיתוך הגדרות המאסיווי, כל מאה מטר לאורך קילומטרים של גדר, מכוונים רק נגד יהודים", אומר א"מ. "בני הדודים מחזיקים עדרים ללא שמירה בלילה ולא נגנב להם עגל אחד. אני מפטרל, עושה רעש, יורה, מפגין נוכחות, אבל ברגע שסובבתי את הגב לרגע - הופ, גונבים. או חותכים. או שורפים. זה המערב הפרוע כאן. ג'ונגל. זאת מלחמה. אנחנו מתעסקים ברצועת עזה, שברור שהיא לא שלנו, אבל הגליל, שלאף אחד אין ספקות לגביו, נשמט מידינו".

לטענתו, יש היום באזור אלפי דונמים שבהם רועים "עדרים לא חוקיים" של ערבים. "אני שמאלני, חונכתי לאהבת אדם ולשוויון, אבל ערביי ישראל שונאים אותנו שחבל-על-הזמן. רק מתוך העיסוק בבקר אני מתחיל להבין את עומק השנאה. 'תלך הביתה', הם אומרים לי, 'מה אתה עושה כאן בכלל. אבא של אבא שלי ישב פה. תלך'. יש להם מטרה ברורה: לשבור ולייאש אותנו, שנתנפנף מכאן".

אמיר רון, הקאובוי השכיר של קיבוץ כפר הנשיא, מפנה אצבע לכתובת מדויקת יותר: הכפר הבדווי השכן טובא-זנגרייה, שאדמותיו גובלות באלו של הקיבוץ. בשנים האחרונות, אומר רון, "אנחנו מנסים להוביל מהלך שיגרום למדינה להבין שהבוקרים והבקר עומדים בחזית שימור השטחים היהודיים כאן".

רון, בן 35, יליד ראש פינה שעבד עם הבקר של הקיבוצים גונן (אצבע הגליל) ושניר (רמת הגולן), בא לכפר הנשיא ב-99', שנתיים אחרי שהקיבוץ חיסל את עדר הצאן שלו, שהיה, בשיאו, הגדול בישראל. עם השנים, הוא אומר, והרבה בזכות השכנים מטובא, העדר הלך ונעלם, עד שהחליטו בקיבוץ לסגור את הענף. "התוצאה היתה שבתוך שנתיים הצליחו אנשי טובא להשתלט על כל שטחי המרעה של הקיבוץ. 5,000 דונם. זה גרם לקיבוץ גם להפסיק לעבד את האדמות. הם זרעו, והפרות של טובא קצרו".

אובדן האדמות והפריצות התכופות למתקני הקיבוץ הובילו להחלטה "לשחרר את השטחים הכבושים", וכאן נכנס רון לתמונה. לאט לאט ועם תקציב מדולדל הוא החל לקנות פרות, לבנות מכלאות ולהילחם ללא הרף, "כולל כדורים שעפו באוויר. הנוכחות שלי לא מצאה חן בעיני הטובאים", הוא אומר. "היו הצתות מכוונות, בתקופות הקשות פרצו פה שריפות מדי יום. יום אחד, כשתיקנתי את הגדר תקפו אותי רועים באבנים. הגבתי בירי באוויר. פתחו לי תיק. התחלתי לקבל איומים ברצח. יום אחד המשטרה קוראת לי ומודיעה שהיתה ישיבה בכפר והחליטו לרצוח אותי. בחור מטובא. למה אתם לא מזמנים אותו, התעניינתי. נקרא לו, אבל כדאי שתשים לב, השיבו".

ורון אכן שם לב. הוא מסתובב בשטח חמוש כמו טנק קטן, אקדח בחגורה ושני רובים בג'יפ, ערני כמו כלב שמירה "שהולך ומשתין בכל פינה. שיידעו שאני פה".

בפברואר, מספר רון, נפל דבר בקיבוץ. "פוצצו את הש"ג וגנבו לו את הנשק. פה הם סוף סוף הזדעזעו. הגיעו אליהם הביתה. קודם זה היה מטע ששרפו, מפעל שניתצו, אבל זה שפוצצו את הש"ג, אב לשישה, גרם לקיבוץ כולו לקבל בומבה בראש". באחרונה אישרו לו לקנות עוד 30 פרות, כדי למלא את השטח, "החלטה שאני מוריד לפניה את הכובע. בשביל כפר הנשיא, שהוא קיבוץ במצב אנוש, לקנות פרות, 3,500 שקל האחת, זו החלטה אמיצה. הם החליטו להשקיע בשימור האדמות. הענף הזה של הבקר נקרא למעשה שימור שטחים".

מקום איום ונורא

גם בראש פינה ובחוות כרי דשא הקרובות נשמעות טענות דומות. בכרי דשא, שם מתעתע לחוות מחקר חקלאית שבעונה זו של השנה שולטים בה הצהוב והאפור, יושבים האחים אשר ויעקב דבוש ו-600 הפרות האמהות שלהם, שזכו לפני שלוש שנים במכרז על המקום. האחים דבוש, תושבי דלתון, חשבו שתמורת 92 אלף שקל לשנה, תשלום למינהל, והסכמה לכך שהפרות ישתתפו במחקר, הם יזכו לשקט מהבלגן השורר בשטחי המרעה סביב היישוב שלהם. הם טעו. לפני שנתיים, לדבריהם בגלל מאבקם בפרות הפולשות של הכפר הבדווי השכן, שחטו להם 15 עגלים. אחד מהם שופד על הגדר המקיפה את השטח. עוד סוג של אזהרה. בשנה האחרונה, הם טוענים, גנבו להם אנשי טובא עשרות עגלים.

ד"ר זלמן גליקמן, המנהל המדעי של החווה, יודע גם הוא לספר על כמה משפחות בכפר טובא "שעושות לבוקרים את המוות. אסור להם לרעות כאן, אבל כל ערב, בדרך פלא, הפרות שלהם נכנסות, מכסחות את השטח ובבוקר הולכות. הם מקצוענים אמיתיים". אשר דבוש מאשר. "לפני שנתיים עוד ניסיתי להילחם אבל אז שרפו לי טרקטור, אחר כך מכונית, גנבו לי מאה ראש בקר, צברתי הפסדים. היום הפרות של טובא מסתובבות ב-2,500 דונם מהשטח, אבל אני גמרתי להילחם. אף חברת ביטוח לא מוכנה לבטח את הפרות של כרי דשא בגללם. אי אפשר לעשות קופה מהעסק הזה וגם כל היום אני במתח. יגנבו? ישרפו? ירעילו?". אחיו מהנהן.

אז למה אתם נשארים כאן?

יעקב דבוש, גבר מגודל, טופח בידו על השולחן. "אני מכאן לא זז. זה אדמות מדינה".

רפ"ק עמי מועלם, עד לפני שבועיים מפקד יחידת ארז, יחידה במג"ב שהוקמה ב-2000 כדי לטפל בעבירות חקלאיות, לא קונה את הסיפור הזה. לא של המאבק הלאומני ולא של הגניבות. "זה לא פשוט", הוא אומר. "יש גניבות, אבל הרבה פחות מהדיווחים והסיפורים על כך. כל שנה בזמן הזה, לקראת המאזנים, עולה פתאום נושא הגניבות. זה מלא מוקשים. בוקרים רבים משתפים פעולה עם הגנבים. זה נכון, טובא-זנגרייה הוא מקום איום ונורא, הם שולחים ידיים לכל מקום, זאת הפרנסה שלהם, אז מה פתאום מכניסים אותם הביתה? איך זה שרוב הסייעים של הבוקרים הם משם? בכרי דשא מעסיקים עובדים מטובא, בעמיעד מעסיקים עובדים מטובא, תמצאי אותם בכל המשקים".

יש בטובא 6,000 תושבים, לא כולם גנבים.

"קשה למצוא שם חסידי אומות עולם".

בוקרים טוענים שהם נאלצים לקחת עובדים מטובא כי הבהירו להם שרק כך ייגמרו ההתנכלויות.

"שטויות. באזור יזרעאל, שם זכינו לשיתוף פעולה מדהים עם הבוקרים, אמרנו להם 'אתם מעסיקים גנבים' והם פיטרו אותם. היום יש שם שקט. בקיבוצים הקרובים לוואדי ערה זאת מלחמה על אדמות מדינה, הצפון זה אזור של מגדלים קוטרים, שלא מוכנים לנקוף אצבע חוץ מלקטר".

"אומרים שהחברים הכי טובים של הבוקרים זה הגנבים והזאבים", אומר גם אמיר רון. "כל פעם שחסר עגל אפשר להאשים אחד משניהם. נורא קל להלבין כך דברים. שימו לי כסף בכיס, אני אדווח שהעגל נטרף או נגנב. זה קרה, קורה ויקרה. יש מי שעושה את זה בקטן ויש מי שעושה בגדול. הנה, רק עכשיו אחד הבוקרים דיווח שגנבו לו בלילה מאה עגלים. הסיפור שלו נראה מפוברק, כיסוי תחת, השלמת חוסרים. בסוף התברר שלא דובים ולא יער".

רון מתכוון, כנראה, לסיפור על קיבוץ עמיעד: בשבת חמה אחת באוגוסט התקבל ביחידת ארז דיווח על גניבת מאה מעגלי הקיבוץ. רפ"ק מועלם היה ספקני. מאה עגלים, במשקל של 150 ק"ג האחד, אי אפשר לגנוב כך סתם. גם הבדיקה בשטח עוררה סימני שאלה. השערים היו נעולים מבחוץ ולא נמצאו עדויות לגניבה. לא עקבות גלגלים, טלפיים, או גללי בהמות. אחרי כמה שעות התקבל לפתע דיווח שהעגלים נמצאו במרחק 15 ק"מ משם, במכלאה שלהם בשטח. מרכז הבקר נעצר.

דוד אנג'ר, בן 49, שהיה רכז העדרים בעמיעד בתקופה זו, דוחה את החשדות. "הכי קל זה להאשים את הבוקרים והעובדים. מאז שאליק רון יצא מהמחוז לא נעשה כאן שום דבר על רמה. הם סובלים מחוסר תקציב ומחוסר הבנה. יחידת ארז מגששת באפלה. "מה שהיה זה שפוצצו את השער הראשי ושמונים עגלים יצאו. יכול להיות שהגנבים נבהלו, האיר הבוקר או משהו והם נטשו את העגלים בשטח".

עושה רושם שהחשדות התמקדו דווקא בכם.

"אחרי גניבות הבקר הגדולות התלונן הקיבוץ במכתב לבכירים במשטרה על תפקוד השוטרים בטיפול בעבירות חקלאיות, וכשלוחצים אותך מלמעלה אתה מחפש שעיר לעזאזל. אם זה היה רק בעמיעד אז בסדר, אבל בכל האזור יש חוסרים גדולים של בקר וציוד. אז מה? כל הקיבוצניקים גנבים? דרך אגב, לא אותי עצרו אלא עובד שלי, אחרי 24 שעות שיחררו אותו ולא נעשו כל מהלכים בעניינו עד היום".

דובר מחוז צפון של המשטרה, קובי דוד, אומר בתגובה שהמשטרה משקיעה משאבים רבים לטיפול בעבירות נגד הבקר, ובכלל זה הפעלת יחידה מיוחדת לעניין זה, המגיעה להישגים לא מבוטלים.

שמשה ירוויח ממוחמד

עודד ינאי, אולי קשיש הבוקרים בישראל, שחוותו נמצאת ליד יסוד המעלה, אומר שאצלו אין גניבות. ינאי, בן 87, יליד נהלל והיסטוריה מהלכת של תולדות היישוב העברי, ששמר בשדות עמק יזרעאל עם בנו של אלכסנדר זייד, גיורא, ועד היום רוכב על סוסה שהיא נצר של זו שרכב עליה השומר האגדי, אומר כי הוא מכיר את שפת המקום, "ולא כל הבשרים נאכלים".

מה זאת אומרת?

"מי שרוצה לגנוב פרה צריך לדעת מי בעל הבית. מאז שאני פה לא חסרה לי שערה בזנב פרה. הם יודעים מי אני ואני יודע עם מי לדבר ומה להגיד".

אין דבר כזה לא גונבים, פוסק רון. "ינאי הוא אגדה והיה שייח גדול פה באזור, אבל גנבו וגונבים לו ולא מעט סחורה גנובה מנווטת לשטחים שלו. גם לו יש פועל מטובא, נצר למשפחת גנבים ידועה". העובד הטובאי של כרי דשא, אגב, ריצה עונש מאסר לאחר שהורשע בכך שיום אחד עלה על שופל ועקר כספומט מבנק בחצור.

טובא-זנגרייה הוא היישוב הערבי היחיד שנשאר בין מטולה לכנרת. חוסיין אל-הייב, ראש המועצה המקומית, מתקומם על ההאשמות ויש לו טענות שכנגד. "בדווים זה מרעה, עדרים, צאן, בקר, ואנחנו מופלים לרעה בחלוקת הקרקעות", הוא אומר. "הסוכנות לא נותנת קרקעות כי אנחנו לא יהודים, אבל הבדווים הם חלק אינטגרלי מהמדינה. שבט אל-הייב התגייס כתף אל כתף נגד הערבים לצד הפלמ"ח. אנחנו הולכים בהתנדבות לצבא, למג"ב, למשטרה, אבל את הזכויות הבסיסיות לא מקבלים. אז יש לנו קומץ של פורעי חוק, אבל זה אחוז אפסי, לא מייצג. כל הזמן יש טענות נגדנו ובסוף מתברר שהבוקרים היהודים הם שגונבים. אנחנו רוצים דו קיום, אחווה, ולהיות שווים. פרה של בדווי לא אוכלת פחות מפרה של יהודי".

יש בוקרים שאומרים שהכפר מנהל מלחמה לאומנית בבוקרים היהודים, שמטרתה לנשל אותם מהאדמות.

"הם שקרנים, אינטרסנטים קטנים שרוצים להפוך את העניין לפוליטי, ייהוד הגליל, רק במטרה לגייס דעת קהל לאינטרסים של אדמות מרעה ולנשל את הבדווים. אנחנו לא רוצים קרקעות, רוצים מרעה. שיהיה על שם המינהל, משרד החקלאות, על השם של משה. שמשה ירוויח ממוחמד, רק שיהיה אוכל לפרות".

רפ"ק מועלם, שמגדיר את עצמו "לא שמאלני כלל", מסכים איתו. "זו מלחמה על שטחי מרעה נטו. על פרנסה. חמישים-שישים פרות מטובא שנכנסות לשטחים של מגדלים יהודים זו לא השתלטות. חלק מהטענות של טובא גם מוצדקות. הם אזרחים, נתנו להם בקר, אז צריך לסייע להם. הם רואים מגדלים יהודים שמחזיקים עשרות אלפי דונמים, ולהם אין. זה יוצר מרירות, מצית אש. אז או שהמדינה תסייע להם, או שתדע שהיא מחזיקה בחבית חומר נפץ שבסופו של דבר תתפוצץ".

האנשים הירוקים

"הדור של ההורים שלי והדור שלי נרדם בשמירה", אומר מאיר (מירי) פרידמן, בן 57, שסבו, תלמיד ישיבה שירד מצפת, היה מראשוני מקימיה של גיא אוני היא ראש פינה. "לבוקרים הצעירים זה לא יקרה, הם לא מוכנים לשתוק". למה הוא מתכוון? שתיקה. בוקרים הם שושואיסטים גדולים, אומרת אשתו נילי (ראו מסגרת).

פרידמן, דור שלישי למגדלי בקר, מסייר בשטח שלו בין ערביים, סיור אטי מאוד, מדוקדק. הוא סוקר בקפידה כל פרה ופרה. מחפש את החולות, בוחן את המעוברות. הנה, פרה 149 תיכף תמליט. עטיניה גדושים בטירוף, הבושת שלה פעורה. למוד ניסיון הוא אומר שזה לא יקרה הלילה. הקלה. פרה ממליטה זקוקה לא פעם לעזרה.

אז הצעירים לא ישתקו יותר, אומר פרידמן. בעלמה ובדלתון פותרים סכסוכים בחשכת הליל בשדות, מועלם אמר שהגיעו אליו שמועות על בוקרים שלקחו את החוק לידיים אבל הוא משתדל לא לשמוע אותן, והבוקרים ברמה מספרים על כאלה שתפסו פולשים והפליאו בהם מכותיהם. לא לכולם הסגנון הזה מתאים. א"מ, למשל, אומר שאין לו שום עניין לטפל בעצמו במי שמכסח לו את השטחים והעגלים, שתפקידו לגדל פרות ותפקידה של המדינה לדאוג שהחוק יישמר, וכל הבוקרים אמונים על פרטי פרטיו של המעשה באנשים הירוקים ממולדת.

לפני כמה שנים תפסו בוקרים ממושב מולדת בעמק יזרעאל צמד גנבים בשטחי המרעה שלהם. זה היה אחרי תקופה ארוכה של התנכלויות לא פתורות לבקר והתסכול היה גדול. השניים הועלו לג'יפ, נלקחו למושב, הופשטו ונצבעו בירוק מכף רגל ועד ראש. אחר כך הוסעו לכביש ונזרקו מהאוטו. הירוקים צעדו כל הלילה, עד שהגיעו לתחנת משטרה. הבוקרים נשפטו, ונידונו לכמה חודשי מאסר. בית המשפט העליון החמיר עמם, ולאחד מהם נפסקה שנה בכלא.

הסיפור הזה, אומרים בוקרים, ממחיש את האבסורד באופן שבו מתייחסת המדינה לעברייני בקר. קודם המשטרה בקושי חוקרת - קשה להשיג ראיות בעסק הזה - אבל כשהיא כבר תופסת מישהו, ומעמידה אותו למשפט, באים השופטים ומקילים. קנס, ועוד קנס, ועוד אחד. קנסות קלים, מגוחכים, של מאות שקלים, וכשלוקחים בחשבון שמחירו של עגל רך נע סביב 2,500 שקל, תלוי במשקל, הפשע הוא עיסוק משתלם. ואחר כך גם מחמירים מאוד עם הבוקרים שמגיבים.

"השופטים לא מחוברים לשטח ולעם", אומר גם עומר ויינר, מרכז העדרים של קיבוץ מרום גולן. "בארצות הברית, במקומות שהיתה מסורת רצינית של גנבי בקר, לא היו מעמידים אותם למשפט, אלא תולים בשדה. זה לא מקרי. היו להם בעיות כמו שיש לנו פה עכשיו. לאנשים של מולדת היה צריך לתת צל"ש, זאת הדרך היחידה לגמור את גניבות הבקר, שמסתכמות במיליוני שקלים לשנה, בלי לגרום נזק. אם הירוקים היו חוזרים כך לכפר שלהם הם היו הופכים לבדיחה ושום צעיר לא היה מעז יותר להתגנב לעדרים".

געגועים לסוריה

עומר ויינר, בן 59, בא לרמת הגולן ב-67', חודשיים אחרי המלחמה. מקימי קיבוץ מרום גולן ליקטו אז את הפרות הסוריות שנשארו בשטח וכך נולד עדר הבקר שלהם. עד היום משוטט בשמורת נחל יהודייה עדר של פרות פראיות, צאצאי העדר שויינר, ביומו הראשון כבוקר, הוביל ישירות לשדה מוקשים. אלו שלא התפוצצו הניפו זנב ונמלטו בכל כוחותיהן, לא עצרו עד שהגיעו לשמורה. לבני אדם הן כבר לא מתקרבות. היום זה לא היה קורה לו. הוא מכיר כל נקיק ופיתול בשטח, זמן רב השקיע בצפייה ובמעקב אחר זאבים.

"חייהם של הבוקרים מורכבים ממלחמה אין סופית עם כל העולם", הוא אומר. "זה עצוב, אבל זה המצב. הבוקר נמצא בתחתית הסולם, כולם מעליו בהייררכיה. מגדלי המטעים שרוצים את השטח שלי, חברת חשמל שרוצה למתוח בו קו, הצבא שחומד שטחי אימונים, כל יישוב שרוצים להקים עשוי להוביל לכך שיעיפו אותי מהמקום בהתראה של שנייה. כל זה בתחום החוקי. גם מתחת לשולחן יש מי שרוצה להתחלק איתי - טורפים וגנבים".

עשרות אלפי דונמים ברמת הגולן נחשבים שטחי הפקר, ללא בעלים, שבוקרים יהודים ודרוזים מובילים לשם את עדריהם. פעם אחר פעם, מספר ויינר, "טיפלו" בפרות הדרוזיות וגירשו אותן משם, כי "גם בחלוקת השטחים, כמו בכל דבר אחר במדינה, הערבים והדרוזים מופלים". בעניינו של שטח אחד התבקש בג"ץ להתערב ושם לכך קץ, ועכשיו רועים בשטח הזה, 8,000 דונם בסך הכל, כל עדרי הבקר של מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתה, 12 אלף פרות ואלפי עגלים.

"בגלל הצפיפות השטח עכשיו יבש כמו אספלט, אין אוכל, אין כלום", אומר ופיק עג'מי, מגדל בקר לבשר ממג'דל שמס. "אני בן 44, בבקר מגיל 16, וכל הזמן יש לנו בעיות. עושים לנו את המוות. כולם, השכנים היהודים, המינהל, הצבא. אין לנו ברירה, אנחנו רועים בשטחי אש ומגרשים אותנו. לפעמים יורים לנו בפרות, לפעמים סתם לא נותנים לנו להיכנס ולטפל בהן.

"יש אפליה גדולה מאוד בגלל שאני בן האזור הכבוש והם הכובש. ליהודים משלמים 80 אחוז מהגידור נגד הזאבים, פתרו להם את הבעיה. אז איפה יאכלו הזאבים? אצל הדרוזים. תיכף חורף, יירד שלג, עגלים מתים מקור. ביקשנו שטח בדרום הרמה, לא נותנים. עושים ישיבות ועוד ישיבות אבל המגדלים היהודים מטרפדים את זה. שיתנו לנו קצת זכויות, לא לתמיד, רק לחורף. כשהסורים היו פה, כל הרועים היו אותו דבר. באביב ובקיץ היו מגיעים כל הבדווים מאזור קצרין להשקות את העדרים בברכת רם. אלפי פרות וכבשים. בחורף ירדנו כולם לקצרין, ברחנו מהשלג.

"לפעמים יש סכסוכים כתוצאה מזה. מהתסכול. דרוזים מציתים שדות, חותכים גדרות. עגלים נגמרים בחורף, פרות מתות מצמא בחום. אנחנו מבקשים מהשכנים היהודים, שיש להם חלקה שני מטרים ממני ואוכל ומים בשפע, תנו למשוך צינור. הם מסרבים. רוצים שנסגור את העסק. אומרים שאנחנו גונבים? לי גונבים. לא שמעתי על בוקרים יהודים שלוקחים את החוק לידיים. הם לא צריכים. השלטונות עושים את זה בשבילם".

אמא מצטיינת

ויינר מעלה בעיה כאובה, שבוקרים רבים מלינים עליה: ארעיות החזקה שלהם בשטח. אישור המרעה שהם מקבלים ממינהל מקרקעי ישראל הוא שנתי. קורה שהם מתבקשים להתפנות. כך קרה לא מזמן לשמעון כהנר (קצ'ה), האגדה המהלכת מיחידה 101. על השטח שבו ממוקמת המכלאה שלו והקרוואן שבו גר בנו ארז, ממשיך דרכו בעדרים, יקימו בקרוב יישוב.

"למינהל", אומר ארז כהנר, "יש כישרון לאורך כל הדרך לתת לך הרגשה שאתה זמני. שאתה לא בעל הבית. יש מאבקים איתם על כל חתיכת גדר שצריך להזיז. כל ברזל שאני תוקע בשטח. יכלו להגיד לנו 'המשיכו בעבודה הטובה, אתם על הכיפאק', אבל לא. במקום להכיר בשירות למדינה שאנחנו עושים בכך שאנו כאן, מצרים את צעדי".

דוברת המינהל, אורטל בצר, אמרה בתגובה שהבוקרים אכן אינם בעלי הבית. "הם יושבים על קרקע של המדינה, אין להם זכויות קנייניות בה, והמדינה רוצה לשמור על זכותה לקבלה חזרה ברגע שתחפוץ". ארגון מגדלי הבקר לבשר (אמב"ל) מנסה עתה לקדם החלטה שתהפוך את החוזה לתלת שנתי.

שמעון כהנר יקבל שטח חלופי על הגלבוע, אחרי הכל הוא אדוני ההר. סיור בממלכה שלו נמשך קרוב לשעה. הוא עוצר ליד גבעה קטנה של זבל עופות - תוספת חלבונים שמקבלות הפרות - ומרחרח בחדווה גלויה את הצחנה. בנו אומר שישראל היא המדינה היחידה המאכילה את פרותיה בפסולת, "ובעולם מזועזעים מזה". על אם הדרך עומדת פרה מספר 4, גוש גדול בשחור ולבן. "תראי איזה יפה הפרה הזאת", מתמוגג קצ'ה, "היא אמא מצטיינת. שבע פעמים המליטה, חמישה מתוכם תאומים, כולם חיים".

פרה, אין לשכוח, נמדדת אצל הבוקרים ביכולת הייצור שלה, למרות שרובם מצליחים להדחיק בהצלחה את העובדה העגומה, כפי שאומר ויינר, "שהיצור החמוד הזה יהפוך פעם לאנטרקוט". ישראלים טורפים 200 מיליון טון בשר בשנה.

איזה מין טיפוס הוא הקאובוי הישראלי, איך נראים חייו? את המגפיים והכובע רחב השוליים המירו כאן בנעלי צבא ובקסקט, לרובם יש אקדח על התחת, רובה בג'יפ וסכין משוכללת רבת להבים צמודה לחגורה. הם אוהבים את השטח, את הרכיבה על הסוס עם שחר, את השקט והבדידות. להיות בוקר זה לא מקצוע, אומרים כולם, זו דרך חיים. לרבים מהם צמודים כלבים, ולרובם יש יחסים טובים עם הטבע. רובם מפגינים חיבה לפרות. רבים מהם גם חשו את קרניהן. את ויינר השכיב פר וכמעט גמר אותו, אמיר אנגל, בוקר מתל עדשים, אושפז לשבועיים אחרי שפרה שהופרדה מבנה הפילה אותו ונגחה בו שוב ושוב. גם את קצ'ה גיהצה פרה. חייה הסתיימו בשלושה כדורים בראש. משפחת אנגל הסתפקה בקיצוץ הקרניים. פרות הן חיות יפות, מתפייט עודד ינאי, "לא בוגדות, ולגמרי לא מטומטמות".

לפרות, מתברר, יש חוכמת חיים משלהן. הן יודעות למצוא את מקומה המדויק של הבריזה, יש בתוכן מנהיגות, בעלות מוטיווציה, שמתייצבות בראש העדר, הן לא ייענו לכל זכר מיוחם (ובסרבנותן גורמות למלחמות פרים אכזריות), והאינסטינקטים האמהיים שלהן מרשימים. פרות מסתירות את העגלים הרכים מיד אחרי ההמלטה (ינאי: "הן לוחשות לו משהו באוזן והוא נשכב עד שהן מרשות לו לקום"), הן לא יהססו להסתער על זאב או תן שיבואו לפגוע בהם, והיעלמותו של עגל רך עשויה לגרום להם לזנק - 500 ק"ג של אמא - מעל גדרות החשמל המקיפות את השטח שבו הן רועות ולצאת לחיפושים.

קצ'ה, ויינר וינאי מאפיינים בוקר טוב ככזה שיכול לקרוא את הפרה, לדעת מה היא חושבת, להבין את צרכיה ולצפות את צעדיה. הוא לא יכול להיות בטלן. מי שבא בשביל השואו, אבוד לו. הוא חייב להיות זריז, בעל תושייה ולדעת לאלתר בשטח. לקבל החלטות מהירות לבד. הרי זו מלחמת הישרדות. רבים מהבוקרים הם בוגרי יחידות עלית (המגדלים בעלמה ודלתון אינם מייצגים בוקר טיפוסי, אומר אחד מהם בעקימת חוטם). שלוש מחוות הבקר הגדולות בישראל שייכות לבוגרי ה-101: זו של קצ'ה, זו של אריאל שרון וזאת של מאיר הר ציון. קצ'ה מונה את התכונות המשותפות לשירות ב-101 ולעיסוק בבקר: יוזמה, אומץ ונחישות, גם מול הקשיים הרבים בעסק הזה.

קיבוצים רבים אינם מצליחים להתמודד, ובשנים האחרונות עברו אלפי פרות מחוקוק, בית השיטה, גשור, כברי ונוה איתן לידיים פרטיות. אולי זה בגלל המיתון, חוסר העניין בחקלאות, הקושי להתייעל (ינאי: "קיבוצניק לא יוותר על כוס התה שלו בארבע"; ויינר בתגובה: "שיבוא איתי. ההבדל בין הקיבוצניק למגדל הבקר הפרטי הוא שקיבוצניק לא יכול לרמות את מס הכנסה"), או המאבק המר על השטחים.

לחיים דיין, מנכ"ל אמב"ל, יש חזון. הוא רוצה להפוך את השטחים הפתוחים המעטים שעוד נותרו באזור השרון לריאות ירוקות משובצות בפרות. ממש כמו באירופה. רחוק מהזאבים, משטחי האש של צה"ל, מהשריפות. זה טוב לנוף, הוא אומר, לשלוות הנפש ולשמירה על הטבע. זה גם עשוי לסייע במצוקה הקשה של שטחי המרעה, שהמלחמה עליהם גובה בינתיים רק דם של פרות. *





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו