בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הערת שוליים מופתית

15 שנה לאחר מותו, הבמאי ג'ון קאסאווטס ממשיך להיחשב לאאוטסיידר. מארז די-וי-די מסרטיו, שיצא בארצות הברית, מעלה את השאלה אם העוינות שעורר במבקרי הקולנוע קשורה ליומרות האמנותיות שלו

תגובות

ניו יורק טיימס

ב-1968, כאשר הבמאי והמפיק ג'ון קאסאווטס היה בן 38, הוא זכה למועמדות ראשונה מתוך שלוש לפרס האוסקר. אלא שהמועמדות לא היתה על אחד הסרטים האישיים והמופלאים שכתב וביים, אלא על הופעתו בסרט חסר הערך ונטול התחכום "12 הנועזים". בסרט זה של רוברט אולדריץ' על מלחמת העולם השנייה גילם קאסאווטס גנגסטר שמתגייס לצבא וחוטף מכות נמרצות מצד חבריו לסט - לי מרווין, צ'רלס ברונסון וג'ים בראון. אפילו כששיחק לפי כללי המשחק ההוליוודי, קאסאווטס חטף על זה.

קאסאווטס, מגדולי הקולנוע האמריקאי, מת ב-1989 והוא בן 59, והותיר אחריו אלמנה, השחקנית ג'נה רולנדס, ושלושת ילדיהם. במשך חייו הכאוטיים, המלהיבים, מלאי החיים, ביים 11 סרטים באורך מלא - לרובם שמור מקום של כבוד בפנתיאון של הקולנוע האמריקאי. חמישה מהסרטים - עצמאיים בחזונם ובמימונם, ובהם "צללים", סרטו הארוך הראשון שהיה לציון דרך בתולדות הקולנוע - יצאו באחרונה בפורמט די-וי-די, הכולל תוספות רבות.

קאסאווטס לא המציא את הקולנוע העצמאי בארצות הברית, אבל הוא נתן לו סקס-אפיל, העלה אותו לתודעה, והפך אותו למודל מתקבל על הדעת (גם אם מסוכן) לעבודה ולחיים בצל הוליווד. כשחקן לעת מצוא הוא מימן את הסרטים שלו מהופעות בסרטי אולפנים כמו "12 הנועזים" ו"תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי, שבו גילם את בעלה הבוגדני של מיה פארו, האיש השפל שמוכר את נשמתו כדי לקדם את הקריירה שלו.

למרות הטענות שגם בעבודתו כבמאי היה קאסאווטס חסר מצפון לעתים, הוא המשיך להיות נאמן לדרכו האמנותית. בניגוד ליוצרים רבים אחרים שנופפו בדגל התעשייה העצמאית, הוא לא מכר את עצמו ואת אמנותו לשטן ההוליוודי.

שק חבטות למבקרים

זה אולי יכול להסביר במידה מסוימת מדוע הוא לא מוערך גם היום, בעיקר בזרם המרכזי. לאורך כל הקריירה שלו הוא היה שק החבטות של המבקרת פאולין קייל, שהיתה נבוכה, ולפעמים אפילו מזועזעת, מניסיונותיו לחדור למהות הדמויות שלו. קאסאווטס לא זכה לשבחים גם בספרו של פיטר ביסקינד, שתיעד את הקולנוע האמריקאי של שנות ה-Raging Bulls" "Easy Riders ,70. שמו של קאסאווטס מוזכר בו כהערת שוליים, דמות צדדית בדברי הימים של במאים כמו מרטין סקורסזי.

גם בתקופה המשוחררת ביותר של הוליווד קאסאווטס נותר אאוטסיידר, עד כדי כך שב-1974 נאלץ להפיץ בעצמו את הסרט "אשה תחת השפעה". רק אחרי שהסרט נהפך להצלחה בקופות הוא משך גם את תשומת לבם של חברי האקדמיה לקולנוע, שהעניקו מועמדות לאוסקר לו כבמאי ולרולנדס כשחקנית. שניהם לא זכו בפרס.

ב"אשה תחת השפעה", דרמה משפחתית מבריקה, כואבת ואנושית להפליא, מגלמת רולנדס עקרת בית ואם, שבעלה (פיטר פאלק, מהשחקנים האהובים על קאסאווטס) לא מבין אותה ומאשפז אותה במוסד לחולי נפש. הסרט צולם בתנועות מצלמה תזזיתית והצוות היה מורכב בעיקר מסטודנטים מהמכון האמריקאי לקולנוע שעבדו בהתנדבות. ההפקה הלא מאורגנת נהפכה מאוחר יותר למודל של מקוריות. כך, למשל, הסיפור שההפקה נעזרה בחשמל מקו מתח עירוני כדי להפעיל את הציוד. הסיפורים על היצירתיות המוגזמת הם חלק מהמיתוס של קאסאווטס, אבל האמת היא שבגניבת חשמל, השאלת ציוד ומשכון הבית שלו ושל רולנדס שוב ושוב, קאסאווטס לא ניסה לבנות אגדה, אלא לנצל כל אמצעי בשביל לעשות סרט.

האולם התרוקן מצופים

למרות הכתף הקרה שהתעשייה הפנתה לו, קאסאווטס הקסים במאים כמו סקורסזי, והדבר ניכר בסרטיו המוקדמים כמו "רחובות זועמים", המאופיין בתנועות מצלמה תזזיתיות וסצינות בר מחוספסות ורועשות. קאסאווטס דירבן את סקורסזי לעשות את הסרט שרצה לעשות. כפי שסקורסזי עצמו הודה, אחרי "צללים" אין יותר תירוצים.

קאסאווטס צילם את "צללים" בפברואר 1957, שנתיים לפני שהגל החדש הצרפתי נהפך לתופעה כלל עולמית. במימון סייעו בני משפחה, חברים וזרים. הציוד היה שאול, כולל זה של במאית הסרטים העצמאית החלוצה שירלי קלארק. מלווה בצלם סרטי תעודה הסתער קאסאווטס על רחובות ניו יורק בשצף קצף.

ארבע שנים לאחר מכן החלו ההקרנות של "צללים" בניו יורק. עד אז כבר שינה קאסאווטס את הסרט בצורה משמעותית - לאחר שכמה הקרנות ניסיון רוקנו את אולם הקולנוע מיושביו, כפי שהודה בעצמו. המבקר ג'ונאס מיקאס היה מהמעטים שנשארו באולם. הוא אף כתב שראה את העתיד של הקולנוע האמריקאי. עם זאת, לאחר שצפה בגרסה השנייה של הסרט הכריז, באותה מידה של להט, כי קאסאווטס בגד באמת האמנותית שלו ב"סרט ממזרי, בן כלאיים". מבקרים אחרים דווקא אהבו אותו - הוא זכה לשבחים רבים בפסטיבל הסרטים בוונציה, התקבל בחום בקרב המבקרים הבריטים ועלה לאקרנים ברחבי ארצות הברית.

אמנות היא לא מלה גסה

מיד לאחר מכן צילם קאסאווטס שני סרטי אולפן. החוויה המייאשת החזירה אותו לסרטים עצמאיים כמו "פנים", מבט נוקב על התמוססות חיי נישואים. הסרט צולם בשחור-לבן והיה מלא בדיאלוגים מציאותיים להפליא (סרטיו של קאסאווטס דומים לא פעם לאלתור, אך הם לא). הסרט היה הישג מבריק, שונה מאוד מהסרטים האמריקאיים של התקופה. שלוש שנים נדרשו לו להעלות אותו להקרנות באולמות הקולנוע. ב-1965, בעיצומה של הפקת הסרט, הוא נראה כמו אדם צעיר; עד השלמתו, הקשיים שבדרך ואולי גם חיבתו לטיפה המרה, השחיתו את פניו.

העוינות שקאסאווטס עורר סביבו נותרה חידתית. כמו אורסון ולס, הוא לא תמיד הסתדר היטב עם אחרים ולא הכניס כסף רב לתעשיית הסרטים. סיבה אחרת לאי הנוחות שעורר היתה העובדה שכינה את עצמו "אמן". קאסאווטס העז לחשוב כי אמנות וקולנוע אינם תחומים נפרדים, ומעולם לא ויתר על היכולת של הסרט לרגש את הצופים, לחבר אותם אל העולם ואל אנשים אחרים. בראיון לטלוויזיה הצרפתית, שכלול במארז הדי-וי-די החדש, סיפר שהוא רואה בסרטיו אמנות. בניגוד לבמאים רבים כל כך, בשבילו אמנות מעולם לא היתה מלה גסה; היא היתה הטעם לחיים - הדופק המפיח בהם נשמה.



ג'ון קאסאווטס, 1981. במשך חייו הכאוטיים, המלהיבים, ביים 11 סרטים - לרובם שמור מקום של כבוד בפנתיאון של הקולנוע האמריקאי


ג'נה רולנדס, אשתו, בסרטו "נחשולי אהבה" מ-1984



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו