בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכונית הפינוי הישראלית פרצה את המחסום המצרי

עדותו של תומר רבינוביץ שהיה אמש בחוף ראס א-שטן בסיני והשתתף בחילוץ הפצועים

תגובות

תומר רבינוביץ, מתמחה במשפטים מירושלים, היה אמש בחוף ראס א-שטן בסיני והשתתף בחילוץ הפצועים. זו עדותו: "הפיצוצים אירעו כמעט במקביל, ב-10:15 בערב לערך. בדיעבד אני קולט ששמענו קודם קול נפץ עמום מהכיוון של טאבה, אבל לא ייחסנו לזה שום חשיבות. החוף בראס א-שטן מחולק לכמה אתרי נופש בהם: החוף של מובארק ו"מון איילנד". החוף של מובארק, שבו שהינו, מסודר יותר והיה בו שומר. כנראה שזו הסיבה שמנעה שם נפגעים.

"הייתי בחושה, במרחק של כמה עשרות מטרים מהשער של החוף - ואז שמענו שני פיצוצים אדירים, קרובים מאוד. החלקים של המכונית התעופפו לעשרות מטרים והיתה להבה גדולה. בדיעבד שמענו מהשומר בחוף שלנו שהוא עצר את המכונית שהגיעה אלינו והאיר עליה, כי הנהג נסע בלי אורות. אז הנהג הסתובב לאחור, התרחק קצת - ופוצץ את הרכב. הפיצוץ השני בחוף מובארק אירע מעט אחרי הפיצוץ ב'מון איילנד'.

"בחוף שלנו לא היו נזקים כלל. רצנו ל'מון-איילנד' ושם ההרס היה הרבה יותר גדול. היתה שם בחורה שנהרגה במקום, באחת החושות, בחור נוסף, הרוג, ב'זולה' (בקתה) המרכזית והרבה פצועים. לקחתי מכונית מאחת הישראליות. נסעתי עם בחורה בשם תמר, שהיא חובשת, ולקחנו לכיוון אילת את אחד הפצועים, ירון, שנפגע מרסיס בראש, מאחור. היא נסעה אתו כל הדרך, כשהיד שלה לוחצת לו על הפצע ואנחנו מדברים אליו כדי שלא יירדם.

"התגובה המצרית היתה אטית מאוד. כשהבנו שאי אפשר לצפות מהם לכלום, החלטנו להסתדר בעצמנו. אנשים לא נכנסו לפאניקה וארגנו פינוי של הפצועים. נסעתי צפונה, אבל חוסר האונים והנוקשות המצרית עיכבו מאוד את הפינוי. בכניסה לכביש הגישה לאתר ראיתי הרבה כלי רכב של כוחות הביטחון המצרים. הם אפילו לא נכנסו עדיין. אחד מהם שאל אותי: 'תגיד. בטוח שם? אפשר כבר להיכנס?'.

"לא היה לנו שום מושג על מה שהולך בטאבה. חמישה קילומטרים לפני טאבה עצר אותנו מחסום מצרי. ניסינו להסביר שיש לנו פצוע ראש באוטו. צעקנו, התווכחנו. שום דבר לא עזר. בסוף, המכונית שהיתה מאחורי פשוט העיפה את המחסום ופרצה אותו. היתה שם פצועה ישראלית נוספת. היא מתה בדרך לבית החולים.

"נסעתי אחרי המכונית הראשונה אבל השוטר המצרי הספיק עוד להזיז בחזרה את מחסום הדוקרנים ולפנצ'ר לי את שני הצמיגים הימניים ברכב. את חמשת הקילומטרים האחרונים נסעתי על הג'אנטים. כבר הייתי בקשר בפלאפון עם הצד הישראלי של המסוף. ביקשתי שיכניסו אמבולנס לאסוף אותנו, אבל המצרים לא איפשרו כלום. הסיפור חזר על עצמו בצד המצרי של המעבר: אטימות, התעלמות, שום נכונות להתייחס לכך שיש לנו פצועים. רק ב-1 בלילה, שעתיים ו-45 דקות אחרי הפיצוץ, חצינו את הגבול". ירון, הבחור שפנה, עדיין מחוסר הכרה.

"שני דברים בלטו בכל הסיפור הזה: היחס המצרי - איטי, חסר יוזמה, בלתי מתחשב, לעתים גס. ודווקא קור הרוח והתושייה של המטיילים בחוף, שהתארגנו יפה כדי לטפל בפצועים ולפנות אותם. היו שם שני רופאים ישראלים, מאתר סמוך, שפשוט הקימו שם בית חולים שדה, בלי שום אמצעים. וכל הטיפול הזה נעשה בלי תנאי תאורה מינימאליים. השתמשנו באור של הטלפון הנייד כדי שנוכל בכלל לראות משהו".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו